נכתב ע"י בני גשור
 
המאמר נכתב בעיקר על סמך מקורות שהגיעו לידי המחבר בעת כתיבת עבודת הדוקטורט על המח"ל במלחמת העצמאות

"נתתי חמש שנים מחיי למען קנדה, בעיקר בשל מה שהנאצים עשו ליהודים, כעת אתן שנה מזמני למען ישראל" (הרקע להחלטתו של הארי אורלוף להתנדב למען ישראל)

חייו המוקדמים

הארולד (הארי) אורלוף נולד בשנת 1915 למשפחה חרדית, ללא רקע ציוני, בפום לייק (Foam Lake) בססקצ'ואן שבקנדה. משפחתו הייתה המשפחה היהודית היחידה באותו מקום, עם כל הקשיים שבקיום אורח חיים יהודי הנלווים לכך. כיוון שהאב רצה להקנות לילדיו חינוך יהודי, וחינוך טוב בכלל, דבר שהיה בלתי אפשרי בפום לייק, בהיות הארי בן ארבע עברה המשפחה לוויניפג, שם למד בבית הספר. האב נותר ב'גלות' בפום לייק, שם הייתה לו חנות, אותה המשיך להפעיל, וביקר את משפחתו אחת לכמה חודשים.

בעת ילדותו ואחר כך בנעוריו נתקל הארי בגילוי אנטישמיות, כמו כינויים מעליבים וכתובות גרפיטי. ב-1933  חזר לפום לייק למשך כשלוש שנים, ואז עבר לוונקובר, שם למד באוניברסיטה ואחר כך עבד כסוכן מכירות נודד. בזמן לימודיו באוניברסיטה הצטרף לתוכנית בשם COTC – Canadian Officers Training Corps, אשר הכינה עתודת קצינים מקרב הסטודנטים. באותה מסגרת הסטודנטים התאמנו בשבתות וכן בשבועיים מרוכזים בחופשות הקיץ.

התגייסות לחיל האוויר הקנדי

ב-1939 פרצה מלחמת העולם השנייה והארי רצה להתנדב לחיל האוויר הקנדי המלכותי (RCAF – Royal Canadian Air Force), אלא שהוא לא נתקבל, כיוון שגילו היה מעט מעל תקרת הגיל דאז – 23. ב-1940 הועלתה התקרה ל-24, והארי, ממש לפני יום הולדתו ה - 25, ניסה שנית, והפעם התקבל. מניעיו היו בעיקר רצונו להילחם בנאצים, לאור יחסם ליהודים. נוספו לכך הן פטריוטיזם קנדי, הן רצונו להצטרף לחיל האוויר, והן רצונו להימנע מגיוס לצבא.

כוסית של ויסקי וחברה מלבבת

במסגרת שירותו ב – RCAF הוכשר כטייס ונשלח לבריטניה, שם סופח לחיל האוויר המלכותי הבריטי (Royal Air Force – RAF). עם רדתו מן האנייה בבריטניה, מעט לאחר 'הקרב על בריטניה' (קיץ – סתיו 1940),  קיבל חופשה בת עשרה ימים. כיוון שלא הכיר אף אחד בבריטניה, והאדם היחיד בבריטניה שאת שמו קיבל התגורר באדינבורו שבסקוטלנד, עשה דרכו לשם. כשהתעניין היכן יוכל לבלות מעט ולפגוש אנשים, הופנה למועדון יוקרתי למדי, והתברר לו שכקנדי וכקצין, הוא חבר אוטומטית במועדון זה. הארי נכנס והזמין ויסקי וסודה, ובבואו לשלם נאמר לו שאחד האורחים האחרים מזמין אותו על חשבונו. הארי הודה לו, והם שוחחו על הא ועל דא. במהלך השיחה עמיתו לשתייה שאל אותו לדעתו על "אותו בחור, היטלר". הארי ענה לו, בלשון המעטה, שאינו מוצא בו הרבה תועלת. בן שיחו, לעומת זאת, הפליג בשבחיו: חייבים הרי להודות שהיטלר ייצר המון מקומות עבודה, סלל הרבה כבישים, ובכלל, עשה הרבה למען ארצו, והוסיף: "תראה מה שהוא עושה ליהודים. אם הוא לא היה מתחיל בזה שם, היינו צריכים להתחיל בזה כאן". בנקודה זו ציין הארי, בנימוס רב, שהוא יהודי. פניו של בן שיחו האדימו, והוא קם ועזב מיד את המועדון בלא להוציא מילה. ג'נטלמן. 

פקוד החופים

הארי שירת כטייס בפיקוד החופים הבריטי, על מטוסי 'וולינגטון' (אשר כונו 'וימפי', כנראה על שם דמות מסדרת הסרטים המצוירים 'פופאיי'). היו אלה מפציצים שהוסבו לצורך סיור בים. לשם גילוי צוללות גרמניות בלילה, עת הצוללות נהגו לצוף כדי לטעון את סוללותיהן, הותקן על אותם מטוסים זרקור ענק ורב עוצמה, שנקרא על שם מפתחו 'אור ליי' (באנגלית זה מצלצל יותר טוב : Leigh Light, ובקיצור: L/L). הוא השתחרר מחיל האוויר הקנדי בקיץ 1945 ועשה דרכו חזרה לוונקובר.

לאחר מלחמת העולם השנייה

לאחר חזרתו לקנדה, הארי, שלא רצה לשוב לעבודתו הקודמת, עסק יחד עם אביו, במכירות סיטונאיות. פה ושם נתקל העסק בקשיים. כללית, עקב מחסור בסחורות מסוגים שונים, שמקורו, ככל הנראה, בזמן שנדרש למשק הקנדי לעבור לפסים אזרחיים, היה זה אמנם 'שוק של מוכרים'. עם זאת, אותו מחסור עצמו גרם גם לסוחרים קשיים בהשגת הסחורות.

למרות שכשלעצמו שמח בחלקו, הרגיז אותו המצב בו אלה שנותרו מאחור, כולל ידידים מלפני המלחמה, 'עשו כסף', וחלקם אף הביעו את השתוממותם על ששירת מעבר לים (אם כי הוטל בקנדה גיוס חובה במלחמת העולם השנייה, השרות מעבר לים היה התנדבותי. ב"ג).

באשר לאירועים הדרמטיים שהתרחשו בארץ ישראל בשנות המנדט האחרונות, הארי לא היה מעודכן ביותר. עם זאת, בסוף 1947 או בתחילת 1948 הוא הפך לחבר בארגון ציוני, ככל הנראה כיוון שכמה מחבריו היו ציונים (הנטייה לציונות הייתה חזקה יחסית בקרב יהודי הפרובינציות במערב קנדה. ב"ג), יותר מאשר מתוך הכרה פנימית. אך מעבר לעצם החברות, הארי אורלוף לא גילה פעילות ציונית כלשהי, ולא ידע כמעט דבר על ציונות ועל 'היישוב'. 

על מנת להבהיר את הנסיבות בהן עשה הארי אורלוף את דרכו לארץ, מן הראוי תחילה להקדיש את הפסקה הבאה לאופן גיוס המתנדבים בקנדה:

 
רקע

גיוס המח"ל בקנדה - זמן קצר לאחר 'החלטת החלוקה' באו"ם ופרוץ הקרבות, החלה 'ההגנה' בגיוס מתנדבים בקנדה. נציגה לצורך פעולות הגיוס היה בן אדלמן, תושב ארץ ישראל יליד קנדה, ששירת כמייג'ור בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, והוא הסתייע בפעילים מקומיים. בתחילת 1948 החלו פעולות הגיוס, כלומר, פנייה למתנדבים, מיונם, ארגונם, הסעתם וכיוצא באלה. פעולות הגיוס נעשו בצורה חשאית, כדי שלא להחריד את השלטונות מרבצם. כך, דרך הגיוס הנפוצה הייתה בכינוסים אודותיהם נמסר מראש, ושננקטו לגביהם לעיתים אמצעי זהירות אלמנטריים, כמו, למשל, להציג את מכתב ההזמנה, אם נשלח, וכן בקרה כלשהי בכניסה. עבור כמעט כל המתנדבים הקנדים התחילה הדרך לארץ בפגישות מסוג זה. משנתכנסו המוזמנים, פעילי הגיוס היו נושאים דברים בלשון זהירה אודות הצורך של היישוב בכוח-אדם וכדומה, ופגישות פרטיות עם המעוניינים לשמוע עוד נערכו אחר-כך. בפגישות הפרטיות נמסרה המטרה האמתית לשמה נועדה הפגישה ודרך התקשרות למעוניינים להתנדב.

המגייסים בחלקה המערבי של קנדה פעלו כמעט בנפרד, וגם אופן הגיוס היה יותר בשיטת 'חבר מביא חבר'. על הגיוס בפרובינציות המערביות של קנדה, כולל קולומביה הבריטית, בה נמצאת העיר וונקובר, ר' מאמר ב'עת מול' מאת המחבר:

https://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsArticles/etmol_223_gshur.pdf

התגייסות למען 'היישוב'

רק כשבועיים לפני הכרזת המדינה החל אורלוף לגלות עניין אמיתי, ברמה האישית, במתרחש בארץ ישראל, ואף החל לבדוק כיצד יוכל לעזור. לשם כך פנה לידידו הרולד פרימן (ר' המאמר הנזכר ב'עת מול'), שעמד בראש מנגנון הגיוס במערב קנדה. תחילה נענה שיוכל לעזור באיסוף כספים, וכששאל האם ישנו צורך בטייסים, נענה תחילה בשלילה. יומיים אחר כך חזר אליו פרימן והודיעו שאכן ישראל זקוקה לטייסים. מכאן ואילך התנהלו העניינים במהירות רבה, ותוך ארבעה או חמישה ימים, מצא עצמו בדרכו לארץ, כאשר רק מעטים בוונקובר יודעים את מגמת פניו. הארי, שכאמור לא ידע כמעט למה לצפות בארץ ישראל, דמיין לדבריו "אנשים רעבים ברחובות". כיוון שכך, לקח עמו את כל כספו, וכן, לדוגמא, כמות גדולה של בגדים, כיוון שסבר שלא יוכל להשיג בגדים בארץ. בנוסף, הוא תיאר לעצמו שכמדינה יהודית, ישראל דתית הרבה יותר מאשר במציאות. לפני צאתו, פגש הארי אורלוף את אביו. אם כי אביו שאל אותו (כמו במלחמת העולם השנייה): "מדוע דווקא אתה?" וטען שאינו צריך ללכת, הארי חש שבסתר ליבו אביו גאה בו, מה גם שבסופו של דבר נתן לו את ברכתו (מאוחר יותר אביו גם ביקר אותו בארץ).  בליבו של הארי גמלה ההחלטה, כי כשם שנתן חמש שנים מחייו למען מלחמתה של קנדה, כעת ייתן שנה אחת למען העם היהודי.

פנינו אל השמש העולה

כשעזב את וונקובר,  קיבל הוראות לעשות את דרכו לטורונטו, וכללית, כדי לשמור על מידה של חשאיות, בכל תחנה בדרך, קיבל הוראות לגבי הצעד הבא, ותו לאו. את דרכו לטורונטו  עשה דרך שיקגו, כדי להיפרד מאחיו שהתגורר שם. בטורונטו קיבל שם וכתובת של משרד מסוים בניו יורק, תחנתו הבאה, ובהגיעו לשם, הוא יצר קשר כאמור. התחנה הבאה אמורה הייתה להיות שוויץ, והארי נתבקש להסדיר את יציאתו לשם מול הרשויות האמריקניות (דרכון וויזות היו פחות טריוויאליים באותם ימים שטרם עידן התיירות ההמונית. בכל זאת, בסופו של דבר כמעט כל המתנדבים עזבו – וגם חזרו - ללא בעיות מיוחדות. ב"ג). כאן אמור היה לסייע לו דרכונו הקנדי, התקף לכל הארצות, אותו השיג הודות לפעילותו המסחרית קודם צאתו. בכל זאת, בעמדו בתור, הפקיד אליו אמור היה לגשת 'לא נראה לו', והארי הציע את תורו לעומד מאחוריו. הפקיד אליו ניגש בהגיע תורו נראה לו יהודי, וכשהארי הצהיר שמגמת פניו שוויץ, צרפת ובלגיה, ענה לו זה: "אתה נוסע לישראל. תכניס להם (לערבים) גם בשמי". הארי הסמיק, אך מה שחשוב יותר, מצויד בכרטיס שקיבל מן המגייסים, עשה דרכו לז'נבה במטוס של חברת KLM.

אל מעבר למסך הברזל

בז'נבה הארי נרשם במלון, וטלפן אל איש הקשר אליו הופנה, רמי טייבר, אשר עשה בשליחות חיל האוויר באירופה. זה הורה לו להמתין לו למחרת אחרי הצהריים במלון, ובמועד הנקוב, טייבר נכנס לחדרו מבלי להקיש אפילו בדלת, והורה לו שעליו להגיע לפראג דרך ציריך, שם יעלה על מטוס צ'כי. כשהארי ציין שאין לו ויזה לפראג, טאובר אמר שאינו צריך לדאוג, ושבהגיעו לפראג העניין יוסדר, בתנאי שיבקש להיפגש עם פקיד ההגירה המקומי, ובתנאי שיגרום לכך שסכום כסף מסוים יחליף ידיים. איש הקשר שלו בפראג, כך נאמר לו, יהיה הד"ר אוטו פליקס,
(אוריאל דורון בשמו העברי), שהיה אחד מאנשי הרכש וידידם של בכירים בממשל הצ'כוסלובקי. ואכן, כך בדיוק התנהלו העניינים, ולאחר פגישתו עם פליקס, התמקם אורלוף  במלון בפראג למשך כשלושה ימים, שם שהתה כבר קבוצה גדולה למדי של מתנדבים בעלי מקצוע אווירי, רובם ככולם מארצות דוברות אנגלית. משם עשה את דרכו לז'אטץ הנמצאת כמאה ק"מ צפונית מערבית לפראג, כאשר המונית שלקחה אותו ואת כמה מחבריו חולפת בדרכה על פני לידיצה, כפר שנודע בעולם כיוון שהושמד כולו על ידי הנאצים, כנקמה על ההתנקשות בריינהרד היידריך. כדי להסביר מדוע עשה אורלוף את דרכו לז'אטץ, תוקדש הפסקה הבאה להבהרת הרקע.   

ז'אטץ

ז'אטץ'' , שהיתה עיירה בצפון צ'כוסלובקיה שלידה היה ממוקם מפעל של חברת "אויה" שיצר את מטוסי ה-S-199 לאחר המלחמה שנמכרו לחיל האויר (ראה מאמר "האויה S-199 "סכין"-תיאור טכני" מאת אבינעם מיסניקוב ואת המאמר 
פרד או סכין? כיצד הפך האויה S-199 למטוס הקרב הגרוע ביותר ששירת בח"א מאת דני עוזיאל באתר זה) שימשה לחיל האוויר הישראלי כבסיס זמני, הרחק מהישג ידם של הבריטים ולאחר מכן מהישג ידם של חילות האוויר הערביים. בסיס זה התקיים, כמובן, בהרשאת השלטונות, עד שזו בוטלה בשבוע השני של אוגוסט 1948 (אלא שאז חיל האוויר השיג כבר עליונות אווירית). כך למשל, ז'אטץ שימשה כבסיס יציאה למבצעי 'בלק' להטסת ציוד צבאי לארץ. בדרכם חזרה הטיסו המטוסים, בין היתר, ארגזי תפוזים מהארץ, ואלה שימשו תוספת רבת ערך לבירה המימית ששתו הצוותים במלון 'סטלינגרד', בו הם השתכנו. למרות שמסך הברזל כבר נפרש, הסתובבו בכל מקום אמריקנים רעשניים במעילי טיסה. הבקשה של הצ'כים מן הצוותים שלא להתבלט, לא נלקחה ברצינות, אף לא כהמלצה, על ידי האמריקנים, והיה להתנהגותם המוחצנת חלק-מה בסגירת הבסיס לאחר כמה חודשים.   

לארץ

לאחר המתנה קצרה הצטרף אורלוף  כנוסע לאחד המטוסים שעשו דרכם מז'אטץ לארץ, יחד עם ארגזי תחמושת. בהגיעו, בהיעדר כבש מדרגות, הציב מישהו סולם והארי החל לרדת, אלא שלאחר שירד כמה שלבים רצה לחזור בו: על הקרקע הבחין במה שנראה לו כ"חבורה של פראים": אנשים קשוחים-למראה, ערומים עד מותניהם, לבושים אך במכנסיים קצרים ובנעליים, אוחזים רובים וסכינים, חגורים בשרשראות של כדורים, מנפנפים בידיהם וצועקים משהו לא מובן. רק לאחר מכן הארי, שלא ידע עברית, הבין שהמדובר ב"ברוכים הבאים".

ההמשך היה מפחיד פחות. הארי, אשר היה צמא מאוד לאחר הטיסה, התכבד במשקה תפוזים. על התווית, לראשונה בחייו, היה נרגש לקרוא "made in Israel". משם הוא נלקח במשאית למלון ברמת גן, שם קיבל חדר עם עוד שני אנשי צוות אוויר, אחד מהם היה האמריקני סם בושס, לימים מפקד טייסת 103. למחרת הם יצאו לטייל בתל אביב ושם הארי נפעם לראות מצחצח נעליים, מנקה רחובות ומעל הכול – נפָּח, כולם יהודים! בניגוד לאירופה במלחמת העולם השנייה, הרחובות נראו נקיים, גוויות לא היו פזורות מסביב ואף אחד לא נראה רעב. להפך, האווירה בעיר נראתה מלאת חיים. לאחר ארבעה או חמישה ימים הוא הוצב בטייסת 103.

טייסת 103

טייסת 103, אשר בסיסה היה ברמת דוד, הייתה טייסת תובלה והפצצה כאחד. מצבת מטוסיה כללה ברובה צירוף מוזר משהו של מטוסי  'דקוטה' ו'בופייטר', ובנוסף כמה מטוסים בודדים מדגמים שונים, בעלי יעודים שונים, אשר פעלו במועדים שונים, ואשר לוקטו ממקומות שונים ומשונים על הגלובוס (אחד מהם היה 'מוסקיטו', אותו הטיס לארץ, בקיץ 1948, ג'ון הרווי, עליו יש מאמר באתר זה). כיוון שכך, הטייסת חולקה לגפים, גף אחד כלל את מטוסי הקרב 'בופייטר' ומוסקיטו, ולא נעסוק בו במאמר זה. גף אחר כלל את ה'דקוטות', שמספר מטוסיו לרוב נע בין שלושה לחמישה, ובו צוּות אורלוף. מקורם של מטוסי ה'דקוטה' הראשונים בחברת התעופה (Pan African Air Charter (PAAC שהופעלה ע"י יהודים מדרום-אפריקה, והייתה בבעלותם של יהודים מבריטניה, תחת מסווה גס של 'שירותי דואר' במקום אלה של הבריטים שעזבו. עם הזמן הושגו מטוסי 'דקוטה' גם ממקומות אחרים.

שירותי הדואר בדרך לעוד לקוח מרוצה

אחת הפעולות הראשונות שנקטו צוותי ה'דקוטה', מטוס תובלה או נוסעים במקורו, הייתה הסרת המושבים, השטיחים, הריפודים וכיו"ב. במקום אלה הכניסו ל'דקוטה', אשר נעדרה מטבע הדברים מתלים לפצצות, ארגזים, ובכל ארגז מקום לשתי פצצות של 50 ק"ג כ"א. בעת הפצצה היו שני בחורים חסונים, רתומים היטב, משליכים את הפצצות מבעד לדלת המטוס, בעוד שלישי מסיר את טבעת האבטחה מהפצצה. אותם מטילנים, כמה עשרות במספר, היו לרוב ישראלים, בעוד יתר צוותי האוויר, המקצועיים יותר, היו כמעט כולם מחו"ל. כמובן שבשיטה זו, הדיוק לא היה הצד החזק של ה'דקוטה'.בטיסות הפצצה אלה נוצר הכינוי "פושקין" לפצצות כיוון שכשהמטוס הגיע מעל המטרה צעק הטייס (איש המח"ל, דובר האנגלית) למטילנים "!PUSH IT!,PUSH IT " ("דחפו אותן!") בין המטרות אותן תקפו בשיטה המתוארת, כאשר אורלוף צוות כטייס, הייתה בניאס. כן עסקה הטייסת במשימות תובלה, כמו למשל לנבטים שבנגב (כללית, אורלוף התקשה לזכור את רוב המקומות אליהם טס במשימותיו השונות, בין אם הפצצה, בין אם אספקה. בעיה אחרת קיימת גם עם מועדים. ב"ג). הטיסות לנגב נערכו בחשיכה מוחלטת, ורק עם התקרב המטוס ליעדו המשוער הוא אותת לקרקע, ואז הודלקו goose necks ('צווארי אווז'. או 'גוזניק' שהיו מכלי מתכת ממולאים בנפט וב'צווארם' פתיל אשר מודלק ידנית) כדי להראותו את המסלול. מספר פעמים משכה הפעילות אש אויב, אך ללא נזק כלשהו, וכללית, המשימות שאורלוף ביצע לא נתקלו למעשה מעולם בהתנגדות רצינית.

ההרחבה הקלה של המושג 'שירותי דואר', המזוהים יותר עם לחלוח צדם האחורי של בולים והדבקתם על מעטפות מבושמות, זעזעה חלק מן הבעלים הבריטיים ואלה החלו לפנות למטה חיל האוויר, בדרישה, מלווה לעיתים באיומים, לקבל את מטוסיהם חזרה. ואכן, פה ושם צריך היה להיענות לדרישות אלה, או לפחות להציג מחוות של היענות. סיבה אחרת לחוסר היציבות במצבת ה'דקוטות' הייתה השבתה תכופה של חלק מן המטוסים, עקב תקלות שונות, וזאת למרות הרושם שקיבל אורלוף, שכאמור היה בעל ניסיון של כחמש שנים בחיל האוויר הקנדי, כי רמת התחזוקה הייתה מעולה.

עם הקושי שבטיסות הלילה, באותו שלב של המלחמה ההפוגות היו מרובות, ולצוותים היה זמן פנוי רב. הם בילו לא מעט בחיפה ובקיבוצי הסביבה.    
      
המשך חייו

אם כי בתחילה, לצד תחושת השליחות, עמדה בבסיס החלטתו להצטרף לכוחות 'היישוב' גם תחושת ההרפתקה, הרי זו התחלפה בהדרגה לכוונה עמוקה יותר. בעת שהותו בישראל הפך אורלוף לציוני נלהב, כך שלמרות כוונתו הראשונית, הוא נשאר בארץ, קיבל אזרחות ישראלית, ואף הצביע בבחירות הראשונות לכנסת (25 בינואר 1949). בסוף 1948, ככל הנראה בנובמבר, עבר אורלוף למחלקת המבצעים של חיל האוויר, שם שירת כשנה, ועוד כשנה שירת במחלקת ההדרכה, בכתיבת חומר לימוד. בשנת 1951  עזב את חיל האוויר ועבר לעבוד ב'אל על'. אחת מן הטיסות עבור 'אל על' הייתה ליוהנסבורג, ושם פגש את אשתו לעתיד עמה נישא ב – 1952. אורלוף חשב להשתקע בארץ, אלא שפריצת דיסק העמידה בסכנה את המשך קריירת הטיסה שלו ב'אל על', וזאת בעוד אשתו בהריון. הוא חשש לעתידה הכלכלי של משפחתו, וכיוון שכך, חזר ב - 1953 לקנדה. בשובו הוא חזר לעסקי המכירות הסיטונאיות, והמשיך בכך עד ל – 1958. כללית, אחרי החוויה העמוקה שעבר בישראל, ואחרי קשרי האחווה עם הטייסים, נראו לו החיים בקנדה רדודים-משהו. אורלוף פרש לגמלאות ב – 1980 ונפטר בשנת 1985.
 
לייבסיטי - בניית אתרים