נכתב ע"י סא"ל (מיל') מיקי כץ
 
ביום 20/10/73 פטרלנו בגובה נמוך בדממת אלחוט דרומית מערבית לאזור בו שהו כוחותינו במצרים. המצרים נהגו לתקוף את אנשינו בשעות אחר הצהרים המאוחרות וכך, בטרם הגיעו אליהם מטוסינו היה להם מספיק זמן לברוח מערבה בחסות האובך הכבד והשמש השוקעת. הכל היה אמור להשתנות באותו יום בו חיכינו אנו להם. "רביעיית מיגים בדרך לתקיפה כיוון 340 למפגש" הודיע הבקר ושבר את דממת האלחוט. "כוח מלא, השלכת מכלי כנף ומפסקים" הודעתי למבנה והאצתי למהירות גבוהה בגובה נמוך תוך חיפוש המטרות כשלפתע פתאום נשמעו רעשי דפיקות מתכת ופיצוצים מהמנוע. המהירות נפלה בבת אחת והיה לי ברור שנפגעתי מאש הנ"מ שנורתה עלינו מהקרקע.

המון טילים ונ"מ נורו עלי בקריירה אבל הפעם הנ"מ פגע. "דגל אחד נפגע, שלוש תמשיך עם ארבע, שתיים תישאר איתי" הודעתי בקשר תוך משיכה לגובה וניתוק בידון הגחון ושני הטילים. מייד התחלתי בניסיונות להניע את המנוע אך ללא הצלחה, המנוע לא הגיב ורק השמיע צלילים מתכתיים שלא בישרו טובות, היה לי ברור שזה יגמר בנטישה. המשיכה הביאה אותי לגובה 6000 בערך ומטוס הנשר מספר 31 החל מנמיך כמו אבן...


נשר 31 בטיסה (הדמיית מחשב)

מתחתי התנהלה מלחמה וכל עוד המטוס בשליטה החלטתי לנטוש רחוק יותר מאזור הלחימה באזור אגם המר. "לקראת נטישה, זע"ט בחירום לוקח כיוון לאגם המר" הודעתי לבקר. "מזניקים לכיוון שלך מסוק" השיב הבקר ואילו מספר שניים שלי איתן כרמי המסור מודיע לי "אחד זה לא נראה טוב, תנטוש". משום מה חשבתי כי כוחותינו יגיעו אלי לאגם מהר יותר מהכוחות המצריים. מעל האגם ראיתי שבמידה ואקטין את המהירות מ 300 קשר מהירות גלישה מיטבית ל 200 קשר מהירות נטישה מיטבית הדבר יאפשר לי לחצות את האגם ולעבור לצד של מדבר סיני תוך ידיעה שהאזור נשלט ע"י הארמייה השלישית וכך עשיתי. החלטתי שאני מושך את ידית ההפלטה בגובה 600 רגל שהם 400 רגל מעלך פני השטח וזאת ליתר בטחון על אף שכיסא המפלט איפשר נטישה בגובה אפס. באותן שניות לקראת הנטישה עוד הספקתי לוודא שחגורות המושב מהודקות, שמשקף השמש בקסדה נעול, שהרגליים במקום ותדרכתי את עצמי לספור עד שלוש בטרם אבחר בידית התחתונה כי ידעתי שהיו טייסים שהזדרזו להוריד את הראש על מנת לחפש את הידית התחתונה או אז פעלה מערכת ההפלטה והם חטפו מכה בצוואר.

עוד נזכרתי כי בהיותי בחיל האוויר האמריקאי התאמנתי במתקן אימון הפלטה וזכרתי שמכת הנטישה לא הייתה כל כך נוראית ובסרט התחקור אף נראה שפעלתי נכון.... חלפתי על פני האגם ואז החלטתי להקטין את מהירות המטוס ל 180 קשר מהירות הגישה לנחיתה, קיזזתי את ההגאים, עזבתי אותם לשנייה והמטוס דאה לנחיתה בצורה מושלמת לכיוון הקרקע החולית שמתחת. זכרתי כי שלוש שנים קודם לכן רן פקר נטש מירז' בפיינל לחצור והמטוס שנחת אמנם ניזוק אך הונצל מאוחר יותר וחזר לשימוש בטייסת (מטוס שחק 53). מדוע שלא יחזירו לשימוש גם את הנשר הזה? חשבתי. בגובה 600 רגל משכתי בידית ההפלטה.
 
את המכה שחטפתי קשה לתאר במילים ואת הכאב החד שפילח לי את הגב אני מעדיף שלא לתאר בכלל... איבדתי את ההכרה וזו שבה אלי פעם אחת במהלך הצניחה: אני זוכר שקט ודממה מסביב, המצנח מעלי, הסירה מתחתי והמטוס היפהפה גולש בשעה 10 שלי בזווית מושלמת ובמהירות לכיוון הפגיעה בקרקע ושוב איבדתי את ההכרה. התעוררתי כשאני מוצא עצמי שוכב על הקרקע בלי כל יכולת לנוע, הרגליים לא מגיבות הגוף מעוות מכאבים, אני עדיין חגור למצנח ולא יכול להשתחרר ממנו. מששתי את החגור, הוצאתי את הרינה והעברתי במישוש את המפסק למצב "דיבור משואה", חיבקתי את המכשיר ושוב איבדתי את ההכרה כשלפתע שמעתי את כרמי בקשר: "דגל אחד אם אתה רואה את המטוס לך אליו, לשם מכוונים את המסוק"... "שניים, אני לא יכול לזוז מכאן" מלמלתי בקושי בקשר ורק אז איתן שחג מעל וכיוון את המסוק הבין שנפצעתי. רביעיית קורנסים שעברה במקום בדרך הביתה חגה מעל לחיפוי החילוץ. איתן ז"ל נפצע קשה בתאונת מטוס קל ונפטר בבית החולים בפברואר 2017.

על הגבעה השטוחה ממול ראיתי משאית עם חיילים נוסעת לכיוון שלי, עוצרת והחיילים צופים במתרחש. הארמייה השלישית הייתה נצורה באותם ימים ויש להניח שהם לא רצו להסתבך בלקחת טייס שבוי ולהחזיר את חיל האוויר להמשך ההפצצות שנועדו להשמידם תהליך שהופסק בהתערבות הרוסים מול ארה"ב. ידעתי שיש סיכוי שאפול בשבי אבל לא אשכח את תחושת חוסר האונים, האפסיות המוחלטת והמצב הפיסי בו אפול בשבי. לא אוכל אפילו לדבר אל השובים שלא לדבר על כך שלא אוכל לדרוש בקול רם קצין ויחס נאות לטייס עברי... רחוק מכך...

רוטור המסוק נשמע ברקע, הרעש העצום והמעודד נבלע בתחושות כאב בלתי נתפש. המסוק נחת ממש לידי, כיסה אותי בטונות של חול ואז גם לא יכולתי לנשום. כאשר הטייס ראה שאני לא זז הוא דילג את המסוק הצידה וממנו ירדו רופא ושני חיילים עם אלונקה. הרופא שזיהה מייד את מצב הכאבים הצמיד בשל הרעש הנורא את אוזנו לפי כדי לשמוע לחישה: "הגב" אמרתי... מקובע לאלונקה הועליתי למסוק, רעידות המסוק בדרך לבית חולים שדה ברפידים אך הגבירו את הכאבים הבלתי נסבלים גם כך. המורפיום שנתן לי הרופא לא השפיע כלל והטיסה נראתה לי איטית ובלתי נגמרת.

בבית החולים ניגש אלי לפתע רופא שקרא לי בשם ואמר: "מיקי, עוד מעט לא יכאב לך". "מי אתה" שאלתי? והוא השיב "הגיס של אריאלה"... את אריאלה החיילת המדהימה אני הכרתי לחברי הטוב חיים הולצמן ז"ל, היא הייתה החברה האחרונה שלו כשנהרג במטוסו בתאונת אימונים בשמי רחובות ולבקשת מפקד הבסיס אני הייתי זה שנשלח להודיע לה את ההודעה הנוראה מכל....
 
שתי זריקות הזריק לי הרופא ברגליים ותוך זמן קצר יכולתי לנשום בצורה סדירה והכאבים פחתו.

חיילת ניגשה לאלונקה ובלי אומר ודברים חתכה במספריים ענקיות את הסרבל ואת חליפת הלחץ שלי והרגשתי כאילו חותכים לי איבר בגוף, משהו שכל טייס קרב יכול לספר.. הסרבל והחליפה הם חלק ממך, הם במידה שלך, הם שלך בלבד, עם השם שלך, הם ספוגים בזיעה שלך, יש בהם את אותות הקריאה שלך, את אמצעי החילוץ שלך, את הפנס שלך, את הסכין שלך, יש בהם את כל חוויות הטיסה שלך, הם שמרו עלי ביום ובלילה, ישנתי אתם, הם נטשו איתי את המטוס... איש לא מעז לגעת בציוד האישי הזה מלבדך והנה חיילת אלמונית בוזזת וחותכת חלק ממך כאילו מדובר סתם בחתיכות בד. "מה את עושה?" שאלתי והיא השיבה "לוקחים אותך לצילום"...

"ריסקת חוליות בגב ומעבירים אותך לתל השומר" אמר הרופא שנעלם לטפל בפצועים אחרים.
 
מטוס ארקיע מלא פצועים שם את דרכו לשדה לוד ומשם הועברתי באמבולנס עם חייל שריונר פצוע לתל השומר.

התעוררתי במיטה נקייה עם מצעים לבנים כשלידי רופא מתלמד שאמר לי "חייבים לקחת אותך לתת שתן, לא ברור עדיין מהן הפגיעות הפנימיות אצלך". מה השעה? שאלתי, חייבים לקחת אותך, מה השעה? לקחת אותך, מה השעה? לקחת אותך, השעה 8 בערב אמר. איפה אני? בתל השומר. תביא טלפון ביקשתי, לקחת אותך, טלפון, לקחת אותך, טלפון, לתת שתן חזר ואמר, הביא טלפון... חייג ביקשתי, הטלפון צלצל.

שוש והילדים שהו במלחמה אצל הוריה במושב והיה לי אתה הסכם בלתי כתוב שאני מצלצל אליה במלחמה כל יום בסיום משימות היום ולפני הכניסה לכוננות הלילה. מה שלומך? מה שלום הילדים? וזה הספיק לה ולו רק לשמוע את קולי עוד יום ועוד יום... והנה השעה התאימה בדיוק לשיחה הזו היום. מה שלומך? בסדר, מה שלום דרור ועמית? בסדר, אבל משהו בקולי הפריע לה והיא שאלה מיקי איפה אתה נמצא? "בבדיקות שגרה בתל השומר" השבתי... שוש ליוותה אותי שנים בטייסות הקרב ועברה אתי את מלחמת ההתשה, ימים ולילות שלא אימונים של מבצעים, קרבות אוויר, כוננויות, גיחות מבצעיות, מייד הבינה. "בדיקות כמו שכרמי עבר אתמול שאלה?" , "בדיוק" השבתי לה, ואז כבר ידעה שנטשתי מטוס.

שוש הגיעה לבית החולים בתוך שעה קלה. היה זה היום לפני 45 שנה.

בכך סיימתי את חלקי במלחמת יום כיפור. יומיים לאחר מכן הוכרזה הפסקת האש.
 
מפקד הבסיס אמיתי חסון ביקר אותי לפני ההמראה של מטוס ארקיע, קברניט המטוס דני רגב ירד במיוחד ללטף אותי באלונקה, שרי גולן קברניט המסוק הסתכל עלי נאנק באלונקה יותר משהסתכל על נתיב הטיסה, בני פלד ודוד עברי ביקרו אותי בתל השומר עוד במלחמה, מאחר והייתי מרותק למיטה ללא יכולת לנוע, כל הטייסים האחרים שהגיעו לאשפוז בתל השומר במלחמה נפגשו ליד מיטתי אחת ליום, זהו חיל האוויר.
 
לימים דווח לי כי המטוס אותו נטשתי היה מטוס חדש לגמרי שהגיע לטייסת במהלך המלחמה ובשל מחסור בכיסא מפלט רקטי התקינו בו כיסא פירוטכני מהדגם הישן אלא ששלושת שלבי ההפלטה פעלו בו באותה שנייה וכך נחשפתי למכה בעוצמה של 24-32 ג'י. המטוס נחת בחולות שלם לגמרי ושימש בהמשך את מטוסי התובלה כנקודת ציון בדרך לפאיד. לא ניתן היה להציל את המטוס שכן כולו היה שרוף בתוכו.
 
אחרי אשפוז בתל השומר ותקופת שיקום ממושכת בבית קיי בנהרייה יצאתי עם יכולת ללכת ולתפקד כרגיל. את הכאבים השאירו לי כמתנה.
 
בעקבות הפציעה קורקעתי למטוסי קרב ע"י רופאי חיל האוויר ועברתי לטוס בטייסת הקרנפים בה השתתפתי במספר רב של מבצעים כמוביל מבצעי עד גיל מופלג, מפקד הטייסת האחרון שלי היה בגיל הילדים שלי. משהתברר כי טייסת 101 מעולם לא נפרדה ממני אחרי המלחמה ההיא הוזמנתי ע"י טייסת 101 באיחור של 22 שנים עם משפחתי להשתתף בטיסת פרידה מהטייסת ומחיל האוויר והפעם על מטוס F16 "ברק" בטיסה בלתי נשכחת: אותה טייסת בה נלחמתי, אותו בסיס, אותו שיכון משפחות, אותם סמלים, רק המטוס היה שונה... "רשאי לנחיתה אחרונה" הודיעה לי שוש אשתי בקשר.
 
לייבסיטי - בניית אתרים