נכתב ע"י אבינעם מיסניקוב


 

שנות נעוריו

לו (לואיס )לנרט (Lou Lenart) נולד ב-24.4.21 בשם לאיוש לינוביץ' (Layos Lenovitz), להוריו בנימין ורוז לינוביץ' שהיו שומרי מסורת ועסקו בחקלאות. לנרט נולד בעיירה שָטוֹראוֹיַהאוּיְהֶיי (Satorauljaujhely) בהונגריה בקרבת הגבול עם צ'כוסלובקיה, וב-1931 גרמו תופעות אנטישמיות להגירת המשפחה לארצות הברית‏. "אני חב את חיי לאיכר אנטישמי", סיפר לנרט.(2) "כילד קטן, שהיתי עם אבי בבקתה ושמענו בחוץ מישהו צועק על סבתי 'יהודייה מסריחה'. אבי לקח אגרופן ותקף את אותו אדם. אבי נעצר ונלקח לכלא, וכעבור זמן מה הובא בפני שופט, ששאל אותו: 'איך אתה, כיהודי, מעז להכות הונגרי?' הייתי בהלם". דודו של לנרט, שגר בפנסילבניה, הגיע להונגריה, ושיחד את השופט כדי לשחרר את האב. שוחד נוסף, לקונסול האמריקאי, איפשר למשפחה לקבל ויזה לארה"ב.

המשפחה התיישבה בעיירת כורי הפחם  ווילקס באר (Wilkes-Barre) שבמדינת פנסילבניה, המשפחה היתה ענייה בעקבות המשבר הכלכלי. הוריו של לנרט פירנסו את המשפחה בעזרת חנות קטנה ולנרט מכר איטריות, שהכינה אימו בבית, מדלת לדלת.

סיפר לנרט: "אם חשבתי שבארה"ב לא תהיה אנטישמיות - טעיתי. הילדים האחרים תמיד הרביצו לי, כי לא ידעתי אנגלית וכי הרגתי את ישו. הם לימדו אותי את השיעור הכי חשוב בחיי - חשיבות הכוח. אז התחלתי להתאמן באיגרוף לצורך הגנה עצמית".

ב-1940 השלים את לימודיו והתייצב בלשכת הגיוס של חיל הנחתים האמריקאי. "מלימודי ההיסטוריה האמריקאית ידעתי שהמארינס הם תמיד הראשונים להילחם, ממש כמו הפלמ"ח בישראל", אמר לנרט. "ארה"ב עדיין לא היתה מעורבת ישירות במלחמה באירופה, אך שיערתי שכאשר היא תצטרף, המארינס יהיו הראשונים, ואני אוכל להרוג נאצים".

לנרט נשלח לארבעה חודשי טירונות בבסיס טירונים של המארינס, וגילה שהוא היהודי היחיד בבסיס. "לא רק שהייתי היהודי היחיד, גם לא שתיתי, לא עישנתי, ולא שיחקתי קלפים. ממש חנון אמיתי. רוב החיילים גם היו מבוגרים ממני" .בסיום הטירונות התנדב לשרת ביחידת קומנדו על האונייה "נורת' קרוליינה" (BB-55)- אוניית המערכה האמריקאית הראשונה שנבנתה מאז מלחמת-העולם הראשונה . "אחרי מסלול הכשרה מיוחד הוצבתי בכוח התקיפה באונייה, שביצע משימות ליווי וסיור בסמוך לספינות שהביאו אספקה לבריטניה, שכבר היתה מעורבת במלחמה". לנרט ביקש להתקבל לאקדמיה לפיקוד של הצי, אך נענה בשלילה.

לאחר 18 חודשים ובהמלצת מפקדיו התקבל לנרט לקורס טיס באקדמיה של הצי בפנסקולה  וכשהגיע לשם, היה שוב היהודי היחיד בסביבה.

לנרט סיים את הקורס לאחר כשנה  והוצב בבסיס אימונים של אויריית חיל הנחתים "אל-טורו" שבקרבת לוס-אנג'לס שם התאמן בהטסת מטוסי F-4U קורסייר. באחת מטיסות האימון היה  מעורב בתאונה שבה התרסק מטוסו והוא נפצע.

"זה היה באיזור ההרים דרומית ללוס-אנג'לס, באימונים ללחימה בטייסי הקמיקזה היפנים סיפר לימים. היינו 'ערימה' של 16 מטוסים מחולקים לזוגות וחצינו זה את זה בזיגזג, כדי לטוות מעין אריג בשמיים, שיגן על המפציצים מתחתינו מפני הקמיקזות. פתאום אחד הטייסים צעק בקשר: 'מישהו הולך ליהרג', כי כל המטוסים היו קרובים מאוד. קרובים מדי". ללנרט היו אז שתי ברירות - למשוך את הסטיק ולצאת מתוך המבנה, או להיצמד לטייס המוביל. לנרט בחר להישאר.

"בתור היהודי היחיד שם, לא יכולתי לנטוש את המבנה. הייתי חייב להוכיח שיהודים יכולים להיות טייסי קרב, לא רק בנקאים ועורכי-דין. אז נצמדתי ממש מתחת למוביל. התחלנו למשוך ימינה ב-800 רגל, ובזווית העין ראיתי צל של מטוס, שהתקרב אלי, פגע בי והתפוצץ באוויר.

"המטוס שלי נחתך לשניים, ותא הטייס רוסק לגמרי. שלחתי יד לפנים, וראיתי שהם מכוסים בדם. המטוס הסתחרר לכיוון הקרקע והעצים החלו להתקרב. לא יכולתי לנשום בגלל האדרנלין. כדי לצנוח ולצאת חי, הייתי צריך גובה של אלף רגל. לא היה לי צ'אנס. כשזה קרה, כבר הייתי בפחות מ-800 רגל. אבל הגובה כבר לא שינה - כשניסיתי לצאת, גיליתי שאני לכוד בתא הטייס. העצים המשיכו להתקרב.


"לפתע הכל היה בסדר, וראיתי שמש גדולה ויפה. המוח שלי כאילו כבה, ואני לא זוכר שום דבר עד ההתעוררות על הקרקע. כנראה שחוויתי את מה שמכונה NEAR DEATH EXPERIENCE - תחושת המוות המתקרב. לו נטשתי את המטוס כפי שתיכננתי, לא הייתי שורד, כי הייתי נמוך מדי. בדיעבד הבנתי, שהמטוס התפוצץ והעיף אותי אופקית. המצנח נפתח איכשהו מעצמו, ואני צנחתי לעבר מדרון של גבעה".

כשהתעורר לנרט מעלפונו, הוא הבחין שהמטוס שלו התרסק לידו וגרם לשריפה. הוא ניסה לשחרר את עצמו מהמצנח, כדי לא להיגרר על-ידי הרוח, אך התעלף שוב מכאבים לפני שהספיק לעשות זאת.

"למעשה, ההתעלפות הצילה את חיי. המצנח, שהיה עדיין קשור אלי בחזה ובירך הימנית, התמלא באוויר ונפרש, וגרר אותי למרגלות הגבעה אל מחוץ לאש. זמן קצר אחר-כך התפוצצו מצבורי תחמושת ודלק שהיו על הגבעה, ועלו באש בגלל נפילת המטוס שלי. היה לי עדיין קשה לנשום בגלל שטפי האדרנלין, אבל ניסיתי לשמור על קור-רוח. הוצאתי מימייה מהסרבל ורוקנתי אותה מעל הראש. שכבתי שם זמן-מה, כי לא יכולתי לזוז. די מהר שמעתי את קולות צוות החילוץ שנשלח למצוא אותי. הייתי מכוסה בשיחים, אז הוצאתי את האקדח שלי ויריתי שש יריות באוויר כדי שישמעו אותי".

הוא הובהל לבית החולים. מהחוויה הטראומטית  של ההתרסקות, עבר למציאות עוד פחות טובה של שיקום. "הרופא אמר שרוב הסיכויים הם שלעולם לא אצליח ללכת, כי הכל היה שבור וקרוע, שתי הרגליים שלי התרסקו. 'ובטח', הוא אמר, 'בטח שלא תטוס'".

הוא הצליח ללכת לאחר אישפוז של חודש בבית-החולים ושיקום נמרץ. "כשהתחלתי להשתקם, הגעתי עם מקל הליכה למפקד שלי ואמרתי לו בדרך ההונגרית הרגשנית שלי, 'תראה, עבדתי כל-כך קשה כדי להגיע להיות טייס במארינס, אני היהודי היחידי כאן, ואני חייב להוכיח לעצמי ולעמי, שאני יכול לעשות את זה. תן לי הזדמנות".

המפקד הירשה לו לטוס במטוס בו הותקן מנוע חדש, כדי לבצע הרצת מנוע. "בפעם הראשונה שחזרתי לתוך תא הטייס של הקורסייר, שהיה גבוה, המכונאים היו צריכים לדחוף אותי לשם. בגלל הברכיים השבורות לא יכולתי לעלות בסולם".

ב-1944 העריכו מפקדיו שחזר לכושר, אישרו לו לחזור לטוס, בהמלצת מפקדו, קיבל דרגות קצונה בלי שעבר קורס קצינים, והוצב בטייסת הנחתים VMF-323 "דת' ראטלרס" שעלתה כל נושאת המטוסים "לונג איילנד" (CVE-1) שהפליגה לחזית האוקינוס השקט, ושם הטיס מטוסי FG-1D קורסייר בתחילה בגיחות אימון במשך תשעה חודשים כדי לאבטח שדות תעופה ומנחתים באיים באוקיינוס השקט.

 
לנרט בעת שירותו כטייס בחיל הנחתים

ב-9 באפריל 45 עבר עם הטייסת לש"ת קדנה שבקוראה ומשם המריאו לגיחות במסגרת מבצע "אייסברג"  בזמן הקרב באי אוקינאווה. רוב הטייסים בטייסת היו טייסי מילואים, ואילו לנרט היה טייס סדיר שהצטרף לפני המלחמה. בשל כך, נשלח למשימה שעות ספורות בלבד לאחר שהגיע לבסיס. "המשימה, שהיתה המשימה המבצעית הראשונה שלי, כמעט והפכה אותי לטייס קמיקזה אמריקאי", מספר לנרט.שיצא במטוס האחרון במבנה של ארבעה מטוסי קורסייר, לתקיפת עמדות יפניות שהשקיפו על הבסיס האמריקאי.

"נכנסנו לתקיפה בצלילה ואני, שהייתי האחרון במבנה, הגעתי קרוב מאוד לקרקע לפני הטלת הפצצה. ב-800 רגל מעל הביצורים היפניים לחצתי על כפתור שחרור הפצצות, אבל דבר לא קרה. המשכתי להתקרב לקרקע, ולבסוף משכתי בידית השחרור הידני. את הפיצוץ ראיתי בזווית העין, כי הייתי קרוב מאוד להתרסקות בעצמי. ממש לפני שהספקתי להפוך לפצצה חיה, משכתי את הסטיק ונסקתי מהמקום. בגלל הג'י הגבוה נכנסתי לבלק-אאוט, והמטוס הגיע להזדקרות. כשייצבתי אותו לא הצלחתי למצוא את החברים שלי למבנה, שכנראה חשבו שהתרסקתי בצלילה, כך שהייתי צריך לחזור לבד לבסיס. כשנחתתי שם, כולם התפלאו שנשארתי בחיים".


לנרט המשיך בתקיפות תחנות רדאר, מפקדות ומטרות אחרות. לקראת סוף המלחמה ביצע משימות רבות של סיוע לכוחות קרקע וליווי מפציצים ומטוסי צילום.

באחת המשימות התנדב לנרט להיות מטוס פתיון למטוסי יירוט יפניים, כדי שמטוסי צילום אמריקאיים יוכלו להיכנס עמוק לשטח ולאסוף מודיעין על סוללות נ"מ ומטרות אחרות. "את הגיחה התחלנו באיזור הדרומי של יפן, מעל האי קיושו. צללנו כלפי מטה, והפעלנו את כל תותחי הנ"מ היפניים. מטוס הצילום שמעלינו התקדם וצילם. להיות ברווז מטרה למקלעים היפניים זו לא חוויה מלבבת, אבל חשיבות המטרה היתה עליונה. כשסיים המטוס מעלינו לצלם את כל האתרים, חזרנו לבסיס". עבור משימה זו קיבל לנרט מדליה אווירית - עיטור של המארינס. עיטור נוסף הוא קיבל על רצף ממושך של משימות תקיפה בשטח יפן.

בתום המלחמה חזרה הטייסת לבסיס אל טורו  בארצות הברית ופורקה. לנרט השתחרר משירות בדרגת קפטן ועבר לגור בלוס-אנג'לס.

"רק אחרי המלחמה התוודעתי, כמו כל העולם, למשמעות השואה. 14 מבני משפחתי, כולל סבתי שנשארה בהונגריה, ניספו באושוויץ. ואז הבנתי:
היהודים צריכים בית, ואם אני לא אבוא להילחם עבור המטרה הזו, מי כן יבוא?"


השירות במח"ל

באפריל 1948, החליט לעלות לישראל ולהתנדב כטייס במסגרת המח"ל. הוא הגיע  להרצאה שעסקה בחשיבות התנועה הציונית, ולאחריה ניגש למרצה ושאל מה עליו לעשות כדי לעזור ל'הגנה' בארץ ישראל.הוא לחץ על המרצה עד שנענה להפצרותיו, והלה הורה לו להכין קורות חיים ולהביאם למחרת לבית-המלון שלו.

"עוד באותו לילה הגעתי למלון עם מסמכים מהמארינס", הוא מספר. "שישה שבועות מאוחר יותר, בבוקר יום ראשון, אני פתאום מקבל טלפון. 'לנרט? אני מבין שאתה מעוניין לטוס'. תוך שבוע פגשתי את אנשי ההגנה". המשימה הראשונה של לנרט בשירות ההגנה היתה רכש מטוסים. כבוגר מלחמת-העולם השנייה, היתה ללנרט זכות לרכוש עודפי מטוסים צבאיים במחירים מאוד אטרקטיביים: מטוס קומנדו C-46 שעלה לפני המלחמה 150 אלף דולר, עלה אחרי המלחמה 5,000 דולר בלבד.

"קיבלתי כסף מזומן במעטפה, ניגשתי לסוכנות שמכרה את המטוסים, והפכתי לבעלים של מטוס C-46 . אחרי שבוע היינו צריכים להטיס אותו לניו-ג'רזי לשיפוץ. אני נכנס למטוס, והטייס שואל אותי: 'הטסת פעם כזה מטוס?' 'אפילו לא ראיתי אחד כזה', השבתי. 'לא נורא, אני אלמד אותך בדרך', ענה הטייס. כשנחתנו, קיבלתי כרטיס טיסה לרומא".

ב-3 במאי 1948 הטיס לנרט את מטוס הנורסמן NC74133 מאיטליה לשדה דב‏ יחד עם טייס המח"ל מילטון רובנפלד, ובליווי מטוס נורסמן נוסף, NC74134 שהוטס בידי קולמן גולדשטיין ואדי כהן כטייס משנה. המטוסים המריאו משדה טוסוס-לה-נובל בצרפת  לשדה אורבה ברומא ושם נשארו עד 2 במאי ועזבו לבארי, אך שם התגלתה נזילת דלק במטוס NC74134 שחייבה חניית לילה כדי לתקנה ולנרט/רובנפלד המשיכו לבדם.

"גם על המטוס הזה לא טסתי מעולם,סיפר, אבל הייתי אמור לקחת אותו לארץ ישראל". התיכנון היה לטוס מעל מספר נקודות-ציון בים-התיכון ולנחות בשדה-דב. הבעיה היתה, שטווח הטיסה עד תל-אביב היה 1,300 מייל, בעוד שהטווח המירבי של המטוס היה כ-350 מייל. "הפתרון היה להפוך את המטוס לפצצה מעופפת של דלק", מספר לנרט. "הוציאו מהמטוס את המושבים האחוריים, ובמקומם התקינו מיכל גומי גדול, שמולא בדלק וחובר לצינור הדלק של המטוס. המטוס המריא בקושי רב בגלל טעינת היתר, אבל כאן רק התחילו הצרות שלנו. לא היו לנו מפות, מצנחים, מכשירי רדיו או ציוד הצלה. מזל שהיו לנו כמה ממתקים.

"זמן קצר אחרי ההמראה החלה רוח נגדית חזקה, והמהירות צנחה לזחילה של 85 מייל בשעה. אמרתי לעצמי, שלעולם לא נגיע. בקצב הזה לא נוכל לעבור בכל נקודות-הציון - הדלק ייגמר הרבה לפני זה. אז החלטנו לטוס ישירות דרך הים. במטוס השני היה קולמן גולדשטיין, טייס מח"ל אחר, שניווט והביא אותנו באמצעות מצפן ומפה בלבד. אני חייב לו את חיי. עד היום אנחנו חברים.

"דמיין שאתה יושב במשך 11 שעות וחצי, בוהה בפרופלור יחיד, שאם הוא מפסיק לרגע - אתה מת. אבל בגיל 27 אתה יכול לעשות דברים, שלא תוכל לעשות אחר-כך, כי אתה לא חושב על ההשלכות, אלא רק על חשיבות המשימה שלך".


כשהגיע המטוס ליד חוף תל-אביב, הם החלו לבצע הקפות לאורך החוף בחיפוש הסימן שניתן להם - "מנחת ליד תחנת כח". הם לא ראו דבר, כי כל האזור היה שרוי בעלטה. את הרעש החלש של שני מטוסי הנורסמן שמע עזר ויצמן, הוא תיאר לעצמו שאלו מטוסי הנורסמן שהיו אמורים להגיע, ולכן עלה על אופנוע, דהר לשדה-דב, והניח "גוזניקים" לאורך המסלול. הנחיתה עברה בשלום, ולמחרת כבר המריא גולדשטיין  להצנחת מזון ואספקה בירושלים וסביבותיה.

"כשירדתי מהמטוס הייתי במצב של הלם". סיפר לנרט."לא הייתי חוזר על הטיסה הזו גם אם היו מציעים לי עשרה מיליון דולר. מה שעדיין מפליא אותי, שנים אחרי הטיסה, זו השאלה כיצד לא נגמר לנו שמן המנוע במשך 11 שעות וחצי. הדלק הספיק בקושי, אבל שמן לא הוספנו. בשבילי זה היה נס פח השמן".

לנרט  צורף לשירות האוויר של ההגנה. ב-6 במאי 1948,  המריא במטוס דקוטה ZS-AVK שנחכר מחברת תעופה  דרום אפריקנית ושאותו הטיס קלוד דובאל, לקורס הסבה מס' 3/2 בבסיס   הדרכה מס' 2 של ח"א הצ'כי בכפר פלאנה, ליד צ'סקה בודוביצ'ה,  וזאת עם  הטייסים מילטון רובנפלד, מודי אלון, עזר ויצמן,סנדי ג'ייקובס, יעקב בן חיים,פנחס בן פורת, יצחק הננסון,מישה קרמר,  נחמן מאירי ואדי כהן .המטוס נחת בז'נבה והיות וללנרט, ולרובנפלד לא היו אשרות כניסה לצ'כיה הם נשארו בז'נבה והגיעו לבסיס מאוחר יותר עם סם פומרנץ ופליקס דורון. כששמעו הטייסים ב-18 במאי על התקיפה שביצעו 2 מטוסים מצריים על התחנה המרכזית בתל אביב (תקיפה שגבתה את חייהם של 42 בני אדם) דרשו לסיים את האימונים ולחזור ארצה, וכך ב-20 במאי חזרו המתקדמים שבטייסים ארצה במטוס תובלה, עליו הועמס גם מטוס קרב מפורק.

 
מגיליון הערכת החניכים הישראליים שהגיע לידנו, עולה כי:

הטייס לואיס לנרט, בעל אזרחות אמריקאית, שהה בקורס בין 13 ל-19 במאי 48, הודרך על מטוס C-2 (מטוס אימון צ'כי תוצרת אויה) במשך 1.10 שעות, על מטוס CS-99 ( הערת המערכת:דגם אימון דו מושבי של מטוס האויה S-199) במשך 1.35 שעות וסולו על מטוס הקרב S-199 במשך 3 שעות. המדריך שלו היה סגן פרוקופק והוא הוערך כ"טייס מאד מנוסה וממושמע, ויש לו את הביטחון העצמי הנדרש".הוא הומלץ לתפקיד מפקד טייסת וההערכה הכללית שלו בקורס היתה "טוב מאד-מצויין".

בסעיף ההמלצות להשלמת ההסבה נכתב "יש צורך באימון לתירגול טיסות בגובה רב, משימות קרביות, ירי תחמושת חיה והפצצה במטוס S-199 "(על המטוס ראה במאמר "האויה-תיאור טכני"  מאת אבינעם מיסניקוב ובמאמר  
פרד או סכין? כיצד הפך האויה S-199 למטוס הקרב הגרוע ביותר ששירת בח"א  מאת דני עוזיאל באתר זה)

תקיפת השיירה המצרית

ביום שבת, ה -29 במאי 1948, יום-יומיים לאחר שטכנאים צ'כים  ואנשי אחזקה ישראליים סיימו  בבסיס עקרון את הרכבת והרצת ארבעת מטוסי האוויה S-199 הראשונים שהגיעו מצ'כיה, הוביל לנרט רביעיה שכללה גם את מודי אלון, עזר ויצמן ואדי כהן לתקיפת הטור המשוריין המצרי שנע מסיני צפונה לאורך ציר החוף לכוון תל אביב, ונעצר למנוחה ליד גשר עד הלום . המטוסים תקפו את הטור בהשליכו פצצות 70 ק"ג  וצלפו עליו. בתקיפה זו נפגע מאש נ"מ מטוסו של אדי כהן, והוא נהרג.גם מטוסו של מודי אלון  קורקע לאחר שניזוק בנחיתה.

סיפר לנרט:

"היינו צריכים להגיע למקום בו נמצאת היום העיר אשדוד, שם היה הצבא המצרי. אבל היתה בעיה - לא הכרתי את הארץ, מעולם לא טסתי מעליה. ואם זה לא מספיק, גם לא היו לנו מכשירי רדיו. למזלי מודי אלון הבין את המצב, וכיוון אותי באמצעות תנועות ידיים. התקדמנו דרומה, עד שלבסוף ראינו את ריכוזי הכוחות. היו פזורים בשטח כ-500 משאיות וטנקים וכעשרת-אלפים חיילי חי"ר. דחפתי את האף למטה, ושלושת המטוסים האחרים אחרי. הנמכנו עד הקרקע כמעט, כי כך קשה להפיל אותך, הטלנו את הפצצות, וירינו במקלע לעבר כל דבר שראינו: טנקים, מיצבורי תחמושת, אוהלים. מסביבנו שרקו כדורים ופגזים, והיו שניות בהן חשבתי שכל מצרי שנמצא שם יורה לעברי.

"בקנה-מידה של מלחמת-העולם השנייה, מבחינת טקטיקה, חשיבות ונזק - התקיפה הזו היתה חסרת משמעות. אבל עבור המצרים, שלא חלמו שיתקיפו אותם, ולפתע ראו את ארבעת המטוסים צוללים לכיוונם, זה היה הלם מוחלט. ביציאה מהתקיפה גיליתי שאדי כהן, שהיה מספר ארבע שלי, חסר. ככל הנראה הוא נפגע כבר בצלילה. זה היה כואב, כי היינו חבורה של אחים. הרגשתי שפיסה נקרעת מהלב שלי".


זמן-מה לאחר-מכן הוביל לנרט רביעייה לתקיפת בסיס ח"א המצרי באל-עריש.לאחר שהמריא, התרסק מספר 2 סטן אנדרוז בהמראה וחסם את המסלול לשני המטוסים האחרים.

לנרט:

"עד לפינוי המסלול ביצעתי הקפות מעל השדה, והמתנתי להמראתם של שני הטייסים האחרים במבנה, בוב ויקמן וביל פומרנץ, תוך כדי נעיצת מבטים מודאגים במד הדלק. כשלבסוף יצאנו לדרך, היתה לנו בעיה. בגלל ההקפות מעל השדה, נשארו למטוסים בסך-הכל 45 דקות של דלק, מתוך 55 להן היינו זקוקים.

"הנמכנו לכיוון הים והתחלנו לטוס לאורך החוף דרומה לעבר אל-עריש. כשחלפנו ליד עזה, בה היתה באותו זמן המפקדה המצרית, זיהיתי ספינה מצרית עוגנת בנמל, וחיילים יורדים ממנה. המשכנו לטוס עד רפיח, ואז הייתי צריך לקבל החלטה נוראה. מולי היתה אל-עריש, ועשרות מטוסי הספיטפייר - האיום הגדול ביותר למטוסינו. לו המשכנו לאל-עריש, היינו מפציצים את השדה, אבל אז לא היינו יכולים לחזור. לא יכולנו להרשות לעצמנו להיות טייסי קמיקזה, כשחיל-האוויר שלנו כה מצומצם".


לאחר מכן פנה לתקיפת מפקדה מצרית בעזה שהיתה מטרת משנה:

"הנמכנו לקרקע וירינו בכל מה שראינו: מבנים, חיילים, הספינה שעגנה בסמוך. כשיצאנו מהתקיפה ראינו שאנחנו רק שניים". בוב ויקמן, הטייס השלישי במבנה, הופל ככל הנראה מאש נ"מ מצרית, או ירה לעצמו במדחף בגלל תיאום לא נכון עם המקלע. לנרט חזר להרצליה כשבמיכלי הדלק של המטוס נשארו הטיפות האחרונות."

 
לנרט (משמאל) וטייסי טייסת הקרב הראשונה ליד מטוס אויה S-199 בהרצליה,1948

זמן קצר לאחר גיחה זו התפרצה אצלו מחלת דיזנטריה אמבית (אמביאזיס) והוא נשלח לאישפוז בבית-החולים.

"כשהייתי מאושפז הקדשתי מחשבה לבעיות התקיפה במסרשמיטים: למכשירי הרדיו שלהם טווח מוגבל ביותר, ולכן אין מגע עם המטוסים האחרים ועם הכוחות בשטח. המומחיות של המארינס, ושלי כטייס קרב, היתה סיוע לכוחות קרקע. הבנתי שאנחנו צריכים קצין סיוע אווירי, שיתאם בין המטוסים באוויר, המפקדה והכוחות בשטח".

לנרט פנה למפקד חיל האויר אהרון רמז, והציג לו את רעיון הסיוע האווירי. "כשמטוסים ממריאים מהרצליה לתקיפה בדרום, אני אקבל אותם ואומר להם בדיוק איפה לתקוף. תוך שבוע קיבלתי ג'יפ, מקלעים, מפעיל רדיו ושני מקלענים מהפלמ"ח, וירדתי לחזית, שם היתה הפעילות".

לנרט בילה בחזית ארבעה חודשים. "זו היתה חוויה רוחנית אדירה", הוא אומר. "פעמים רבות שאלו אותי אם לא רציתי לטוס. רציתי רק דבר אחד - לנצח במלחמה. חיל-האוויר נבנה לאט-לאט, יותר טייסים ומטוסים הגיעו. הם לא היו צריכים אותי יותר שם, ולכן הייתי על הקרקע, עסוק בסיוע אווירי רוב המלחמה".

אחרי מלחמת העצמאות היה לנרט מעורב במבצע  "עזרא ונחמיה" להעלאת יהדות עיראק, שהחל באפריל 50' ושבמסגרתו הועלו כ-120,000 מיהודי עירק.

"העיראקים לא התירו ליהודים להיות בצוותי-אוויר של חברות-תעופה שנוחתות בעיראק, ולכן הקמנו חברת-תעופה פיקטיבית, (הערת המערכת:Near East Airlines) כביכול פנאמית, הפעלנו שלושה מטוסי קומנדו C-46 בציר בגדד-קפריסין. למעשה, נחתנו בתל-אביב ולא בקפריסין.

"הטייסים האחרים היו נוצרים, ואני ענדתי צלב כדי להסוות את יהדותי, ושיחקתי את המאצ'ו האמריקאי. אולם המשטרה העיראקית חשדה בנו כל הזמן, ואף ניסתה להפיל אותנו בפח. היחס אל היהודים שם היה משפיל ומחפיר - ריכזו אותם באוהל והיכו אותם אם לא שמרו על הסדר, פתחו להם את המזוודות וגנבו מהם. פעם אחת אמר לי אחד השוטרים במסוף, 'אני נוצרי, אבל אני חושב שהיחס אל היהודים נורא', ופתאום הוא שאל אותי, 'אז איך תל-אביב?' הממזר ניסה להפיל אותי בפח. 'תראה', אמרתי לו, 'זה לא ענייני מה קורה איתם. משלמים לי כדי לטוס, ואם זה חול, כבשים או אנשים, ממש לא אכפת לי'.


"פעם אחרת היתה מלווה בתקרית קשה למדי. שוטר עיראקי עמד ליד המטוס וספר את האנשים העולים אליו. בכל מטוס היו 160 מקומות בלבד. התקרבתי למטוס ופתאום שמעתי אשה ותינוק בידיה צורחת בפאניקה. היא צעקה כשראתה את בנה הגדול יותר עולה למטוס בלעדיה, כי כבר מילאו את מכסת הנוסעים. היא הפילה את עצמה לקרקע כדי לנשק את נעלי השוטר בתחינה. הוא הרים את רגלו השמאלית ובעט בחזה שלה, היא נזרקה לאחור, והתינוק הועף באוויר.

"האינסטינקט הראשון שלי היה להרוג. אבל אתה יודע איך זה נפתר? הטייס שהיה בצוות שלי היה טקסאני רחב-ממדים ורגוע מאוד. הוא שם את ידו על השוטר העיראקי, ונתן לו שטר ירוק של 20 דולר. האמא והילד עלו מיד על המטוס".


אחרי המבצע עבד לנרט כטייס באל-על, אך פרש וחזר לארה"ב. במשך שנתיים הוא עבד כטייס צילום עבור מרכז המיפוי האמריקאי מעל אמריקה המרכזית. "קיבלתי את העבודה כי אנשי הצוות הקודמים נהרגו".

בשנות ה-60 עבד כאיש שיווק בחטיבת הסמי קונדקטור של חברת יוז איירקראפט  ובחברת אמריקן אלקטרוניק. כמו כן היה סגן נשיא ומנכ"ל קבוצת הכדורסל סן דייגו קליפרס. הוא היה בעל תואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס.

בשנות ה-70 וה-80 היה יועץ  בהפקת סרטי תעופה כמו "מבצע כדור הרעם", סדרת סרטי "נשר הברזל" וסרטים נוספים, כגון ABOVE AND BEYOND  של ננסי ספילברג העוסק בטייסי המח"ל  מיסדי חיל האויר. וכן יועץ בכיר בחברת היעוץ לאסטרטגיה STEP ADVISORS. במשך השנים נדד בין ביתו ברעננה לבין ביתו בלוס אנג'לס.

לנרט נפטר ביולי 2015, בן 94, והובא למנוחות בבית הקברות כפר נחמן ברעננה.

מקורות:
1.ויקיפדיה.
2."המוביל" נדב נוקד, ביטאון חיל האויר גליון 121
3. מקורות אינטרנט שונים.
 
לייבסיטי - בניית אתרים