נכתב ע"י סא"ל (מיל') יוסי עבודי1

תודתנו למכון האחים פישר למחקר אסטרטגי,אויר וחלל, על אישורם לפרסום המאמר ב"מרקיע שחקים"

 
ביום העיון על תרומתו של הקורנס לתפיסה המבצעית בחיל האויר, הוצגו נתונים באשר לפעילותו של המטוס, כמו תקיפות העומק במבצע "פריחה" ותקיפת הטילים ממערב לתעלה. לפי אותם נתונים שהוצגו, השתמע כאילו חיל האויר, במלחמה קשה זו, ביצע "רק מעט" תקיפות שבוצעו רובן ע"י טייסות הקורנס, וכי ניתן היה לבצע את אותם המבצעים ע"י טייסות אחרות, שהיו משיגים את אותן התוצאות. הנתונים המספריים שהוצגו, היו בהם אי דיוקים,אשר גרמו, לדעתי, לעיוות התמונה באשר לכלל פעילות ח"א במלחמת ההתשה.

במלחמת ששת הימים כבש צה"ל את כל סיני ויו"ש בפרק זמן קצר של ארבעה ימים, והמלחמה נמשכה יומים נוספים בחזית הסורית. ח"א המצרי הושמד כמעט לחלוטין ולא בא לידי ביטוי במלחמה. ח"א הסורי איבד כמחצית מכוחו ולא הצליח למנוע את כיבוש רמת הגולן, ח"א הירדני הושמד כולו וגם ח"א העירקי סבל אבדות כבדות בתקיפות של ח"א בבסיסו במערב עירק. הצבא המצרי שנסוג מסיני, נערך במהירות בתוך עמדות זמניות בצד המערבי של תעלת סואץ.

שלטונות מצרים לא השלימו עם התבוסה של ששת הימים, ולא כיבדו את הפסקת האש, וימים מועטים בלבד לאחר סיום המלחמה, פתחו באש לעבר חילי צה"ל, וכך התנהלו חילופי אש משני צידי התעלה, לסירוגין, חילופי אש שהיו בדרך כלל ביוזמת המצרים.

התחוללו תקריות אש נרחבות, לעיתים בגזרה מצומצמת ולעיתים התרחבה האש לכל אורך התעלה, ובהן הופעלו ארטילריה ואש טנקים, ובהמשך השתתפו גם מטוסים משני עברי החזית. אולם שלטונות ישראל נמנעו מלהפעיל את חיל האויר, פרט, כמובן, להגנת שמי המדינה וכוחותינו בגבולות החדשים.

בכל התקריות בחזיתות השתתף חיל האויר בעוצמות משתנות ובמגוון פעילויות של תקיפות מהאויר, של מרדפים מוסקים והקפצת כוחות, בסיורי מודיעין ובצילומי אויר, ובקרבות אויר שהתפתחו במהלך התקריות (בצפון).

מצרים היתה המדינה המובילה במלחמת ההתשה, והתקריות שהיו לאורך התעלה ועל הגבול עם מצרים היו התקריות הרבות והחמורות ביותר במהלך המלחמה אחרי מלחמת ששת הימים,  ולכן מושם להלן הדגש בעיקר על התקריות שהיו על גבול מצרים, ומעבר לכך מיקדנו את הנתונים החל ממבצע "בוקסר 1", תחילת התקיפות המסיביות של ח"א בחזית המצרית.

ישראל נמנעה מהפעלת ח"א בתחילת המלחמה, שכונתה בהמשך "מלחמת ההתשה". (ובפי המצרים "חרב איסטינזאף"-מלחמת הקזת הדם), פרט לתקריות הראשוניות שהתרחשו מיד לאחר מלחמת ששת הימים. הדבר נבע מהמחשבה ששימוש בכוח אוירי נחשב אז  למעשה אגרסיבי מעבר ל"סתם" תקרית גבול, ושלטונות ישראל רצו בכל מחיר לשמור על הפסקת אש ולהמנע מהרחבת התקריות  שעלולה להוביל למלחמה כוללת. ישראל גם חששה ממצב בו שימוש בעוצמתה האוירית יגרום להאשמתה באו"ם ובמוסדות בינלאומיים בעולם, כמדינה אגרסיבית המפרה את הפסקת האש  והמלבה את האש בגבול. היתה גם סיבה נוספת לאי השימוש בחיל האויר: ב"ששת הימים" אבדו לנו 45 מטוסים מתוך 203 מטוסים שהיו ברשות חיל האויר לפני פרוץ המלחמה.-כמעט רבע מכוחו האוירי של החיל, ובשל האמברגו הצרפתי נותרה ישראל עם עוצמה אוירית מוקטנת. היה חשש מאובדן מטוסים נוספים, דבר שיביא לשחיקה נוספת בכוח האוירי ולא יותיר בידנו עוצמה הולמת במקרה של התלקחות מלחמה רבתי.

לעומת זאת, מיד עם סיום קרבות ששת הימים, דאגו שלטונות בריה"מ למלא את ארסנל הנשק המצרי, וברכבת אוירית וימית הועברו למצרים מטוסים, טנקים, ארטילריה, סוללות טילים ותותחים נגד מטוסים, וכך, בפרק זמן של מספר חודשים, חזרו  הצבא המצרי וחיל האויר שלו לעוצמתם כפי שהיתה לפני המלחמה. מצב חדש זה אפשר למצרים לרכז סוללות ארטילריה רבות ולפתוח באש תותחים מרוכזת לעבר חילי צה"ל ללא דאגה של מחסור בציוד צבאי.

פשיטות העומק והשפעתן:אחרי חילופי אש שנמשכו מספר חודשים לאורך התעלה שגרמו לנפגעים רבים בקרב כוחותינו, ביצע צה"ל במהלך שנת 1968 ובתחילת שנת  1969, מספר מבצעי פשיטה במצרים עילית, וגרם לפגיעה בתשתית הכלכלית המצרית. המטרות שהותקפו כללו תחנות כוח חשמליות, גשרים, מפקדות ועוד. במבצעים אלה השתתף ח"א בהטסת הכוחות ובפינוים עם סיום הפשיטות, שימש לטיווח האש, היה בכוננות באויר לחילוץ מהיר, פינוי נפגעים או תקיפות לצורך חיפוי על הכוחות. כמו כן בוצעו גם מבצעי תקיפה ע"י מטוסי תובלה של החיל, שהטילו חימוש מיוחד על תשתיות מצריות לאורך הנילוס, שפגעו בגשרים/סכרים במצרים עילית.

כעבור מספר מבצעים איכותיים לאורך הנילוס, שגרמו במצרים לפגיעה מורלית חמורה, והוכיחו ששמי מצרים פרוצים בפני צה"ל, הופסקו תקריות האש לאורך התעלה לפרק זמן של מספר חודשים, זמן שהספיק לבנות ולבצר בחיפזון את מוצבי התעלה שכונו "קו בר לב".

חידוש האש בתעלה:שלטונות מצרים העבירו כוחות רבים להגנה על העורף, ובחודש מרץ 1969 הגיעו שלטונות קהיר למסקנה שהעורף של ארצם מוגן דיו, וכי הם יכולים לעבור לשלב חדש של המשך הלחימה בתעלה, לחימה שהתבטאה שוב בירי ארטילרי מרוכז ומסיבי לעבר כוחותינו. המצרים האמינו שבכך הם יכולים ליצור דינמיקה למאבק שלהם, אשר תביא לנסיגה של צה"ל מסיני, או לפחות מהתעלה, ע"י לחץ צבאי מצד אחד, ולחץ מדיני בינלאומי מצד שני, וכל זאת לפי המדיניות של "לא שלום, לא משא ומתן ולא הכרה".

שלטונות מצרים גם העריכו שהימנעות ישראל מהכנסת חיל האויר שלה למלחמה, נובעת מחולשה ומחוסר יכולת, דבר שהגביר את הרגשתם שהם "בדרך הנכונה".

ההחלטה להכניס את חיל האויר:מצב זה לא הותיר למעשה ברירה לישראל, אלא להגיב למלחמה שהתרחבה והלכה, וגרמה לנפגעים רבים בקרב לחיילי צה"ל. או אז הוחלט בדרג המדיני  ובמטכ"ל לצרף את הכוח האסטרטגי של ישראל ללחימה, אך להגביל אותו לניהול הלחימה בתחום החזית בלבד. החלטה זו באה בגלל הירי הארטילרי המסיבי של המצרים לעבר כוחותינו, ואשר לא היתה בידי צה"ל יכולת תגובה הולמת, ו"חיל האויר בא למלא את החסר" בסוללות ארטילריה.

מלחמה סטטית

ח"א הישראלי נכנס למלחמה זו  באופן מיוחד במינו: לא ניתן (בגלל מגבלות הדרג המדיני) להשיג עליונות אוירית ע"י תקיפת יעדים אויריים שכללו שדות תעופה ויעדים אחרים שיאפשרו לו חופש טיסה, אלא לנהל "מלחמה מצומצמת" לקו החזית בלבד, ובעצם מלחמה סטטית מבחינת לוחמת  היבשה. מבחינת ח"א המלחמה התנהלה באופן שונה לחלוטין ממה שהורגל לו בעבר- במלחמת קדש ובמלחמת ששת הימים- היו מלחמות תנועה ותנופה, אשר בהן השתתף החיל בקרבות ההבקעה של השריון ובמרדף ובאמנעות נגד כוחות אויב מוכים ונסוגים. הדיבידנד היה גבוה-קיצור משך המלחמה, חיסכון בכוח ומיעוט באבידות ובנפגעים. במלחמת ההתשה, לעומת זאת, נלחם חיל האויר נגד צבא מחופר ומבוצר, עם ארטילריה מוגנת ונ"מ מוסווה, מחופר ומוגן. מלחמה שיש בה אש ללא תנועה. נוצר מצב שתקפת מטרה אחת והשמדת אותה, למחרת מצאת יחידה אחרת מחופרת באותו מקום שביצעה את אותן המשימות כמו הקודמת. כך היה לגבי סוללות ארטילריה, כך לגבי חניוני שריון או מוצבים, וכך לגבי סוללות טילי נ"מ או תותחי נ"מ. במילים אחרות, לא היה ניצול הצלחה אחרי הפעילות האוירית, והמצב נשאר סטטי על אף התוצאות הטובות שהיו לרוב לתקיפות מהאויר.

ה"ארטילריה המעופפת": חיל האויר נכנס למלחמה משום שלא היה פיתרון אחר שיהווה תשובה לארטילריה המצרית, שכללה בשלבים מסויימים עד 1,000 קנים ויותר, שהמטירו אש לעבר כוחותינו, ולכן עוד בשלביה הראשונים של המלחמה שימשו המטוסים כ "תותחים מעופפים", וח"א כונה "הארטילריה המעופפת של צה"ל.

עליונות אוירית בתעלה:

חיל האויר נכנס למלחמה, אך לא לפני שביצע סדרה של קרבות אויר יזומים בחודשים מאי-יולי 69, שבהם הופלו מטוסי מיג מצריים בכל המפגשים האויריים. היו אלה קרבות יזומים ע"י ח"א שבוצעו במסגרת מבצעי "רימון" באזור שכונה "טקסס" מדרום מערב לתעלת סואץ, שהיה שומם וריק מישובים ודליל מכוחות צבא. קרבות האויר שהתנהלו באזור זה הגיעו לעיתים עד לפרברי קהיר. בקרבות אלה הוכה ח"א המצרי שוק על ירך (עם תוצאה "על האפס"- לא אבד לנו אף מטוס ב"רימון").,והמצב הגיע לידי כך שהם הפסיקו לטוס באזור "טקסס" כל אימת שמטוסי צה"ל טסו שם, והם פיטרלו הרחק מהחזית  בעומק ומעל בסיסי האויר שלהם. כך בעצם הושגה העליונות האוירית באזור התעלה בטרם החלו מטוסי ח"א לתקוף את הצבא המצרי. מגמת קרבות האויר היזומים היתה פעולת ענישה ותגובה לאש הארטילריה בתעלה, והשגת עליונות אוירית על ח"א המצרי. מבצעי "רימון" בוצעו עפ"י שיטת "הסטופר של מוטי", כלומר קרב אויר שנמשך בין 2-3 דקות,ומיד  אחריו ניתנת פקודת "הפסק קרב". מפקד ח"א דאז, האלוף מוטי הוד, שהשתמש בסטופר עם תחילת כל קרב כדי לוודא את הזמן, ציין בתחקירים כי תוצאת הקרב חייבת להסתיים בדקות הראשונות, ולפי כך, במלחמה כמו זו (התשה) עדיפה תוצאה של הפלת מטוס אחד של האוייב על האפס, לעומת 30 מטוסי אוייב מופלים על אחד משלנו. מכאן שקרב מתמשך יש בו סכנה  שמטוס אוייב יצליח לפגוע במטוס שלנו. השיטה פעלה בהתאם לציפיות- בכל קרב הופלו מטוסי אוייב "על האפס".

הערות המערכת:

1. הכותב היה ראש ענף היסטוריה בחיל האויר
לייבסיטי - בניית אתרים