נכתב ע"י בני גשור

המאמר נכתב בעיקר על סמך מקורות שהגיעו לידי המחבר בעת כתיבת עבודת הדוקטורט על אנשי המח"ל במלחמת העצמאות

"ובכן, חשבתי שהעם היהודי קיבל יחס גרוע מהגיהינום. הרגשה זו קיננה בתוכי חזק מאוד. האמן לי, זה לא היה הכסף, הישראלים לא שילמו סכומים כל כך גדולים. ואז המופתי של ירושלים אמר "נזרוק אותם לים."" (ג'ק דויל, 1979, מסביר את מניעי התנדבותו)

שנותיו המוקדמות ותחילת הקריירה כטייס:


ג'וזף ג'ון ("ג'ק") דויל (Doyle) נולד ב – 1919 בבריטניה למשפחה קתולית ממוצא אירי, אשר לרבים מבניה היה רקע צבאי, חלקו במזרח התיכון במלחמת העולם הראשונה. כאשר ג'ק היה בן שש, המשפחה היגרה לארצות הברית, והשתקעה בניו ג'רזי. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, מיהרה קנדה, בניגוד לארצות הברית, להצטרף לבריטניה כצד לוחם פעיל. כיוון שכך, ג'ק דויל, אשר רצה גם הוא להצטרף ל"הצגה הגדולה", חצה ב – 1940 את הגבול לקנדה, הצטרף לחיל האוויר הקנדי (RCAF), והפך לטייס "ספיטפייר".

עלה אדר במדבר

לאחר שהוסמך כטייס קרב דויל הפליג עם חבריו הטייסים בספינה שחצתה את האוקיינוס האטלנטי. הים היה סוער אמנם, אך הם לא נתקלו, למזלם, בצוללות גרמניות, ששרצו אז לרוב באותו נתיב מים, והגיעו לבריטניה ב – 21 במאי 1941. הוא הוצב לזמן מה באנגליה, ואחר כך הצטרף לטייסת 417, אשר נוסדה כחצי שנה מאוחר יותר. הטייסת נשלחה תחילת לזירת הים התיכון: מלטה והמדבר המערבי, שם "הציבה את דגל קנדה", בהיותה הטייסת הקנדית היחידה בזירה (להבדיל מקנדים שהצטרפו כפרטים לטייסות בריטיות. ר' למשל "לזכרו של טייס המח"ל ג'ורג' ברלינג", מאת אבינועם מיסניקוב באתר זה). פעילותה העיקרית של הטייסת הייתה סיוע אווירי למחנה השמיני המפורסם, אשר בין היתר, ניצח את הגרמנים והאיטלקים באל עלמיין, קרב אשר ציין את נקודת התפנית שממנה והלאה בעלות הברית החלו בהתקדמות מתמדת עד סוף המלחמה. תוך כדי שירותו באותה זירה דויל שהה זמן מה בארץ ישראל ובמצרים. לאחר כניעת כוחות "הציר" בצפון אפריקה, במאי 1943, פלשו כוחות בעלות הברית, כולל טייסת 417, לסיציליה (מבצע "האסקי"), ואחר כך לאיטליה גופה.

לא כל הדרכים מובילות לרומא:

באיטליה, לאחר התקדמות ראשונית בדרום המגף האיטלקי, נתקעו כוחות בעלות הברית ב"פקק" שנוצר עקב הגנה גרמנית יעילה, שנעזרה במבנהו ההררי של חצי האי האפניני. כדי לעקוף את אותו פקק, ביצעו כוחות בעלות הברית נחיתה באנציו (Anzio), על חופה המערבי של איטליה, מעט דרומה לרומא (הגרמנים קראו למקום גם נטונו, Nettuno, על שם נקודה אחרת באותו ראש חוף), מעבר לקו ההגנה הגרמני, בתחילת 1944. אלא ששוב, אל מול הגנה גרמנית יעילה, גם הכוחות הנוחתים נתקעו ב"פקק" על ראש החוף למשך חודשים ארוכים, והיו נצורים למעשה מצד היבשה.

דרך ארץ בשמים

באחת הגיחות בשמי איטליה יצא דויל כחלק ממבנה בן 12 מטוסים לתקיפת מסלול תעופה ובו מטוסי אויב מצפון לאווזאנו (Avezzano, כ – 90 ק"מ ממזרח לרומא). בעת צלילתם נשמעה אזהרה אודות תקיפת אויב מאחור. כל המבנה שבר מעלה מיד, אלא שדויל להפתעתו גילה שכעת, בעת נסיקתם, הם מנו 13 מטוסים.

עד מהרה התברר שטייס גרמני, "לבטח זה שדורג אחרון בקורס", הצטרף למבנה שלהם. מטוסי המבנה המקוריים הסתדרו כך שכל דרכי ההתחמקות של הגרמני נחסמו, ומוביל המבנה החל להלום בתותחו במטוס הגרמני. הטייס הגרמני שהבין שמצבו אבוד, פתח את החופה, יצא ועלה על כנף מטוסו. המוביל פסק לירות, ונענע קלות בכנפיו. הגרמני, שהבין שאין כוונה לחסלו, נופף בידו לשלום, והמשיך לנופף בדרכו מטה רתום למצנחו.

כך נהגו הקנדים, שלא חוו מעולם כיבוש גרמני, ושהיו חלק מן התרבות האנגלו-סאכסית שכוללת את "המשחק ההוגן". דויל עצמו, ששכלתנית סבר שטייס גרמני הצונח מעל טריטוריה שבשליטה גרמנית ראוי ליחס כאל אויב, כיוון שסביר שיחזור ויילחם, בכל זאת טען שערכית, חיסול טייסי אויב צונחים "זה לא בשבילי".

אך לא כולם, לא תמיד, נהגו כך. "לפולנים הייתה דרך יפהפייה" סיפר דויל בציניות "לטפל בטייסים גרמניים צונחים. הם היו צוללים על פניהם ואז מושכים כלפי מעלה, זרם האוויר היה גורם לסגירת המצנח, ואז הגרמני היה צונח כמו נר", וזאת, כפי שסיפרו לו הטייסים הפולנים "כדי שיחשבו בדרכם למטה על מעשי הזוועות שהם מחוללים בפולין". גם הגרמנים חיסלו לעיתים, על פי דויל, טייסים של בעלות הברית בעת צניחתם, בין אם מעל טריטוריה בשליטה גרמנית, בין אם בשליטת בעלות הברית (אדולף גאלאנד, מפקד זרוע מטוסי הקרב הגרמניים, טען בספרו "הראשון והאחרון", מערכות, 1978, שסירב בתוקף להוראה של גרינג לנהוג כך, ובמשתמע, שזו לא הייתה נורמה גרמנית. ב"ג).       

על כל פנים, וזו דעתו האישית של המחבר, לעיתים קרובות מאוד מתלכד ההגון עם החכם. עדיף היה לבעלות הברית להיפגש בקרבות הבאים באותו טייס, אשר היה "לבטח זה שדורג אחרון בקורס", מאשר שאת אותו מטוס יטיס טייס מיומן יותר.


התכתשות מעל אנציו:

ב – 29 במרס, במהלך הקרבות באנציו יצא דויל כמוביל מבנה בן ארבעה "ספיטפיירים ממרקיאניזה ((Marcianise שליד קזרטה (מעט צפונה לנפולי), בצוותא עם מבנה נוסף, לפטרול מעל ראש החוף. בעת שעשו דרכם למקום, קיבלו הטייסים דיווח על 20 מטוסים גרמניים, שנתגלו בהמשך כ"מסרשמיט" 109 ו"פוקה וולף" 190, העושים אף הם את דרכם למקום מצפון מזרח. המטוסים הגרמניים פנו דרומה כדי לתקוף את ראש החוף, ובאותה עת פנו מטוסי בעלות הברית, למרות נחיתותם המספרית, כדי ליירטם, תוך חלוקת משימות בין שני המבנים. דויל איתר "מסרשמיט", ירה בו, תוך היסט, מטווח של כ – 175 יארד, וראה פגיעות במטוס הגרמני, שהחל לאבד גובה ולהעלות עשן שחור. מאוחר יותר, תוך הסתייעות בעדות מהקרקע אודות התרסקות המטוס הגרמני, אושרה לדויל הפלה. כעת דויל פנה לאחד ממטוסי ה"פוקה וולף", אלא שממש באותה עת דויל עצמו הותקף על ידי מטוס גרמני אחר. דויל ספג ארבע פגיעות ונפצע בגבו, בכתפו הימנית, בפניו, בראשו, ברגלו ובצד הימני של גופו, בטרם הגרמני הועסק על ידי אחד מחבריו למבנה. למרות פציעותיו והנזק למטוס, דויל החליט להמשיך ולנסות להפיל את ה"פוקה וולף", וירה בו צרור אחר צרור עד שאזלה תחמושתו. דויל ראה פגיעות וכן עשן שחור שיוצא מן המטוס הגרמני, וכך גם הראתה בבוא העת מצלמת הירי, אולם לא נמצא אישור סופי להפלה.

נפילה והליכה שבי:

ללא תחמושת ועם מטוס מקרטע, ג'ק חיפש דרך לנחות ובינתיים מנוע המטוס כבה. הוא נחת במהירות נחיתת אונס על גחונו סמוך לחוף בנטונו, תוך ניצול שארית הגובה והמהירות שהמטוס צבר טרם דמם מנועו, ותוך כדי נחיתה נשברה השלדה הפגועה. דויל הפצוע הצליח להיחלץ מהמטוס, הועלה על אמבולנס והובא לטיפול בבית חולים אמריקני בראש החוף. טרם הטיפול ניגש אליו מהנדס אמריקני שהוצב במקום, והודה לו על ש"התחשב" ולא נחת על מנחת ה – PSP (perforated steel planking, מנחת מאולתר עשוי מרצועות פלדה מחוברות) הסמוך, שכן נחיתת ריסוק על הגחון הייתה גורמת נזק רב למנחת עליו היה מופקד אותו מהנדס. לג'ק לא היה זמן רב להתענג על הכרת התודה, שכן בבית החולים האמריקני הוצע לו באדיבות לכרות את ידו הפגועה. דויל סירב, ובכל מקרה, הצוות גילה עד מהרה שדויל הוא "אחד מהבחורים של המלך ג'ורג'" (ג'ורג' השישי מלך ב – 1944 על בריטניה, וקנדה הצטרפה למלחמה כדומיניון בריטי), ולאחר חמישה ימים הועבר לבית חולים בריטי, שם אבחן איש רפואה קנדי שהפציעה ביד אינה כה חמורה והוציא מגופו כמה רסיסים.

לאותו קרב אוויר היו תוצאות מפתיעות במקצת: טיני, אחות קנדית ממוצא צרפתי, שטיפלה בדויל, ואשר שירתה כקצינת רפואה ב – RCAF וכן בחיל הנחתים האמריקני, הפכה לבת זוגו ועוד נכונה להם דרך ארוכה יחדיו. לאחר שהטיפול בדויל הסתיים, הוא חזר לאנגליה ושרת כמדריך תותחנות ורקטות על מטוסי "טייפון". מאזנו של דויל כטייס קרב, עד סוף מלחמת העולם השנייה, היה ארבע הפלות ועוד כמה מטוסי אויב ניזוקים.  

לאחר השחרור:

עם תום מלחמת העולם השנייה ג'ק שוחרר ועשה דרכו לארצות הברית. בשנים הבאות נראה היה שג'ק, שכבר היה בסוף שנות העשרים לחייו, לא מצא כיוון ברור בחייו האזרחיים. הכיוון ה"טבעי", תעופה, לא הבטיח רבות. העולם שלאחר מלחמת העולם השנייה היה רווי בבעלי-מקצוע תעופתי, כמעט כולם שוחררו זה מקרוב מהשירות בחילות האוויר הגדולים ביותר שהיו אי פעם, ולא כולם מצאו תעסוקה הולמת את כישוריהם ואת רצונם, ושממנה יוכלו להתפרנס. זאת כיוון שבפשטות, היקף התעופה האזרחית, למרות גידולה המואץ באותה תקופה, לא יכול היה בשום פנים לקיים היצע מקומות עבודה שיספק את כולם, או שיהיה קרוב לכך. כיוון שכך, רוב משוחררי ה - RCAF השלימו עם מציאות זו, לה היו מודעים היטב. למרות הנאמר, דויל מצא לזמן קצר עבודה במקצועו: תחילה הוא התיישב במדינת נוודה, שם עסק בטייס לצרכים חקלאיים. בספטמבר 1946 הוא נישא לטיני בסקרמנטו, קליפורניה. לאחר הנישואין הזוג עשה את דרכו לססקצ'ואן שבקנדה, וג'ק דויל, שקיבל אזרחות קנדית, החל ללמוד באוניברסיטה שבמקום. גם בססקצ'ואן דויל לא שהה זמן רב, והוא עשה את דרכו מזרחה לאוטווה, ולמד לתואר ראשון בעיתונאות באוניברסיטת קרלטון שבמקום, תוך הסתייעות בהטבות שניתנו לחיילים משוחררים באותה עת.  

גיוס לחיל האוויר:

בקיץ 1948, בעודו שוהה באוטווה, מגייסים מחיל האוויר הישראלי המתהווה יצרו קשר עם דויל. היה זה ב – By-Town Inn, מקום לגימה אשר היה חביב על סטודנטים באותה עת (ונסגר בינתיים ...), בייחוד על החיילים המשוחררים שביניהם. לאחר שנוצר הקשר הראשוני, דויל נפגש עם הרולד פרימן, עורך דין מוונקובר, שגייס באותה עת צוותי אוויר עבור ישראל (על פעילותו, ר' מאמר מאת המחבר "המתנדבים מסוף מערב", "עת מול" 223, (http://www.ybz.org.il/?CategoryID=185&ArticleID=4798). פרימן ביקש ממנו להביא
למפגש את ספר הטיסות (log book) שלו, ונראה היה לדויל שלמגייסים כבר הייתה אינפורמציה רבה מאוד עליו: "הרולד ידע על תקופת שרותי טוב יותר ממני", הוא נזכר לימים. משנודע לדויל שהמדובר בשרות עבור ישראל, שמח למדי. מניע אחד היה נעוץ ברקע האישי שלו: דויל הכיר את האזור מתקופת שירותו, כזכור, ועוד קודם לכן הוא התעניין במזרח התיכון, לא מעט בשל הרקע המשפחתי שלו, שכן, כזכור, חלק מבני משפחתו לחמו במזרח התיכון במלחמת העולם הראשונה. כך למשל, בנעוריו הוא הוקסם מ"שבעת עמודי חוכמה", ספרו של תומס אדוארד לורנס ("לורנס איש ערב"), שניסה לארגן מרד ערבי נגד העות'מאנים במלחמת העולם הראשונה, בתוצאות מפוקפקות צבאית, אך אדירות מבחינת יחסי ציבור. מניע אחר של דויל היה הזדהות עם כל אשר עבר על העם היהודי לאחרונה, אליו נוסף כעס על כוונת הערבים לחסל את מקום מפלטם של השרידים. כל אלה נוספו לעבודה משתלמת, תרתי משמע, במקצוע אשר אהב ובו הצטיין. תחילה ביקשו ממנו לנסוע לרומא, כדי להדריך טייסים בקורס טייס שנפתח בשדה התעופה אורבה (Urbe) שם עבור חיל האוויר הישראלי. דויל, שחשב להעביר כך את חופשת הקיץ באוניברסיטה, ניאות, אלא שרעיון הדרכת הטייס נזנח. על כל פנים, לאחר בדיקה רפואית וקבלת מספר זריקות חיסון, הוא ואשתו קיבלו דרכונים במהירות מפתיעה, תוך מספר ימים, כאשר הזמן המקובל אז נמדד בשבועות, מה שנראה לו כמעיד, יחד עם הבדיקות והזריקות, על מנגנון גיוס "משומן" היטב.

ארוכה הדרך לארץ:

תחילה נשלחו דויל ואשתו (אשר לזמן מה עלו מחשבות לצרפה, מה גם שהרקע הרפואי הצבאי שלה נראה כמועיל אף הוא) למונטריאול, שם הוא קיבל כרטיס טיסה, ודויל, הפעם לבדו, המשיך ללונדון. לאחר יום או שניים בלונדון, הוא המשיך לז'נבה. בעוד שעד אז דויל עשה דרכו לבד, ככל הנראה בכוונה, בז'נבה כבר הצטרפו אליו טייסים נוספים: "פשוט נמשכנו האחד אל השני". בין אותם טייסים היו דֶני וילסון וג'ון מקלרוי הקנדים, כאשר את שמו של מקלרוי, אשר לזכותו נזקפו 15 הפלות, הוא שמע עוד קודם, אף שטרם נפגשו עד אז. מז'נבה הטייסים המשיכו בטיסות נפרדות לרומא, ושם דויל פגש את דני אגרונסקי, שהיה נציג חיל האוויר באיטליה (ובנו של גרשון אגרונסקי – אגרון, מייסד ה"פלסטיין פוסט", כיום ה"ג'רוזלם פוסט"). באותו שלב אזל כנראה לחלוטין כושר ההמצאה של המגייסים, שכן ברומא דויל קיבל דרכון ישראלי על שם יוחנן (צורתו העברית של השם ג'ון) האירי, לא פחות. בטיסותיו מרומא ואילך הוטבעו חותמות כניסה ויציאה רק בדרכונו של "יוחנן", כלומר, מבחינת הרשויות הקנדיות, דויל לא עזב בחודשים הבאים את רומא. מכאן דויל המשיך ועשה דרכו לאתונה. ואז, סוף סוף, עשה את כברת הדרך האחרונה, כאשר מטוסו נחת בחיפה. היה זה בספטמבר 1948.       

סוחרי פרוות בארץ הקודש:

אם כי באותו שלב של מלחמת העצמאות, ישראל הייתה מדינה עצמאית מזה מספר חודשים, לכאורה עדיין לא הייתה הכניסה אליה חופשית כרצונן של רשויותיה. זאת כיוון שמאז הקמתה שרר רוב הזמן האמברגו של האו"ם על כניסת לוחמים פוטנציאליים, שהיווה אחד מתנאי ההפוגה השנייה (19 ביולי עד 15 באוקטובר), ששררה באותה עת. המארגנים הישראלים עקפו את האמברגו בקלות-יחסית, ולא ידועה אף דוגמא בה נמנעה כניסתו של מתנדב על-ידי האו"ם. כך היה גם במקרה של דויל, ובכל מקרה, פקחי האו"ם לא נראו כלהוטים ביותר לבצע את משימתם הסיזיפית. כשנשאל אחד הטייסים, ווין פיק האמריקני, לגבי מטרת בואו, ענה האחרון בלא היסוס: "סוחר פרוות". אם כי פקח האו"ם, בחום הלוהט ובלחות של מפרץ חיפה בשלהי הקיץ, הראה בתגובה סימני פקפוק בולטים, בלשון המעטה, הדבר לא עיכב כלל את כניסתו של פיק, כמו גם של יתר הטייסים, כולל דויל. 

מבצע "אבק":

דויל וחבריו, ביניהם מקלרוי ווילסון, הוסעו מחיפה לתל אביב, שם הם נתבקשו, וסירבו, למסור את דרכוניהם (לקיחת הדרכונים מהמתנדבים הייתה נוהג נפוץ, ומצדם של האחרונים - מרגיז. ב"ג). "דמיינתי איך בעוד חמש דקות מישהו שנושא את השם ג'ק דויל יסתובב לו בעולם", הסביר את סירובו. תחילה, אולי כיוון שמספר ה"ספיטפייר"ים, המטוסים עליהם
דויל התמחה, היה קטן מאד, הוא  הוצב כאיש צוות במטוס תובלה "דקוטה". טייסת התובלה (103) חנתה ברמת דוד, ועסקה באותה עת, יחד עם הלהק לתובלה אווירית (לת"א), אליו דויל הועבר אחר כך, בעיקר במבצע "אבק": אספקה אווירית לנגב, תוך עקיפת המצור המצרי, שבו היה הנגב נתון מאז מחציתו השנייה של מאי. המטוסים הוטענו לרוב בעקרון (תל נוף), המריאו בלילה, נחתו במנחת חולי בקיבוץ רוחמה, שם נפרקה האספקה בעזרת צוות פריקה ששכן במקום, בעוד הצוות "חוטף" משהו לאכול, וממריא בשנית, עם מטען ו/או נוסעים שיעדם מרכז הארץ. כדי שלא להיחשף לאש המצרים, אחרוני המטוסים עזבו את המנחת בטרם שחר. בכל זאת, באחת הפעמים המטוס התעכב מעט, וספג שתי פגיעות מנשק קל, לא רציניות, למזלם. המנחת ברוחמה ("אבק 1") הוחלף בעשירי לאוקטובר, סמוך לעזיבתו של דויל, במנחת ליד אורים ("אבק 2"). 
     
טייס קרב:

לאחר כעשרה ימים במטוסי תובלה דויל הועבר לטייסת 101, טייסת הקרב הראשונה, ובאותה עת – היחידה, בחיל האוויר. עם בואו לטייסת, שחנתה אז חלקה בהרצליה וחלקה
במעברות, ג'ק נבחן על ידי רודי אוגרטן (לגבי אוגרטן, ר' מאמר: "אחד הראשונים-רודי אוגרטן", מאת המחבר, באתר זה), שלצורך כך ביקש ממנו לבצע תחילה מספר טיסות במטוסים קלים, כמו "פייפר". משצלח בהצלחה שלב זה, שובץ דויל למשימות במסגרת הטייסת. באותו שלב של המלחמה רוב מטוסי הטייסת היו "אוויה" 199, מוטציה צ'כית בלתי מוצלחת של ה"מסרשמיט" 109 הגרמני ממלחמת העולם השנייה (ר' מאמרו של אבינועם מיסניקוב "אוויה 199 – S "סכין"- תיאור טכני" באתר זה). עם זאת, קרן אור באפלה החלה לבקוע עת החלו להגיע לטייסת מטוסי ה"ספיטפייר" הראשונים: צוותים טכניים הצליחו להרכיב "ספיטפייר" מגרוטאות מטוסים שהותירו הבריטים, או מחלקי מטוסים מצריים מופלים (ר' למשל מאמר: "דיויד פנאר ז"ל- מראשוני מערך האחזקה של ח"א", מאת המחבר באתר זה), ועוד כמה "ספיטפייר"ים הגיעו מצ'כוסלובקיה בשלבו הראשון של מבצע "וולווטה" בסוף ספטמבר (ר' מאמר "אחד הראשונים- ג'ק כהן ז"ל", מאת המחבר באתר זה). דויל, שמעולם קודם לכן לא ראה "מסרשמיט", כפי שנהגו להמשיך ולכנות את ה"אוויה",  אלא דרך הכוונת, דילג, לשמחתו, על החוויה המפוקפקת לטוס באותם "ארונות מתים", כפי שתיאר אותם, וכמעט כל משימותיו במסגרת הטייסת, כמו גם של יתר הקנדים, בוצעו על ספיטפיירים.

מבחינה אישית דויל חש בטייסת "כמו בבית", מה גם שאלמנטים רבים בחיי הטייסות היוו מעין המשכיות להווי ה – RAF וה - RCAF, בעיקר לטייסות שפעלו במדבריות צפון אפריקה. עם זאת, דויל, כיתר המתנדבים, חווה גם קשיים. העיקרי שבהם היה השפה, בעיה שגרמה להרבה תקריות מבדחות. קושי זה לא היה חמור ביותר: כמעט כולם ידעו אנגלית, ורבים מן הישראלים באותם מים היו רב-לשוניים בצורה יוצאת דופן. דויל, כמו רוב המתנדבים דוברי האנגלית, לא טרח ללמוד עברית, וידע רק מילים ספורות בלשון התנ"ך. בפועל, חיי הטייסת התנהלו באנגלית, וביחוד כל הקשור לצד המבצעי והטכני. כיוון שבתחילה לא היו לטייסים מדים, הם אמצו את רעיונו של הטייס האמריקני אהרון "רד" פינקל, וחבשו כובעי בייזבול אדומים עם סמל הטייסת.    

מבצע "יואב" ומשימות ראשונות:

באמצע אוקטובר החל מבצע "יואב" (15 עד ה – 22 באוקטובר), מתקפה לפתיחת הדרך לנגב הנצור, ולדחיקת המצרים מארץ ישראל, והטייסת השתלבה בלחימה, שרובה נערך מאותו שלב, ועד לסיום המלחמה, כנגד המצרים. ב – 19 באוקטובר דויל יצא למשימתו הראשונה בטייסת: ליווי מטוסי הפצצה B17 (לגבי המטוס, ר' מאמר "המבצר המעופף", מאת אבינועם מיסניקוב, באתר זה), ב"ספיטפייר" לחוליקת (חלץ), שם היו באותה עת משלטים מצריים שחסמו את הדרך לנגב (כיום כביש 232). בן זוגו למשימה היה עזר ווייצמן. למחרת ב – 12:47 דויל יצא למשימתו הבאה: ליווי ב"ספיטפייר" של טיסת צילום לאל עריש, יחד עם רודי אוגרטן במטוס הצילום, "ספיטפייר" אף הוא. במהלך הטיסה אוגרטן צילם את פסי הרכבת באל עריש, ואת שדה התעופה במקום. בשדה התעופה הם הבחינו ב"דקוטה" מסיע על המסלול, ב"ספיטפייר" מצרי נוחת ובמכתשי פצצות כתוצאה מהפצצות מטוסים ישראליים שביקרו במקום קודם. תוך כדי טיסתם נפתחה עליהם אש נ"מ בלתי מדויקת. הם המשיכו וטסו לאזור רפיח, צילמו באזור עזה ומג'דל (אשקלון) ולבסוף נחתו ב – 14:00.

קרב אוויר ראשון:

למחרת ב – 6:57 יצא דויל עם ווין פיק, בשני "ספיטפייר"ים, לפטרול שנערך מבאר שבע לאל עריש. בדרכם הבחינו בארבעה ספיטפיירים מצריים הטסים בין בין רפיח לאל עריש. דויל תקף באש תותחים את המטוס הימני במבנה והבחין בפגיעות בתא הטייס ובמנוע. כיוון שמטוס מצרי אחר תקף אותו מלמעלה, דויל נאלץ "לשבור", נכנס לעננים, ומשיצא – איבד
את קשר העין עם המצרים. באותו זמן תקף פיק את המטוס השמאלי, ירה בו והבחין בעשן היוצא ממנו. גם פיק נכנס לעננים ומשיצא, איבד אף הוא את המטוסים המצריים. ממקורות מצריים נודע על מטוס אחד שאבד, וטייסו, סרן מוח'תאר מחמוד סעיד, נהרג.

עד סוף מבצע "יואב", וכן בימים שלאחריו, יצא דויל  למשימות דומות: סיור וליווי. ב – 22 לחודש תם מבצע "יואב". הדרך לנגב נפתחה, באר שבע עברה לידיים ישראליות וכעת התהפך הגלגל: הנצורים היו כעת חיילי חטיבה מצרית ב"כיס" באזור קריית גת של ימינו, שכונה "כיס פאלוג'ה". עם התרחקות קו החזית דרומה, דילגה בעקבותיו גם הטייסת, אשר עקרה לבסיס חצור (קסטינה). שינוי אחר שעברה הטייסת היה במצבת המטוסים, אליה נוספו מספר "מוסטנג"ים שהוברחו באניות מארצות הברית. בהמשך ערך דויל, שמונה לקמב"ץ, סיורים עמוק בתוך מדינות ערב, והגיע עד מעל לביירות, דמשק, עמאן ומפרק. למרות סיורים אלה, רמת הפעילות בטייסת באותה עת ירדה, והטייסים המשועממים עסקו בציד תנים, שהדאיגו את מגדלי הצאן בקיבוצי הסביבה, ממטוסי "פייפר" שהוסרה מהם הדלת. אותו שעמום הוא שכנראה גרם לווין פיק לנסות להטיס "אוויה", אף על פי שמעולם לא עבר הסבה למטוס זה. המטוס התרסק בהמראה ודויל  היה זה שפתח את תא הטייס וחילץ את פיק מן המטוס ההרוס. ההפוגה הארוכה העלתה אצל דויל הרהורי עזיבה ... אלא שעד שאלה הבשילו, התחדשה הלחימה.

מבצע "חורב" עם מעט "וולווטה":

ב – 22 בדצמבר החל מבצע "חורב" שמטרתו הייתה סילוק המצרים כליל מארץ ישראל. באותו יום אוגרטן ודויל יצאו בספיטפיירים מחצור לשדה התעופה המצרי באל עריש. אוגרטן הפיל באותה משימה מטוס "מאקי" (טייסי חיל האוויר כינו את המטוס "פיאט") מצרי (אודות האירוע, ר' מאמר "22.12.48 - הפלת מטוס מאקי מצרי" של יואב אפרתי ותוספות של אבינועם מיסניקוב באתר זה). באותו יום יצא דויל למשימה נוספת, זו הפעם, לשם שינוי, ב"מוסטנג", וזאת למרות שדויל מעולם לא עבר הסבה למטוס זה: "פשוט הטסתי אותו וזהו. מנוע רולס רויס (כמו ב"ספיטפייר". ב"ג). אותו מטוס. אתה לוקח אותו לסיבוב, ואתה בסדר". המשימה הייתה חריגה במקצת: ליווי ארבעה מטוסי "ספיטפייר" שנרכשו בצ'כוסלובקיה, בקטע דרכם האחרון לארץ. הליווי היה דרוש כיוון שבשל הטווח הארוך מאוד של ה"ספיטפייר"ים היה לעבור, ננקטו כמה אמצעים כדי להאריך את טווחם וכדי לצמצם את צריכת הדלק. אחד מאמצעים אלה היה הסרת החימוש, מה שהפך את ה"ספיטפייר"ים המגיעים לכמעט חסרי אונים במקרה שיותקפו על ידי מטוסים ערביים. דויל אכן פגש את ארבעת הספיטפיירים האמורים, שכיוון שגם מכשירי הניווט הוסרו, הונחו בדרכם על ידי מטוס "קומנדו" C-46 (על המטוס, ר' מאמר "הקומנדו" מאת אבינועם מיסניקוב באתר זה). המשימה הושלמה בהצלחה כאשר כל ששת המטוסים נחתו בשלום.  

הפלת "מאקי":

תוך כדי מבצע "חורב" ניסה צה"ל, ללא הצלחה, לחסל את "כיס פלוג'ה". לסיוע במשימה זו הופעלו מטוסי אימון "הרוורד" AT6 של גף 35, שסיים זה מקרוב את משימתו  הקודמת: הטסת אספקה לסדום המנותקת (ר' מאמר "סיפורו של גף 35 בהגנה על סדום" מאת המחבר באתר זה), במשימות הפצצה על ה"כיס". ב – 28 בדצמבר בשעה 7:17 יצאו מחצור שני מטוסי קרב של טייסת 101: דויל ב"ספיטפייר" וגורדון לווט (ראה ספרו "גוי של שבת"), מתנדב מבריטניה, על "אוויה". משימתם הייתה ליווי רביעיית הרוורדים להפצצת "כיס פלוג'ה", כאשר נתקלו בששה מטוסים מצריים: ארבעה "ספיטפייר"ים ושני "מאקי". דויל הפיל "מאקי", שלא חש כלל בנוכחותו עד אותה עת, על ידי ירי שהחל בטווח של כ – 200 יארד תוך התקרבות עד ל – 100 יארד. דויל פנה לאחר מכן ל"ספיטפייר", ופגע בו (ללא אישור הפלה). מאזנו של לווט היה דומה: הפלה ועוד מטוס ניזוק (לתיאור הקרב, ר' מאמר "הפלת שני מטוסי מאקי מצרי", של יואב אפרתי ותוספות של אבינועם מיסניקוב באתר זה). תוך כדי קרב דויל הגיע עד סמוך לרפיח, שם נקלע לאש נ"מ מצרית כבדה. הוא ניצל סופת אבק שהתחוללה בסמוך כדי לחמוק מהירי, ולאחר מכן חזר ונחת בבסיס.

טעות טראגית:

תוך כדי מבצע "חורב" הגיע צה"ל עד לגבול הבינלאומי שבין ארץ-ישראל למצרים וחטיבת "הנגב" אף חצתה אותו בכביש ניצנה – אבו עגיילה. במאסף השיירה נסעו כלי רכב שלל מצריים, עם סימונם המקורי. כשבעה ק"מ בתוך השטח המצרי הבחינו בהם, מגובה של כ – 9,000 רגל, שני "ספיטפייר"ים שטייסיהם היו סיד כהן הדרום אפריקני וג'ק דויל אשר תקפו
קודם לכן ספינה מצרית, את שדה התעופה באל עריש ושיירה. החיילים על הקרקע, שנדרכו תחילה בשל המטוסים הקרבים, נרגעו בהבחינם שהמדובר בזוג מטוסי חיל האוויר. אלא
שהטייסים, בראותם רכב בעל סימון מצרי, עמוק בתוך טריטוריה מצרית, לא העלו על דעתם שהמדובר בכוח ידידותי, ותקפו. מן התקיפה נהרג צבי הניגסברג, קשר, ונפצעו מ"פ וחייל נוסף, אשר נסעו בטנדר המאסף. כתוצאה מן התקרית הוחלט להקפיד להבא לסמן את כל כלי הרכב בשלושה חיצים, סמל חזית הדרום (כיום פיקוד דרום). התקרית, יחד עם תקרית נוספת מספר ימים אחר כך, פגעה לא מעט בשיתוף הפעולה אוויר – קרקע באותו מבצע, שבשל הבדלי שפה ומנטליות לא היה על הגובה מלכתחילה, ולעיתים פשוט העדיפו כוחות הקרקע לוותר על סיוע אווירי.   

עוד קרב אוויר ותקיפה קרקעית:

ב – 30 בדצמבר יצאו דויל ומקלרוי לסיור, כאשר דויל ב"מוסטנג" היה הטייס המוביל. במהלך הסיור הם הבחינו בשני מטוסי "מאקי" מצריים אשר היו עסוקים באותה עת בתקיפת כוחות קרקע של צה"ל. לפי עדות אחת - דויל ומקלרוי הפילו את שני ה"מאקי", מטוס אחד כל אחד, ולפי עדות אחרת – הופל מטוס אחד בלבד, על ידי מקלרוי.

ביומה הראשון של השנה החדשה יצאו דויל ואהרון "רד" פינקל האמריקני בזוג "ספיטפייר"ים לתקיפת צומת מסילת ברזל באזור רפיח. כל אחד מן המטוסים הצטייד בזוג פצצות של 70 ק"ג כל אחת. הם פגעו במסילה ובכביש סמוך, ונתקלו באש נ"מ כבדה מכיוון רפיח. מטוסו של פינקל נפגע מאותה אש, אך הצליח לחזור ולנחות. 

הפלה אחרונה:

בשביעי לינואר 1949 יצאו דויל ופיק ב"ספיטפייר"ים לליווי מטוסי הרוורד AT-6 , אשר תקפו שוב את "כיס פלוג'ה". חמישייה אחת של הרוורדים המריאה סביב 7:30 בבוקר, וחמישייה שנייה  ב – 10:50. למשימת הליווי השנייה  שיעדה היה הפעם דיר אל בלאח,יצא דויל, הפעם ב"מוסטנג", יחד עם בוריס סניור. בעוד ההרוורדים מסתלקים, נתקלו השניים בשמונה מטוסי "מאקי". כוונתו של דויל הייתה ששניהם יצללו כלפי ה"מאקי"ם מאחור, ובכך יפצו במשהו על הנחיתות המספרית, אלא שסניור במקום זאת נסק, דווקא, ועוד כלפי מטוסו.

בהיותו לבדו, יחסי הכוחות נראו לדויל כבלתי אפשריים: "שמונה? אני לא גיבור!", נזכר לימים. בכל אופן, הוא כבר צלל על אחד מהם והמטוס המצרי הופל. דויל הזעיק עזרה, ובינתיים פגע בעוד מטוס מצרי ואולי בשניים. בדרכו חזרה עבר מעל מחנות רפיח, וספג אש נ"מ, עד שנחלץ בטיסה לכיוון הים.כשנחת, דויל רתח מזעם על כך שסניור, שטען שלא הצליח להנמיך את חרטום מטוסו, "הסגיר" אותו לאויב. "הייתי יורה בו... לא יכול להנמיך? צריך פשוט לכבות לרגע את המנוע והחרטום יורד מאליו!", טען. אלא שחבריו לטייסת דאגו להרחיק לזמן מה את סניור.

מריטת חמש שערות  משפמו של האריה הבריטי:

בכך לא תמו התרגשויות אותו יום. עוד קודם לכן נאמר לטייסים על ידי המודיעין שייתכן ש"נערי בווין" (Bevin boys), כפי שכונו הבריטים, על שם שר החוץ הבריטי באותה תקופה, יטוסו באותו אזור, כשם שעשו במהלך השבוע האחרון. ואכן, ככל הנראה בשל אי הבנה, נכנסו מטוסי הטייסת לקרב עם הבריטים, מבלי לדעת את זהות המטוסים טרם הקרב עצמו. כתוצאה, חמישה מטוסים בריטיים הופלו באותו יום, ממש לפני התחלת ההפוגה, ארבעה מהם על ידי הטייסת, חלקם על ידי הטייסים שדויל הזעיק בתום הקרב הקודם כנגד המצרים, דבר שככל הנראה "תרם" לאי ההבנה. דויל עצמו לא נטל חלק בקרבות שהסתיימו בהפלת המטוסים הבריטיים. זמן מה אחרי התקרית עם הבריטים דויל ציפה שהבריטים יחזרו בכוח רב ויפצפצו את מטוסי הטייסת לגזרים. אלא שהתקרית עוררה מחשבות שניות אצל הבריטים, דווקא.

לאחר המלחמה:

אם כי באופן רשמי המלחמה תמה ביולי 1949, עם חתימת כל הסכמי שביתת הנשק, הקרבות ה"חמים" תמו למעשה בשביעי לינואר, יומו האחרון של מבצע "חורב". ג'ק דויל נשאר לאחר תום הקרבות עוד מספר חודשים בישראל, היה שירת, כאמור, כקצין מבצעים בטייסת, וכן כקצין תעופה, אשר בתפקידו עסק גם באימונים ובהדרכת טיס (אחד מחניכיו היה מרדכי פיין, לימים הוד, מפקד חיל האוויר). בנוסף, דויל ערך את הניסויים הראשונים של חיל האוויר בשימוש בפצצות נפלם. הוא עזב את הארץ ב – 12 במאי 1949, ובעת פרידתו כתב לו עזר וייצמן "תודה על הכול, ותמיד תהיה ברוך בשובך" .

לאחר חזרתו לארצו, הצטרף מחדש, יחד עם ג'ון מקלרוי, ל – RCAF. הם הוצבו באירופה כחלק מכוחות נאט"ו, והטיסו מטוסי "סייבר" סילוניים. בחלק אחר מן הזמן דויל שירת בקנדה בטייסת "ומפייר". במהלך שירותו המחודש דויל עבר באנגליה ובדרך מקרה פגש טייסים מן הטייסת הבריטית שמטוסיה הופלו בתקרית השביעי לינואר 1949. לדבריו, הם לא שמרו לו טינה על כך, ובכל מקרה, לדויל אישית לא היה חלק בהפלת מטוסים בריטיים, כאמור. על כל פנים, שירותו בחיל האוויר הישראלי בכלל, ובאותה טייסת שהפילה מטוסים בריטיים בפרט, לא היה סוד. כעשר שנים לאחר שחרורו עבר דויל תאונה קשה ובה איבד אחת מידיו. ככל הידוע למחבר, לאחר שחרורו מה – RCAF דויל התגורר בלונדון, אונטריו, והוא הלך לעולמו באמצע או במחצית השנייה של שנות התשעים.   

  

 
לייבסיטי - בניית אתרים