נכתב ע"י אלעד אקרמן
 
שבת בבוקר, קיץ 2006. ישבתי במרפסת הדירה בתל אביב, שתיתי קפה וברקע שמעתי דיווחים על בלגן בעזה. כמילואימניק מיד חשבתי על החבר'ה מהטייסת שלי, 190 (אפאצ'י) שקורעים את הצורה בליין ובין הפירטים.

ובזמן שאני חושב עליהם, פתאום טלפון. נתן שאשא, מ"ע חמ"מ אגדי שגידל אותי מאז שהגעתי לטייסת ולימד אותי ה-כ-ל על המסוק המפלצתי הזה, מבקש שאגיע דחוף למילואים. "אחי, זה חירום. חייב אותך פה". ארזתי תיק והגעתי הכי מהר שיכולתי.

הבלגן חגג. טיסות בלי הפסקה. חום אימים. אוויר מדבר צהוב. עבדנו כמו משוגעים. חלפו יומיים-שלושה, ופתאום, בשעת צהריים מאוחרת, סירנה בבסיס ולאחריה כריזה: "שימו לב, שימו לב: זוהי אזעקת אמת. הופעל נוהל תיבה. אין להיכנס או לצאת מהבסיס עד להודעה חדשה".

הדם קפא בי. שלוש שנים שירתתי בבסיס הזה, מעולם לא הייתה פה אזעקת אמת. משהו ממש רע קורה שם בחוץ. אני מנסה לברר ומגלה שנחטפו שני חיילי צה"ל ונהרגו שלושה. "אקרמן, אתה עולה צפונה", אמר ששה. "קפוץ למגורים, תארוז מהר כל מה שאתה צריך ומשם תמשיך עם החבר'ה לתובלות".

חיכינו לטיסה שלנו צפונה ועל המסלול ראיתי מטוס ארקיע קטן. הטייס ירד ממנו, התקרב אלינו והצית סיגריה. הוא נראה ותיק, מישהו שיודע כמה דברים ועבר מלחמה אחת או שלוש.הוא נשף בעייפות את העשן אל האוויר המדברי החם, נראה מוטרד. "מה יהיה?", שאלתי. "שמע, זה לא נראה טוב. בחדשות, בטלוויזיה. יש בלגן רציני. מרגיש כמו מלחמה".

כמה דקות אחר כך נחת בלקהוק. את ציודי הפריסה העברנו אל המטוס האזרחי, ואנחנו עלינו יחד עם הקצין הטכני אל הבלקהוק בדרך לצפון. שלוש שנים בטייסת מסוקים, ורק במילואים, בפעם הראשונה בחיי, אני טס במסוק. ועוד איזה מסוק.

היינו מתוחים בטיסה. לא ידענו מה קורה, לא הבנו לגמרי את המצב, אבל את התמונה המלאה קיבלנו כשנחתנו ליד הגבול: ליין מפואר עם מסוקי צפע, סייפנים, יסעורים, בלק הוקים, וכמובן פתנים. זה נראה כמו בסרטי וייטנאם. הקצין הטכני הליט פניו בכפות ידיו. "איזה בלגן", הפטיר. הוא הביט עלינו במבט של "בואו נעשה את זה", נחתנו והתחלנו לעבוד.

פרקנו ציודים כל הלילה. מסוקים עלו עם תחמושת וירדו ריקים. פרקנו ארגזים של פגזים וטילים חדשים. רצנו לתדלק ושוב לפרוק ציוד. בזמן שנשאר לי עשיתי בדיקות תאורות לילה. גם בדיקה שבועית פתחנו, עם פנסים. המסוקים שרפו ש"ט. בכל הסדיר שלי לא עבדתי כל כך קשה כמו הלילה ההוא. נראה שכל השירות היה הכנה למילואים האלה.

בחצות כינסו אותנו במועדון. נכנס טייס צעיר ועדכן אותנו. "חבר'ה, פרצה מלחמה בגבול לבנון. אנחנו מתפנים מכאן כי עוד מעט חיזבאללה יתחילו לטווח את המקום. ינחת פה יסעור ונתחיל להעמיס אותו בשלושה סבבים. כל הבסיס הזה עף בשלוש השעות הקרובות לבסיס השני. תרכזו פה את כל הציודים. אני מקריא שמות, שכל אחד ישים לב באיזה סבב הוא עולה".

עליתי בסבב האחרון. הייתי מותש אבל העייפות פינתה מקום לערנות שיא. היסעור שלנו נחת בסביבות 2 לפנות בוקר. רוב הבסיס כבר היה ריק. עזרתי לחיילים לסחוב תותח ולהעלות אותו אל המסוק. לא הייתה עגלה. שמן הידראולי דלף ממנו. פתאום נזכרתי שכשהייתי בן 12 אהבתי להרכיב דגמי אפאצ'י, וכמה התותח נראה לי אז קטן. ועכשיו מלחמה. אני עוזר לסחוב אותו. השמן מרטיב את היד, ורגע לפני שהוא מחליק אנחנו מצליחים להעלות אותו לרמפת היסעור.

זהו. הבסיס ריק. הרמפה נסגרת. לידי על ספסל קשורות בחגורות בטיחות כמה פקידות הטסה וקצינה אחת. אני עייף. אוהב לטוס. המחשבות עפות לכל הכיוונים. עוצם עיניים, נותן לטרטור המנועים להרדים אותי. באו החלומות והתחלתי לצלול איתם עד שצרחה פראית של אחת הפקידות הקפיצה אותי.

לפני שהספקתי להבין מה קרה הרגשתי שהמסוק מסתובב, ראיתי את כוכבי השמיים מתהפכים דרך פתח הרמפה והייתי בטוח שאנחנו מתרסקים. אחזתי חזק ברצועות הספסל, איבדתי תחושה במרחב, הדופק זינק, אבל התברר שאנחנו בסך הכל נוחתים. נרגעתי. אחת מהן בכתה. חברה שלה חיבקה אותה. ירדנו מהיסעור בשלוש לפנות בוקר, הבטתי לשמיים השחורים וראיתי מטוסים חגים באוויר. מתח עצום. אמרו שהטילים כבר מכוונים עלינו וליתר ביטחון, אף מטוס לא נשאר על הקרקע.

בסך הכל הייתי שבוע ימים במילואים, 4 ימים במלחמה עצמה. מתוכם הייתי ער ועובד 27 שעות ברציפות. חום אימים. 1,000% לחות גם בשבע בבוקר.
התחילו לגייס מילואימניקים חדשים. "אקרמן, אתה סיימת. צא הביתה". ניגשתי למלתחות, התגלחתי והתגלגלתי אל תל אביב.

ירדתי בארלוזורוב, מטושטש, עייף וקצת הלום. לא לגמרי עיכלתי מה עבר עליי. שנה לאחר מכן באתי למילואים. ששה המ"ע נתן לי חיבוק עם סיכה ותעודה. זהו זה אבא, גם אני השתתפתי במלחמה.
 
לייבסיטי - בניית אתרים