נכתב ע"י יפתח גת
 
פרטי המטוס:
 
דגם:כפיר C.2
 
יצרן:התעשיה האוירית, לוד, ישראל.
 
פרטי האירוע:

המטוס הופעל בטייסת 149 בעובדה ונחשב כ"מטוס הדגל" של הטייסת.
 
במשימת התקיפה הראשונה של הטייסת כטייסת "כפיר" ב-20 בנובמבר 83 הוטס המטוס על ידי מפקד הטייסת מיקי לב לתקיפה באתר מחבלים בחמנא, שנמצאת צפונית מזרחית לציר ביירות-דמשק. המטוס נפגע מפגז נ"מ 57 מ"מ  ובעקבות הפגיעה נדלקו לאחר זמן קצר נורות האזהרה השונות (אש, היראוליקה וכו) על לוח המכשירים בתא.

לב הפנה אותו לכיוון מערב כדי לנסות ולצאת משטח לבנון לים התיכון, אך כשהיה מיילים ספורים מחוף הים בקרבת שדה חלדה (דרום ביירות) חדלו ההגאים לתפקד והמטוס נכנס לסחרור. לב נטש ונתפס למזלו על ידי צבא לבנון, זכה לטיפול טוב שכלל בדיקת רופא, ושוחרר לאחר מספר שעות בסיוע אנשי המוסד.

סיפר לב בראיון לביטאון חיל האויר:


"כל הבוקר התעסקנו בהכנות לתקיפה. בטייסת הייתה תכונה רבה. זמן רב לא ביצענו תקיפה מבצעית וסוף-סוף הגיע תורנו. במקרה ביקר אצלנו באותו יום הרב הראשי לצה"ל, האלוף גד נבון. סיפרו לו שאנחנו לפני יציאה לתקיפה והוא בירך אותנו בכוונה עמוקה. למחרת התקשר איתי נרגש כולו. 'כבוד הרב', אמרתי לו, 'כנראה שהברכה לא הספיקה...' מעל לבנון קידמה אותנו שכבת עננים דקה בגובה 14 אלף רגל. נאלצנו, איפוא, לרדת לגובה קצת יותר נמוך מהמתוכנן ולהסתכן בגילוי מוקדם על-ידי כוחות המחבלים. ירדתי לשכבת העננים וחיכיתי שהמבנה הראשון יסיים את התקיפה שלו. בזמן ההמתנה שמעתי, שאחד הטייסים מודיע שיש באזור ירי נ"מ וטילים.

הגיע תורי לתקוף. אזור המטרה היה אפוף עשן כתוצאה מהתקיפה של המבנה הקודם. איתרתי את הבית 'שלי', אך בתדריך הוא נראה מעט שונה. לא הייתי בטוח שזיהיתי את המטרה הנכונה והחלטתי, שביעף הראשון אני לא משחרר את הפצצות, אלא רק מוודא מקרוב שאכן זו המטרה. הבית שכן בפאתי הכפר, סמוך לבתים נוספים, וחששתי מזיהוי חפוז מדי. נכנסתי ליעף ויצאתי בפניה שמאלית מתוך כוונה להיכנס שנית. ואז זה קרה. פגז נ"מ פגע בגוף המטוס. מקובל לחשוב שיש סיכוי קלוש ביותר שפגז כזה אכן יפגע. ודווקא לי זה קרה.

בתוך התא לא היה שום סימן שיעיד על כך שנפגעתי. לרגע התפתיתי להאמין שדבר לא קרה, אבל בתוך תוכי החלה להתבשל תחושה מזופתת של כעס, אכזבה וחרדה. זהו זה. זה קרה לי. נפגעתי.
 
הודעתי בקשר שנפגעתי, לקחתי כיוון לחוף והשלכתי כל מה שהיה על המטוס: נתיקים ופצצות. פתחתי מנוע והתחלתי לטפס. עד החוף היו עוד כ-15 מייל וקיוויתי שאצליח למשוך עד הים. טיפסתי לגובה, כשאני עוקב במתח עצום אחר התנהגות המטוס. בתחילה הכל היה בסדר: המנועים עבדו, המכשירים פעלו, הכל היה כשורה. די מהר נדלקה נורית הידראולית של אחת המערכות. הרגשתי כאילו ספגתי סטירת לחי מצלצלת.
 
מספר שניים היה טייס צעיר, שזו היתה הגיחה המבצעית הראשונה שלו. קראתי לו בקשר ובקול חנוק מעלבון ביקשתי שיבדוק אותי. הוא התקרב ודיווח שיש לי פגיעה בכנף. תחושת העלבון הצורב היתה כה עזה, שבאותם רגעים היא ניטרלה את הפחד. ההגאים החלו להתקשות ומיד חלפה במוחי גלריית הסיפורים על טייסי הפאנטום בווייטנאם, שקיבלו הזדקרות פתע והתרסקו. הודעתי בקשר שייתכן שאצטרך לנטוש. מאותו רגע ידעתי שזה הולך להיות רע מאוד. כמו בסיפורים רצו לי במוח כל מיני פלשבקים מהעבר. ראיתי את עצמי בסיטואציות מימים רחוקים. דמויות ופרצופים הופיעו נגד עיני. חשבתי על גילי פוגל, שבאותו זמן ישב בשבי הסורי. האם גם הוא הרגיש את אותה חרדה מהולה בכעס? האם גם בו חלפה התחושה שמרגע זה, בעצם, משתנים החיים?
 
המטוס קיבל הרמת אף חזקה מאוד וההגאים נתקעו. כבר לא שלטתי במטוס. הוא נכנס לסיחרור כלפי מטה והחל להסתובב במין קרוסלה איטית. כל הנוף חג סביבי כמו בסרט בלהות: הבקעא, החוף, חאלדה, ביירות. מידי פעם במטוס הוריד את האף והלב החסיר פעימה. אולי אפשר יהיה להשתלט עליו, אולי אני עוד אנצל. אבל לא. היה לי ברור שאני יושב במטוס שהוא כבר לא מטוס, והכל רק עניין של זמן.
 
אני לא זוכר מה חשבתי ברגע הראשון של הנטישה. אני רק זוכר שעשיתי את כל הפעולות הדרושות בכעס אצור על עצמי, על העולם, על המטוס. כן, כן. על המטוס. זה היה 'מטוס הכתר'. המטוס המהולל של הטייסת, זה עם הפגיעות הטובות ביותר, המטוס שלא מתקלקל אף פעם. מטוס כל-כך טוב, שאימצתי אותו לעצמי. הוא היה המטוס 'שלי'. ועכשיו שנינו הולכים לסיים את הקריירה המשותפת שלנו.
 
הנטישה עברה די חלק. למרות שחשתי אותה בגבי עוד מספר ימים לאחר מכן. חטפתי מכה חזקה מאוד וברקע שמעתי את הרעש המתרחק של המטוס. לאחר כמה שניות השתרר שקט מוחלט. השעה הייתה שתיים וחצי בצהריים, יום בהיר בשלהי הסתיו. הייתי תלוי על מצנח בגובה 4,500 רגל מעל דרום ביירות. ברור לי, שהכל נגמר ועכשיו הארועים ישלטו בי ולא אני בהם. הבטתי מטה, וראיתי, שאני הולך לצנוח באחד הרחובות הראשיים בדרך מביירות דרומה. ככל שהנמכתי, הנוף התבהר. ראיתי בתים עם מרפסות גדולות וביניהם שדות ומגרשים ריקים. מה שהטריד אותי באותו רגע היה החשש שאני הולך לנחות בתוך אחת המרפסות. ניסיתי להטות את המצנח הרחק מאזור הבתים והבנתי שכבר מתקהלים תחתי אנשים. בזווית העין ראיתי את המטוס ממשיך להסתחרר ומתרסק אל תוך הקרקע.
 
פגעתי בקרקע בנחיתה רכה על אחד השדות שגבלו עם הכביש. מייד התקרבה אלי קבוצת חיילים. בלב רועד עשיתי טוטו: מחבלים? נוצרים? אמל? סורים? הבחנתי שהם היו מאוד מסודרים בלבושם והגילוי הזה לווה בהקלה גדולה. אם כך, אלה לא המחבלים. החיילים הדפו הצידה את התושבים שהקיפו אותי והכניסו אותי לב.מ.וו ירוק. השאלה הראשונה שלי הייתה 'מי אתם?' הם השיבו באנגלית: 'זה בסדר, אנחנו מהצבא הלבנוני'. קיוויתי שאכן זו האמת, אך החלטתי לצפות לגרוע ביותר. לא להאמין לאף מילה, לא לקוות, לא להתפתות. נסענו בדהירה מטורפת דרך רחובות וסמטאות, כשלפנינו נוסע הג'יפ שלהם. הגענו למפקדה ושם בדק אותי רופא מקומי. הציגו אותי בפני קצין שהזדמן למפקדה ובכוונה הדגשתי מספר פעמים מאין אני, כדי שיזכור שראה טייס ישראלי.

בלב התחילה כבר המחשבה הקודרת שהנה מתחילות כעת שלוש שנות שבי. ציפיתי לנורא מכל. בעצם, לא ידעתי למה לצפות. כל תנועה וכל משפט שלהם התקבלו אצלי בחשדנות. בדיעבד, לא היתה לי כל סיבה. קיבלתי יחס יוצא מן הכלל. הציגו אותי בפני קצינים לבנוניים במפקדה והללו שוחחו איתי קצת, אך רק באופן כללי ושטחי, כאילו כל הפרשה לא עניינה אותם ממש.

לאחר כשעה שעתיים, הודיעו לי שדווחו עלי לשלטונות ישראל. לא האמנתי. אמנם התנהגו איתי כיאות, אך החשדנות לא הרפתה ממני. שוב ושוב שיננתי לעצמי: לא להאמין, לא ללכת שולל. באותה רוח חששתי להענות להצעת הלבנונים לעבור בדיקות בבית-החולים. התנגדתי נמרצות. רציתי להישאר במפקדה בכל מחיר. הם, מצידם, ניסו להרגיע אותי כל הזמן אבל עדיין חשדתי שהכל חלק מתוכנית הונאה. כל היחס היפה הזה נועד רק כדי לערפל את חושי לפני שיגיע הצד האפל של השבי.

בחסות החשיכה לקחו אותי לבית-החולים. הלבישו אותי בטרנינג, קשרו את עיני והכניסו אותי לאמבולנס. שוב חלפנו ברחובות בנסיעה פרועה עד שהאמבולנס עצר בפתאומיות. פנצ'ר. אנחנו תקועים באמצע הרחוב וכולם בפניקה. עכשיו כבר אפשר לראות בכך מין אתנחתא קומית. כאילו במאי מיומן עצר לרגע את סרט האימה ושרבב לתוכו סצינה אירונית להפגת המתח. הגיע אמבולנס אחר והמשכנו איתו עד לבית-החולים. הוכנסתי לחדר סגור עם שומר במסדרון. עשו לי כמה צילומי רנטגן ונקבע שאני סובל משבר מעיכה. חזרנו למפקדה ושם דיווחו לי בחגיגיות רבה שעומדים להחזיר אותי לישראל. עדיין פחדתי לטפח תקווה. זמן מה לאחר מכן אמרו לי: 'זהו אתה חוזר'. הלב הלם בהתרגשות אדירה, אך כלפי חוץ שמרתי על חזות אדישה. רק לא להראות שאני מאמין. אם זה טריק, לפחות שלא ירגישו שהצליחו להפיל אותי בפח. שכנעתי את עצמי לא להאמין. עד הרגע האחרון. בדרך הורידו לי את כיסוי העיניים ונתנו לי לראות קצת את ביירות. שוב החלפנו מכונית. עלינו על אוטוסטרדה וזיהיתי שזו הדרך צפונה. בנקודה בה נמסרתי לידי הכוחות הישראליים, התפוגג כל המתח. חיכו לי כמה אנשים שלנו וסוף-סוף שמעתי סביבי עברית. זה היה רגע כה מרגש, שאין לי די מילים כדי לתארו."

לב הוסע למנחת ליד ג'וניה משם הוטס לארץ על ידי מסוק יסעור (חוליית החילוץ במסוק הייתה בפיקוד מפקד שלדג, דורון אלמוג).

המשיך וסיפר לב:


"חזרתי ארצה בטיסה. בתוך המסוק התעקשתי על דבר אחד בלבד. אני לא חוזר ארצה בטרנינג הלבנוני. החלפתי לסרבל. נחתנו בתל-השומר ושם חיכו לי מפקד חיל-האוויר, מפקד הבסיס, והחבר'ה מהטייסת. בבית-החולים רצו שאשאר לבדיקות ולהשגחה, אבל לא היה על מה לדבר. הרגשתי שאני חייב לחזור לבסיס עוד באותו לילה.

הגעתי לבסיס בשתיים בלילה. כולם חיכו לי עם שלטי ברכה, דמעות וחיבוקים ועשו לי קבלת פנים במועדון הקצינים. למחרת, הכל נראה כבר כמו חלום".
לייבסיטי - בניית אתרים