נכתב ע"י מאיר אמיתי.
© כל הזכויות שמורות

 

היום  הוא יום השנה ה-45 לתקיפה השלישית של של שדה התעופה המצרי טנטא על ידי מטוסי חיל-האוויר במלחמת יום הכיפורים (24-6 באוקטובר 1973).

המאמר פורסם  לראשונה בסוכות תשע"ה, ב-15 באוקטובר 2014. המאמר מתבסס על מחקרי, ביום בליל בערפל, מהדורת 1981 והמהדורה המעוכנת משנת 2006.

התקיפה של משרד ההגנה, המטכ"ל ומטה חיל-האוויר הסורי, על-ידי שבעה מטוסים מסוג F-4E (שם קוד קורנס) מטייסת העטלף 119, ב-9 באוקטובר 1973, נחשבת למבצע האווירי המפורסם והמוכר ביותר בקרב הציבור בישראל במלחמת יום הכיפורים.

לעומת זאת, רוב מוחלט של לוחמי העטלף במלחמה תמימי דעים, שגיחות אחרות שהטייסת ביצעה היו קשות ומאתגרות יותר מהבחינה המבצעית, תקיפת סוללות טילי קרקע אוויר (טק"א) ושדות תעופה (תש"ת) בעומק שטח האויב, במצרים ובסוריה.

הגיחות הוגדרו "המשימות המעיקות ביותר". בתש"ת, בגלל שלא הייתה אלטרנטיבה נוחה למילוט במקרה של היפגעות ונטישה והגנתם על-ידי טק"א, תותחים נגד מטוסים (נ"מ) ומטוסי יירוט מסוג מיג 21 (שבדרך כלל הפריעו לתקיפות לפעמים עד כדי הצלחה לסכל את ההפצצה).

הגיחות, לדברי מפקד הטייסת במלחמה, סא"ל (לימים אל"ם בדימוס) אליעזר פריגת, "יצרו מתח באנשים כשבאו בתדירות גבוהה." לוחמי העטלף תקפו שבעה שדות תעופה שונים במלחמת יום הכיפורים, שניים, בליי בסוריה וטנטא במצרים, נשארו חקוקים בזיכרון הלוחמים עד היום הזה כגיחות הקשות ביותר שבצעו במלחמה. רוב הגיחות היו לבליי, שכונה השדה "הפרטי" של הטייסת וזיכה את סא"ל פריגת בתואר הכבוד "מפקד בליי".

שדה התעופה טנטא הותקף פעמיים על-ידי מבנים מטייסת העטלף, ב-14 וב-15 באוקטובר 1973. התקיפה השנייה נחשבת לקשה ביותר בגיחות התש"ת במצרים ומהקשות ביותר במלחמה בכלל. תקיפה, שגרמה לנדודי שינה בלילות לרבים מהלוחמים שהשתתפו בה.

שדה התעופה טנטא נְטָא, (ערבית: طنطا) שוכן בסמוך לגדולה בערי שפך הנילוס במצרים, בחצי הדרך בין אלכסנדריה וקהיר. שדה התעופה נודע בכינוי "בסיס הגברים" של "עיר הגברים". בהיערכות המחודשת של חיל-האוויר המצרי לאחר מלחמת ששת הימים היה לבסיס האוויר המרכזי שלו, משכנם של עלית טייסי היירוט. טנטא שודרג במלחמת ההתשה בהתאם לתפיסה המצרית החדשה, הרחקת בסיסי אוויר לעומק, מיגון המטוסים בדירים מבטון וחיבורם למסלולי חירום, לכבישים באזור.

שדה טנטא צולם לראשונה על-ידי זוג מטוסי צילום מסוג מיראז' (שם קוד שחק) טייסת העטלף ב-13 ביוני 1968. טנטא לא היה היעד היחיד בגיחה. הזוג הגיע לשדה, איתר אותו, כשהוא טס בגובה עמודי המתח הגבוה ומתחמק מירי מהקרקע, ככל הנראה של טילי כתף, וממטוסי יירוט מסוג מיג 21 שרדפו אחריהם עד חציית חוף. הניווט היה קשה ביותר, כי כול הצמתים והדרכים נראו אותו דבר.

בקיץ-סתיו 1970 נבחנה תכנית חדשה לתקיפת שדות התעופה במצרים, שתתאים לעידן שהמטוסים מוגנים בדירים. המסקנה הייתה, השמדת השדה, כשטנטא משמש מודל, תצליח, בתקיפה כמעט בו זמנית של עשרות מטוסים, כ-70 במספר, ואילו תקיפה על-ידי מחצית הכוח תאפשר שיתוקו למספר שעות עד ימים בודדים.

ב-13 באפריל 1973 הוכרזה בצה"ל כוננות "כחול לבן" שנשארה בתוקף עד שלהי אוגוסט אותה שנה, עקב התרעות שבכוונת מצרים וסוריה לפתוח במלחמה נגד ישראל. ביום שהוכרזה הכוננות נחתו בשדה התעופה טנטא 16 מטוסים של חיל-האוויר הלובי מסוג מיראז' 5 (דגם שבמקור פותח עבור ישראל והמטוסים לא סופקו עקב האמברגו שהוטל עליה על-ידי הממשל הצרפתי לאחר מלחמת ששת הימים ומאוחר יותר בדרכים עלומות הגיעו לארץ מפורקים לחלקים ונוספים יוצרו בתעשייה האווירית לישראל ונקראו בשם הקוד רעם ובהמשך נשר).

- הגעת מטוסי המיראז' 5 למצרים הייתה בבחינת שלב במהלך שובר שוויון של המצרים כפי שנתפס על-ידי המטכ"ל ובחיל-האוויר. הקונספציה של ראשי מערכות הביטחון מאז שנות ה-50 של המאה ה-20 ולא השתנתה גם לאחר מלחמת ששת הימים, ההערכה שכול זמן שלמצרים אין מטוס קרב הפצצה שיכול לחדור לעומק ישראל ולהפציץ מטרות בשטחה, בעוצמה של 5 טייסות, כמספר בסיסי האוויר של חיל-האוויר בגבולות הקו הירוק, מדינות ערב לא יפתחו במלחמה.

מטוס המיראז' 5 יכול היה לחדור בגובה נמוך לשטח ישראל. משום מה בהערכות לא נלקחו בחשבון המטוסים מסוג מיג 21 מתת הדגם המתקדם שברית המועצות סיפקה למצרים ויכלו לתקוף בעומק ישראל. למרות זאת וההתרעות הרבות מהשטח, מקווי הפסקת האש בתעלת סואץ וברמת הגולן, האויב, צבאות מצרים וסוריה, יפתיע את צה"ל ב-6 באוקטובר.

יולי 1973, כמדי שנה בחופש הגדול נסענו להתארח מספר ימים אצל הרבינזונים בבאר שבע (ענף של משפחת שחקני הכדורגל המפורסמת ממכבי פתח תקווה) ששולבה בצפייה במסדר הכנפיים (קורס 71) והמטס האווירי לרגל יום חיל-האוויר. בבאר שבע, כרגיל, היה כייף, כי הרבינזונים משפחה מכניסה אורחים.

ביום רביעי, ב-10 ביולי הידיעה הפותחת במהדורות החדשות הייתה, שאלוף פיקוד הדרום, אלוף אריאל (אריק) אריק שרון, שמפקדתו שכנה לא רחוק מהבניין שבו התארחנו, מתפטר מצה"ל כיוון שלא יקודם לתפקיד הרמטכ"ל. כעבור זמן קצר, שרון "ילך" לפוליטיקה ויקים את מפלגת הליכוד הלאומי בראשות מנחם בגין שלימים יכהן כראש הממשלה (1983-1977). מלחמה באותם ימים. מה פתאום. אחרת, אלוף שרון, ככל הנראה, לא היה פורש.

למחרת היום, יום חמישי, נסענו לצפות במפגן האווירי, שבאותם ימים, בשונה מהיום, היה בשעות הבוקר בסביבות 11:00 לעיני 15 אלף צופים ויותר. היה זה הגדול במפגנים האוויריים בתולדות חיל-האוויר עד היום הזה. במהלך המפגן נהרג צלם טלוויזיה כשמטוס מסוג פוגה מגיסטר פגע בו. איש לא חשב לרגע להפסיק את הטקס. האירוע הוצנע ובערב כמעט כול בית בישראל צפה בו בערוץ הטלוויזיה היחיד, ערוץ 1. היום זה לא היה עובר.

כרגיל, הקטע המרגש ביותר בטקס היה טקס ענידת הכנפיים לבוגרים המאושרים שהצליחו לסיים 20 חודשים אינטנסיביים (כמשכו של קורס הטיס באותם ימים). הקריין הקבוע בטקסים, קצין בבית הספר לטיסה, קרא את שמות הבוגרים. בהם, שניים ממגמת נווטי הקרב, סג"ם סופר רחמים וסג"ם יצחק (איציק) גרוסמן.

כעבור כשבוע, הסג"מים סופר וגרוסמן התייצבו בטייסת 119 והחלו הכשרה לנווטי קרב במטוס מסוג F-4E פנטום (שם קוד קורנס), שאמורה הייתה להסתיים כעבור כשמונה חודשים. אבל, מלחמה פרצה, ועוד איך, ב-6 באוקטובר.

שני הנווטים הצעירים, שבסך הכול טסו בטייסת כחודשיים, נשלחו אחר כבוד לחדר הניווט לשרטט מפות, בעזרת עיפרון, מחוגה, סרגלי חישוב ניירות קופי ועוד. אבל, כבר למחרת היום, ב-7 באוקטובר השתלבו בטיסות המבצעיות. הגיחה המבצעית הראשונה של סג"ם סופר, למשל, הייתה תקיפת מערך הטק"א הסורי ברמת הגולן שנכשלה, מבצע "דוגמן" 5 (המכונה "דוגמן חמסה").

בגלל התקיפה הראשון של תקיפת שדות תעופה במלחמה, ב-7 באוקטובר, הופצץ גם טנטא בשעה 07:30, על-ידי שישה מטוסי קורנס מטייסת -201 המסלול הראשי והמקביל הופצצו תוך כדי ירי לעבר המטוסים של נ"מ וטק"א SA-2. שישה מטוסי מיג 21 שפטרלו מדרום לשדה לא הפריעו. שני המסלולים נפגעו. המצרים, שלמדו היטב את לקחי ששת הימים ויישמו אותם היו מוכנים היטב והשדה חזר לפעול כעבור זמן קצר.

בימים הבאים נחתו בטנטא 14 מטוסים מיראז' לובים נוספים. בשבת, ב-13 באוקטובר, הופעלו מטוסי המיראז' לראשונה וביצעו ללא הפרעה שתי גיחות צילום בסיני. הנ"מ הישראלי לא ירה לעברם מחשש שאלה מטוסים של חיל-האוויר מסוג שחק או נשר של חיל-האוויר. פיתרון מהיר היה צביעת משולשים גדולים בצבעי צהוב ושחור על מטוסי השחק והנשר כדי שניתן יהיה לזהותם. אך לא הסתפקו בכך והוחלט לתקוף את טנטא בצהרי 14 בחודש.

לשם כך נכתבה פקודה ייעודית "נגיחה מיוחדת" (להבדיל מ"נגיחה" פקודת האב המקורית לתקיפות שדות התעופה). במהלך ההכנות לתקיפה ביקר בטייסת מפקד חיל-האוויר, אלוף בנימין (בני) פלד שהבהיר מה נדרש מהמבצעים, "לא להשאיר אבן על אבן... תשמידו לי את טנטא". אלא שהמפקד דרש להשיג את ההישג הנדרש עם 14 אחוז מכמות החימוש שנדרשה על-פי מודל טנטא מקיץ-סתו 1970.

היעד העיקרי היו הדירים ולא המסלולים (לטובת הירוקים המטרה-ש"ת טנטא והיעדים - אתרים בשדה). 8 מטוסים מהעטלפים ו-12 מטייסת הקורנס בחצרים 107 אבירי הזנב הכתום תוכננו לתקוף. ההכנות היו חפוזות עקב משימות קודמות, שלא אפשרו לגף הטכני להכין במועד את סדר הכוח (הסד"כ) שנדרש למשימה והזמן מעל המטרה (הזמ"ם) נדחה.

אי הבנה בתיאומים של האופרציה בין שתי הטייסות גרמה לשתי דחיות נוספות בזמ"ם ולבסוף, במקום 12:55 נדחה ל-15:56. ככל הנראה בזמן הדחייה מטוסי מיראז' מצריים תקפו בסיני. עקב תיעוד לקוי, כרגיל במלחמות, לא ברור המועד המדויק. את הדרך לטנטא אמורים היו "לנקות" מבנים מ-201 שיתקפו במנצורה, גיחה שהייתה לקרב מרתק ונספרה בהזדמנות אחרת.

בדומה ללוחמים שצילמו בקיץ 1968 והתקשו לנווט ולזהות את צמתי מסילות הברזל באזור המבוקש, גם הפעם הכול נראה אותו דבר. זוג מהעטלפים הקדים, כדי להוריד ראשים לנ"מ ביעף קלע במהלכו הטיל פצצות מצרר. אחריהם טסו חמישה (השישי התקלקל) קורנסים מהטייסת. מפקד הטייסת, סא"ל אליעזר פריגת (לייזיק), והנווט הצעיר - אבל כבר בכיר במעמדו המקצועי, שטס איתו - סגן כץ אהרון (אהר'לה, כץ א', שנפל לימים במלחמת של"ג, ב-24 ביולי 1982 והוא בדרגת רס"ן) זיהו את השדה רק כשראו את המצררים של זוג הקלע בדרכם אל הקרקע.

מבנה קורנסים של טייסת העטלף  (צלם לא ידוע)

פצצה אחת פגעה בלבד פגעה בדיר, אך למרבה המזל לא התפוצצה עקב תקלה. אך גם אם הייתה מתפוצצת הדיר לא היה קורס. בדיעבד, המידע המודיעיני היה לקוי וכמות חומר הנפץ בפצצות שהוטלו במשקל כ-350 ק"ג לא היה בהם די. מטוס מיג 21 שניסה להפיל את הצוות סגן רפי קורן (שנפל לימים בתאונה אווירית בלילה, ב-13 במרס 1975 והוא בדרגת סרן)-סג"ם סופר פגע בקרקע התרסק ונזקף לטייסת.

שתי הששיות של 107 סוכלו על-ידי רביעיות של מיג 21 המצרים שהוזנקו אחת כשהמבנים היו בדרך והשנייה כשהיו בכניסה לתקיפה. הצוותים התנחמו בהפלת חמישה מהמיגים. בדרך חזור הופל אחד מקורנסי חצרים לאחר שטייס נשר זיהה אותו, בטעות כמיג 21. אנשי הצוות נטשו מעל הים ובמהלכה נפצעו וחולצו על ידי צוות מסוג מסוק CH-53 (שם קוד יסעור).

75 אחוז מהמטוסים (כולל הקורנס שהתקלקל מהעטלף) לא תקפו. זאת לעומת 15 אחוז סיכול בממוצע בגיחות התש"ת במלחמה בכלל. שדה טנטא לא נסגר. זמן קצר לאחר עזיבת הקורנסים נחתה בו רביעייה. גם הניסיון לשבב את התנועה בסיס, על-ידי הטלת מיקוש פזיר, נכשל כי מרעומי חלק מהפצצות נפגעו כשפגעו במסלולים.

"הטיסה שאולי יותר מעניינת היא הטיסה השנייה", כתב ביומנו סגן כץ א', שעל תפקודו במלחמה הוענק לו עיטור המופת. עקב איום המיראז'ים הוחלט לשוב לטנטא למחרת היום, ב-15 בחודש, פקודת "נגיחה" 22, ובכוח גדול, הסד"כ הגדול ביותר בגיחת אחת בתקיפות התש"ת במלחמה, 28 מטוסים, 24 תקיפת דירים (8 מהעטלף, 8 מאבירי הזנב הכתום ו-8 מטייסת הקורנס הראשונה -201 האחת); ו-2 זוגות מהעטלף (שהמריאו כרביעיה) משימה משולבת, קלע והגנת שטח על המבנים האחרים.

ההחלטה על משימה המשולבת - שנוסתה לראשונה ביום הקודם בתקיפת שדה התעופה מנצורה בסמוך למועד תקיפת טנטא - עוררה ביקורת בטייסת, עקב כמות הדלק לאחר יעף הקלע, שאפשרה לבצע "חצי טאקט" לכול היותר.

ההעדפה הייתה למטוסים ייעודיים לאוויר-אוויר. אולם, אוויר 3 (מבצעים אוויר, לימים מחלקת מבצעים וכיום להק המטה המבצעי) לא קיבל את דרישת הטייסת. אפשר להשוות את הסירוב, להחלטה שגויה דומה בגיחה השלישית לשדה התעופה במערב עיראק H-3 במלחמת ששת הימים, ב-7 ביוני 1967.

המשימה המשולבת ב-H-3 הייתה תקיפה ולאחר מכן משיכה לגובה להגנת שטח, אלא שהאופוזיציה כבר הייתה מוכנה מבעוד מועד ושלושה ממטוסי התקיפה והיירוט הופלו בקרבות אוויר-אוויר - הכמות הגדולה ביותר של מטוסים שחיל-האוויר איבד בקרב אחד מסוג זה ובמוצלחת במלחמותיו.

טייסת 201 תוכננה לתקוף דקה אחרי העטלפים ומכיוון מנוגד וטייסת 107 אחרונה, בכיוון הכניסה של 119. פעם נוספת הזמ"מ נקבע לשעות הצהריים, ל-12:45 ולא לשעות הבוקר, למטס הראשון, כשהטייסות במלוא כוח האדם והמטוסים. הצוותים בעטלף לא הספיקו להתאושש מתקיפת מתקיפת שדה התעופה המצרי כותמיה ופעם נוספת הגף הטכני התקשה להכין את המטוסים לזמ"מ הלא ריאלי.

התדריך בטייסות היה חפוז ולא מסודר, עקב לוח הזמנים הצפוף, שגרם ללחץ ותחושה לא נוחה גם אצל המובילים הוותיקים ביותר בטייסת העטלף. סגן יגאל לבנה וסג"ם רחמים סופר שמטוסם, קורנס 160, לא היה מוכן בזמן כמעט והתנגשו בהמראה בקורנס הדגל של הטייסת, מספר זנב 119, שבו טסו מובילי הרביעייה השלישית של העטלף, רס"ן אשר שניר (שנפטר ב-26 בספטמבר 1986 ממחלה והוא בדרגת תא"ל) וכץ א'.

המבנים התגלו כצפוי בשלב חציית החוף והמצרים הזניקו נגדם שבע רביעיות. אחד מזוגות הקלע טעה בהזדהות. המצררים שלו נפלו על העיר טנטא. סגן לבנה יאלץ לספוג בשל כך מכות רצח.

כ-2.5 דקות לפני המשיכה שוגרו שני טילי SA-3. לבנה-סופר לא התרוממו בזמן וקורנס 160 נפגע. עקב ריבוי דיבורים בקשר, הודעתו של סגן לבנה שנפגע נשמעה רק לאחר הקרב, כשהטייס בוגר מלחמת ויטנאם, רס"ן יואל אהרונוב, השמיע בתחקיר את הקלטת מטייפ המנהלים שנהג לקחת אתו בגיחות.

טיל שלישי פגע "שנייה" אחרי שחרור החימוש במובילים של לבנה-סופר, רס"ן עומרי אפק (הופמן)-סגן חיים כץ (כץ ב')ב' שטסו בקורנס 158. הפסקת דיחוס המיכלים יתכן ומנעה את פיצוץ המטוס והצוות הצליח ל"גרור" את המטוס שנפגע קשה מלב מצרים בחזרה לנחיתה בשלום בישראל ללא מאזנת ימין.
 

קורנס 158, מטוסם של רס"ן עמרי אפק וסגן חיים כ"ץ (צלם לא ידוע)

לרס"ן אפק הייתה זו טיסה שנייה בה נפגע קשה. הראשונה הייתה בתקיפה בדמשק ב-9 באוקטובר ועל תפקודו בשני האירועים ובמלחמה בכלל הוענק לו עיטור המופת.

שניר-כץ א' נחלצו לסייע לרס"ן ארונוב-סגן אילן פיין (שנפל לימים בתאונה אווירית בלילה ב-13 במרס 1975 והוא בדרגת סרן, לאחר שזוג מיג 21 התיישב עליהם והפילו באש תותחים אחד מהם. ההפלה הונצחה באופן נדיר במצלמת התקיפה שהמשיכה לפעול.

רביעייה מ-201 סוכלה על-ידי המיגים ולא תקפה. הנ"מ הקני היה חזק יותר בהשוואה לתקיפה ביום הקודם ופגע בשלושה קורנסים מ-201. מטוס רביעי מהטייס נסדק בין התאים בשבירה מטיל SA-3 (הרביעי ששוגר על התוקפים בכלל).

בשלב מסויים קורנס 160 נכנס לסחרור וסגן לבנה משך בידית ההפלטה. כשסגן לבנה היה תלוי על המצנח מרחף בין שמים הוא שמע את רס"ן אפק ודיווח לו, שסג"ם סופר כנראה לא בסדר. אצל סגן לבנה, בדומה ללוחמי צוות אוויר אחרים שנטשו באזור הדלתא במצרים עברו בראש מחשבות מה יעשו לו הכפריים כשיגיע לקרקע.סגן לבנה מצא את סג"ם סופר פצוע בראשו וללא הכרה. הוא ניסה להציג את עצמו בפני הפלחים כמצרי באמצעות המילים הספורות שידע בשפה הערבית. יתכן, שהצילו את חייו. סג"ם רחמים סופר - שזו הייתה גיחתו המבצעית ה-19 – נפגע, כנראה, מפגיעת מהטיל במטוס ונפטר מפצעיו. השדה נסגר לשבע וחצי שעות בלבד.

*** המאמר מוקדש לזכרם של סגן רחמים סופר שלא שב מטנטא, רס"ן אהרון כ"ץ ותא"ל אשר שניר שלחמו בשמי טנטא ולוחמי העטלף לדורותיהם שאינם אתנו.


לייבסיטי - בניית אתרים