נכתב ע"י דני עוזיאל

סיפורה של חולית הסוכנים הגרמנית-ערבית שצנחה באזור יריחו בשעות המוקדמות ה-6 באוקטובר 1944 זכה לפרסום רב. מספר אגדות ומיתוסים נקשרו למבצע המוזר של המודיעין הגרמני שנערך בשעת קריסתו של הרייך השלישי. מעט מאוד ממה שנכתב עד היום על המבצע הסתמך על מידע מוצק.

מאמר זה מבוסס על מחקר עדכני של מקורות ראשוניים מהארכיון הלאומי הבריטי, ומארכיונים אחרים. למרבה הצער, מן הצד הגרמני כמעט שלא שרדו מקורות על המבצע ולכן רוב המידע הקיים עליו מגיע ממסמכי מודיעין בריטיים. מטרת המאמר לשפוך אור בעיקר על הצד האווירי של מבצע "אטלס". החלק הקרקעי ימתין לפרסום אחר.

 
יוזמות המופתי להפצצת מטרות יהודיות בא"י

במהלך מלחמת העולם השניה ניסו האיטלקים ולאחר מכן הגרמנים לערער את מעמדה של האימפריה הבריטית במזה"ת ע"י עידוד חתרנות ומרידה בעולם הערבי.  אחד הניסיונות הבולטים – והכושלים – היה המרד העיראקי באביב 1941. בעקבות המרד נמלט המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני לאיראן ומשם לרומא. את שאר תקופת המלחמה הוא בילה ברומא ובברלין, שם הוא סייע למדינות הציר בתעמולה ובניסיונות להקים כוחות לוחמים מוסלמיים מסוגים שונים, כולל בוואפן ס"ס (ולא, הוא לא זה שיזם את השואה).

המופתי נותר אויב מר של הישוב היהודי בא"י. ב-1943-44 הוא הציע לפחות שלוש פעמים לאנשי הקשר שלו בס"ס להפציץ את ירושלים ותל אביב. מטרת ההפצצות המוצעות היתה פגיעה ביישוב היהודי ויצירת הד תעמולתי בעולם הערבי. הצעה קונקרטית ראשונה להפציץ את תל אביב הוגשה ביוני 1943. חיל האוויר שקל אותה בחיוב לאור התאמתה של העיר להפצצת נקמה על הפצצת ערי גרמניה, ולאור המצאות תצלומי אוויר ומפות מפורטות שלה. הוצע להתקיף את תל אביב בכל הכוח האפשרי על מנת להשיג את האפקט המתבקש.[1] ההצעה הועברה להחלטת מפקד חיל האוויר הרייכסמרשל הרמן גרינג ונדחתה ב-17 ביולי 1943 מסיבות לא-ידועות. המופתי הציע הצעה קונקרטית נוספת באוקטובר 1943. לאור ידיעות על כנס ציוני שעמד להתקיים בירושלים ביום השנה להצהרת בלפור ב-2 בנובמבר הציע המופתי להפציץ מן האוויר את הבניין בו אמור היה להתקיים הכינוס. מודיעין חיל האוויר דחה את ההצעה בגלל חוסר מידע על מיקום הקונגרס, והציע במקום זאת התקפה סמלית על בניין הסוכנות היהודית בירושלים, שמיקומו היה ידוע. יחד עם זאת, המודיעין


[1] ארכיון יד ושם (איו"ש), P.52/14, Stellungnahme zum Vorschlag eines Luftangriffes auf Tel Aviv (Palästine), 29/6/1943.
הצביע על הבעייתיות של הפצצת יעד בעיר עם אוכלוסיה ערבית חזקה ובעלת משמעות דתית עמוקה לנצרות ולאסלם. לאור זאת, הוצע להתקיף ביום התכנסות הקונגרס מטרה בעלת משמעות צבאית באזור החוף. בהקשר זה הוזכרו "מצבורי חומרים ותחמושת וכן בסיסים חדשים של מפציצים." הוזכרו גם נמל חיפה ובתי הזיקוק ונכתב כי "על כל המטרות הללו יש כאן חומר ארכיוני מצוין."[2] יוזמה זו הסתיימה בלא כלום וכך גם הצעה שלישית להפציץ את תל אביב ב-1 באפריל 1944.[3]
 
גיבוש התוכנית למבצע חשאי

באמצע אפריל 1944 פנה המופתי לוולטר שלנברג, ראש מודיעין החוץ הגרמני החדש, והציע לו להפעיל חוליות של סוכנים ערבים בצפון אפריקה ובא"י "כי ביכולתו לגרום לאמריקאים ולבריטים צרות גדולות יותר ממה שעושה טיטו (לגרמנים ביוגוסלביה)".[4] ראש הס"ס היינריך הימלר אישר את ההצעה. במסגרת זו הסכימו הגרמנים לשלוח לערביי א"י נשק ותחמושת, אבל התנו זאת בכך שנציגים גרמנים יתלוו למשלחת.[5]

המופתי ואנשי הקשר שלו בס"ס לא ידעו כי אנשי מודיעין דנו ברעיון לארגן משלחת סוכנים לא"י כנראה החל מקיץ 1943. סגן קורט וילנד מיחידת "ברנדנבורג" – היחידה המבצעית של האבווהר (המודיעין הצבאי), ניצל ביקור בברלין לצורך פגישה עם שני בני דודים שלו: תאו וילנד וד"ר לורך וילנד. לכולם היו שורשים בקהילת הטמפלרים בא"י. קורט הציע לארגן משימה חשאית לא"י ולורך הסכים לנצל את תפקידו במודיעין החוץ של שירות הביטחון הנאצי, הס"ד, כדי לדאוג לתכנון הראשוני. בדצמבר חזר וילנד לברלין והעלה את הרעיון באבווהר ובמשרד הראשי לביטחון הרייך. האבווהר לא גילה עניין רב אולם התברר שבינתיים עלה בידי לורך להכין במסגרת הס"ד תוכנית כללית להמרדת ערביי א"י נגד האוכלוסיה היהודית. התכנון הראשוני קיבל את שם הצופן "אליאס" והוא חולק למספר תת-מבצעים שכללו את התוכנית להפצצת תל אביב ב-1 באפריל 1944, וכן מבצע להשלכת כרוזי תעמולה מן האוויר. וילנד התנדב לארגן משלחת סוכנים במסגרת "אליאס" ובתחילת 1944 הוא הועבר למטה האבווהר וסופח למחלקת מודיעין החוץ של הס"ד. האבווהר פורק בפברואר 1944 ותפקידיו ומחלקותיו עברו אל מודיעין החוץ של הס"ד. שלנברג  והס"ד הפכו כעת לאחראים על המבצע המתגבש. באביב 1944 החל וילנד לעבוד על תוכנית מפורטת
 

[2] שם, Luftwaffenführungsstab Ic: Telefonanruf von Oblt. Zetsche bzgl. Luftangriffe in palästinensischen Raum, 29/10/1943.
[3] שם, Luftwaffenführungsstab Ic/Fremde Luftwaffen West: Anregung des Großmuftis zu einem Bombenangriff auf Tel Aviv am 1. April, 30/3/1944. 
[4] שם, O.51/29, Berger an RFSS: Imamen Institut, 22/4/1944.
[5] UK National Archives (UKNA), KV2/400, Ibid, SIME Report No.2, Thulkifl Abdul Latif, 3/11/1944, p.8.
למבצע תחת שם צופן חדש: "אטלס".[6]  בשלבי ההכנות הראשוניים, כנראה במאי, ניגש אל וילנד מפקד הכוחות המיוחדים של הס"ד, אוטו סקורצני האגדי, עם הצעה מעניינת. סקורצני הציע לוילנד לעמוד בראש משלחת חבלה לצינור הנפט מוסול-חיפה. הרעיון היה להצניח כתה של כ-15 גרמנים וערבים בחלקו המדברי של הצינור, לאסוף מודיעין על תחנת שאיבה ואז להנחית עם דאונים כוח קומנדו שיחבור אל הכתה של וילנד. הכוח אמור היה להשמיד את התחנה ולחזור אל הדאונים. מטוסים היו אמורים לנחות ולגרור את הדאונים לאוויר וחזרה לבסיס. וילנד סיפר כי הוא דחה מיד את הרעיון כבלתי ניתן לביצוע ותכנון המבצע נמשך כמבצע חשאי של חוליה עם שלושה סוכנים גרמנים ושני ערבים.[7] מטרות המבצע כפי שהגדיר אותן המופתי היו המרדת האוכלוסיה הערבית נגד היהודים וארגון אספקת נשק למאבק המזויין על הארץ, שהמופתי חזה שיתפתח לאחר המלחמה. כוונות הגרמנים היו עמומות יותר ומעולם לא הוגדרו בברור. 
 
תכנון החלק האווירי

תכנון ההגעה ליעד היה מרכיב חיוני בהכנות למבצע "אטלס". היה ברור כי צניחה היא הדרך המעשית ביותר להגיע לא"י. המופתי הציע לוילנד  להצניח 
 את הצוות בהרים באזור  ירושלים, שם נמצאה אוכלוסיה ערבית אוהדת. וילנד דחה את ההצעה בגלל אופיו הסלעי של השטח. בתגובה הציע המופתי שטח מדברי חולי ושטוח מצפון ליריחו ווילנד הסכים.[8]
התפקיד הוטל על כנף הפצצה 
200 (KG200), אשר הוקמה פורמלית בפברואר 1944. הטייסת הראשונה של הכנף התמחתה במשימות ארוכות טווח, בייחוד לצורך החדרת סוכנים.

וילנד נפגש עם סגן פיגולה ממטה הכנף ובהמשך עם סגן-מפקד הכנף, רס"ן ד"ר פריץ שטורמר, במפקדת KG200 בשדה התעופה גאטו שליד ברלין. בתחילת הדיונים חשבו קציני הכנף לטוס מיוון מעל תורכיה ולהגיע ליעד ההצנחה מצפון. לאחר שיקול נוסף הוחלט לטוס בנתיב ארוך ומורכב בהרבה: דרומה לסולום שבלוב, פניה מערבה ומעבר מדרום לקהיר, פניה צפונה וטיסה לאורך מפרץ עקבה עד לים המלח ומשם לאזור ההצנחה בעמק הירדן. היתרון העיקרי של נתיב זה היה ניצול כיסוי המכ"ם החסר או החלש לאורכו. בגלל אורך הנתיב והדרישה להטיס 5-6 סוכנים וציוד במשקל כולל של כחצי טון, היה ברור למתכננים כי יהיה צורך במטוס גדול בעל טווח ארוך במיוחד: מטוס תובלה גדול מסוג יונקרס 290 או מטוס שלל ארבעה-מנועי כלשהו.
 
פגישה נוספת נערכה בבסיסה של טייסת 1
 בפינסטרוולדה שמדרום לברלין עם מפקדה רס"ן אדולף קוך וקצינים נוספים, כולל מומחה צניחה. נקבע כי את


[6] UKNA, KV2/401, SIME Report No.2, Dates of interrogation 1-26/11/1944, Kurt Wieland, Appendix A, pp.1, 8.
[7] UKNA, KV2/401, SIME Report No.2, Dates of interrogation 1-26/11/1944, Kurt Wieland, p.15.
[8]
Ibid, SIME Report No.2, Thulkifl Abdul Latif, 3/11/1944, p.11.
המשימה יבצע מפציץ שלל אמריקאי B-17. הגרמנים חילצו ושיקמו מספר מפציצים כאלה שנאלצו לנחות נחיתת אונס בשטח שבשליטה גרמנית. חלק מהמטוסים הוקצו ל-KG200 ושימשו למשימות חשאיות ארוכות טווח. בגלל הדרישה לניווט מדויק ההצנחה נקבעה לתקופת הירח של אוגוסט 1944, אבל מאוחר יותר נדחה המועד לספטמבר.[9] בדומה לרובם המכריע של הסוכנים הגרמנים המוצנחים, גם חברי חוליית "אטלס" לא עברו קורס צניחה אלא רק שיעורים תיאורטיים על הנושא. לפני המבצע קיבלו הסוכנים מצנחים וציוד צניחה סטנדרטיים של צנחנים גרמנים, כולל קסדה ובירכיות. הם לבשו לצניחה מדים טרופיים של חיל האוויר הגרמני, אבל נארזו עבורם בגדים אזרחיים שונים לצורך היטמעות.  
 
ניסיון ראשון

ב-4 בספטמבר 1944, לאחר אירוע פרידה בהשתתפות המופתי ושלנברג, הוסעו חמשת חברי המשלחת עם ציודם לשדה התעופה טמפלהוף בברלין, שם הם העלו על B-17 שאמור היה להטיסם ליעדם הסופי. המפציץ טס דרך וינה ובלגרד ונחת בשעות המוקדמות של ה-5 בספטמבר בשדה התעופה קלמאקי שליד אתונה. בסיס זה שימש את מבצעי KG200 בזירת הים התיכון, כולל את "קומנדו טוסקה", אשר ניסה להטיס במאי 1944 באמצעות שני מטוסיB-17  סוכנים לצפון אפריקה במסגרת מבצע "אנטי-אטלס". אחד המטוסים אבד ב-16 במאי במהלך המבצע. המטוס ששימש את משלחת "אטלס" היה קרוב לודאי המטוס השני:  B-17G מספר 42-39969 שטווחו הוארך באמצעות מכלי דלק פנימיים נוספים.[10] 



מפציץ B-17G-10-VE מס' זנב 42-39969 שהצניח את  אנשי מבצע "אטלס" בארץ ישראל

הכוונה היתה להטיס את המשלחת באותו ערב תוך ניצול הירח המלא, אבל הדבר לא יצא לפועל בגלל תקר בגלגל בשעת ההסעה להמראה. התקר תוקן והמטוס המריא עם המשלחת בערב ה-7 בספטמבר, אולם נאלץ לחזור כעשרים דקות לאחר ההמראה בגלל תקלה באחד המדחפים. לאחר שלושה ימים הגיע מדחף חלופי מפינסטרוולדה, אולם כעת התדרדר מזג האוויר במזרח הים התיכון.  לאחר שהתברר כי לא ניתן יהיה לצאת לפני סיום תקופת הירח, החליטו וילנד ונציג המודיעין בשלוחת אתונה לדחות את המשימה לתקופת הירח הבאה. המשלחת הוטסה בחזרה לברלין ב-14 בחודש.[11]

מעניין לציין כי באמצע ספטמבר סיפק המודיעין הבריטי לפיקוד האוויר בלבנט התראה על מבצע אפשרי של הצנחת סוכנים בא"י. הידיעה, שמקורה כנראה בפענוח "אניגמה", סיפרה על הגעת מטוס היינקל 111 לשדה קאלטו ברודוס ב-15 בחודש. בידיעה צוין שמדובר


9] Ibid, OSDIC (Air) C.M.F.: Special Report on Operation "Atlas", 23/12/1944, pp.2-3.
[10] Ketley, Barry & Thomas, Geoffrey J., Luftwaffe KG200: The German Air Forces Most Secret Unit of World War II, Mechanicsburg, 2015, p.74-76.
[11] UKNA, KV2/400, SIME Report No.1, Dates of interrogation 18-29/10/1944, Kurt Wieland, pp.4-5.
במטוס של יחידה למבצעים מיוחדים אשר עוסקת בין השאר בהצנחת סוכנים וחבלנים. כתוצאה מכך הופצה התראה כללית ברחבי הפיקוד.[12] כפי שהתברר, הגעת ההיינקל אירעה במסגרת מבצע חשאי אחר, במסגרתו ניסו הגרמנים להעביר שלושה סוכנים צרפתים בדרך הים מרודוס לתורכיה במטרה לפעול בסוריה. החוליה הסגירה את עצמה לתורכים והועברה לידי הבריטים. בחקירתו סיפק ראש החוליה מידע כללי על מבצע מוטס חשאי שאמור להתבצע בא"י.[13] המידע שלו נבע מפטפוטים של קציני מודיעין גרמנים שטיפלו בחוליה וידעו על מבצע "אטלס".


נתיב מבצע "אטלס"
 
המבצע

לאחר חופשה והתארגנות מחדש הוסעו חברי החוליה בערב ה-28 בספטמבר לשדה תעופה גרוסנהיין שליד דרזדן ומשם יצאו למחרת ב-B-17 לקלמאקי, כשהם עוברים שוב דרך וינה. תנאי מזג האוויר עיכבו אותם בשדה פרנדורף שליד וינה והם הגיעו לאתונה רק בשעות הבוקר של ה-5 בחודש. אחרי דיון בקלמאקי עם צוות המטוס הוחלט לפרק את אחד ממכלי הדלק הנוספים שבתא הפצצות של המטוס ולהעמיס שם את הכבודה המוגדלת של המשלחת כדי שניתן יהיה להשליכה בבת אחת. חלק משקי הציוד הוכנסו לתוך מכלי ציוד שנתלו בתא הפצצות ושאר השקים נדחסו לתא עם מצנחיהם.[14]

בשדה ראו אנשי "אטלס" מטוס יונקרס 290 גדול של KG200. כנראה היה זה אותו מטוס שהיה מעורב חודש לאחר מכן במבצע "מוסול", במסגרתו ניסו הגרמנים להחדיר חולית מודיעין לעיראק.[15] ה-B-17 המריא בסביבות השעה 18:30 והחל בטיסתו הארוכה לא"י. כנראה שבעקבות פירוק מכל הדלק הנוסף ואובדן כ-2,000 ליטר דלק שונה נתיב הטיסה המתוכנן. סביר להניח שהמטוס חדר דרך סיני וטס צפונה לאורך הערבה וים המלח. בסביבות השעה 02:00 של ה-6 בחודש, הגיע המטוס לאזור ההצנחה ליד יריחו כשהוא טס מדרום לצפון.  וילנד סיפר בחקירתו כי הוא ביקש לפני ההמראה מצוות המטוס להעיר אותו כעשר דקות לפני הצניחה ולהצניח את החבורה מגובה נמוך ככל האפשר כדי לצמצם את פיזור ההצנחה. להפתעתו העירו אותו בדיוק עם ההגעה ליעד והוא ואנשיו נאלצו לקפוץ מיד. חבר החוליה עבד א-לטיף סיפר לעומת זאת כי העירו אותו עשר דקות לפני הצניחה וכי הוא הספיק לדון עם וילנד על מיקומם. לדבריו הוא זיהה אורות מן החלון השמאלי של המטוס ווילנד אמר לו שמדובר בקליה שלחוף ים המלח.[16] וילנד הבין שהמטוס לא הגיע עדיין לאזור
 
 

[12] UKNA, AIR 23/883, AHQ Levant: Appendix K43A, 17/9/1944.
[13] UKNA, KV2/400, Extract from Middle East Security Summery No.203, 11/10/1944.
[14] Ibid, OSDIC (Air) C.M.F.: Special Report on Operation "Atlas", 23/12/1944, p.4.
[15] Ibid, p.8; Ketley & Thomas, Luftwaffe KG200, p.145-146.
[16] Ibid, SIME Report No.2, Thulkifl Abdul Latif, 3/11/1944, p.17.
ההצנחה כאשר להפתעתו נתן המשלח את האות לקפוץ. הקשר הגרמני זינק מהמטוס ואחריו שאר חברי החוליה. לוילנד לא נותרה ברירה וגם הוא זינק מן הפתח שבגחון המטוס. במקביל השליכו הטייסים את הציוד.[17] עם ההגעה לקרקע הבינו הסוכנים כי הצניחו אותם כ-5 ק"מ דרומית-מזרחית ליריחו במקום כ-20 ק"מ מצפון לה. כמו כן, בניגוד למתוכנן, הצניחה לא התבצעה מגובה נמוך של כ-300 מטר, שאמור היה לצמצם את פיזור הצנחנים ומכלי הציוד. ייתכן והסיבה לכך היתה שגיאה של הצוות בחישוב גובה ההצנחה במקום שנמצא מתחת לפני הים. מכל מקום, החוליה התפצלה וציודה התפזר על פני שטח נרחב. וילנד, הקשר הגרמני ועבד א-לטיף נלכדו ע"י כוח משטרה בריטי במערה בוואדי קלט עשרה ימים בדיוק לאחר הצניחה. הסוכן הגרמני השלישי הצליח לברוח למצרים בנסיבות עלומות ושם הוא נעצר ב-1946. הסוכן הערבי השני, חסן עלי סלאמה, נטמע באוכלוסיה המקומית ולא נלכד לעולם. משלחת "אטלס" נכשלה כישלון חרוץ.

לאחר ההצנחה המטוס חזר לבסיס כנראה בנתיב זהה לנתיב הכניסה. הוא לא התגלה לא בכניסתו ולא ביציאתו.
 
סיכום

מבצע "אטלס", כמו מבצעים חשאיים שנערכו בזירת הים התיכון בסיועה של KG200 בשלהי מלה"ע השניה, הוכיחו את יכולתם של הגרמנים לבצע מבצעים מוטסים חשאיים במרחק ניכר מגבולות הרייך. ההסתמכות על מטוסי שלל מעניינת במיוחד. הסיבה לכך היתה המחסור החמור של הגרמנים במטוסים ארוכי-טווח, ולא הצורך להטעות. המרחק מאתונה לאתר ההצנחה בקו אווירי הוא כ-1,280 ק"מ בכל כיוון. במידה והנתיב כלל חדירה ויציאה מעל סיני, מדובר על יותר מ-1,700 ק"מ בכל כיוון.  המתכננים וצוות המטוס עשו ללא ספק עבודה טובה בתכנון הנתיבים שניצלו במודע או שלא במודע את "החורים" בכיסוי המכ"ם הבריטי במזרח הים התיכון. בא"י היה כיסוי מכ"ם רצוף מחיפה ועד עזה. לאחר מכן היה פער עד לפורט סעיד ושם שוב היה כיסוי רצוף לפחות עד לאלכסנדריה. התכנון המוצלח של הנתיבים בולט לאור העובדה שלבריטים נודע על הצניחה רק לאחר שרועים ערבים מצאו חלק מציודה האבוד של המשלחת ושמועות על כך נפוצו ביריחו. הטעות במיקום ההצנחה היתה שולית יחסית למרחק ולתוואי השטח, אולם גובה ההצנחה תרם במידה רבה לכישלון המבצע, שגם כך תכנונו סבל מחולשות רבות ומחוסר בהירות. כתוצאה מההצנחה השגויה החוליה התפזרה, חלק ניכר מציודה אבד ובכך הותנע התהליך שגרם לחשיפתה.


[17] UKNA, KV2/401, OSDIC (Air) C.M.F.: Special Report on Operation "Atlas", 23/12/1944, p.2.

לייבסיטי - בניית אתרים