נכתב ע"י עודד מרום

מטוס התובלה C-47 דקוטה, שפותח עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, נחשב עד היום לאחד התכנונים האווירונאוטיים המוצלחים ביותר בתולדות התעופה. מטוס זה, ששימש כ"סוס עבודה" במשך כל ימי מלחמת העצמאות, מצטיין באמינותו הגבוהה ובפשטות אחזקתו, וביכולתו להמריא ולנחות במנחתי חירום.

שתי הדקוטות הראשונות בחיל האויר, מס' 1401 ו-1402 באילת, 1949

הדקוטה שימש בחיל-האוויר כמעבדה מוטסת לנושאים חדשניים רבים בצה"ל, החל בהצנחה של אנשים וציוד וכלה בירי טילים. ניסויים אלה מהווים את אחת הדוגמאות הבולטות ביותר ליוזמה ולעשייה עצמית, שתרמו לבניית הכוח הרב-תכליתי. חלק גדול מן הנושאים שמתוארים להלן נבעו מיוזמה אישית של בודדים, שבמרכזם עמד מפקד טייסת התובלה הראשונה בתחילת שנות החמישים, יהודה ארבל (פופקו), שיתוף הפעולה בינו לבין הצוותים הטכניים הביאו להישגים רבים, שמשמעותם חרגה מעבר לטייסת.

במלחמת העצמאות שימש הדקוטה להפצצה (גם אצל המצרים) כאשר הפצצות הוטלו ידנית דרך הדלתות הפתוחות בצדי הגוף. בהמשך פותחה עריסה-עגלה קטנה מעץ עבור פצצות במשקל 100 ק"ג, שהקלה על שינוע הפצצות בתוך המטוס לעבר הדלת. לאחר המלחמה שופרה מערכת ההטלה עם גלגלות, ובהתאם לתיכון שנעשה על-ידי ד"ר פיאטלי הוסעו הפצצות עד לדלת על פלטפורמות מיוחדות. אולם תיכון זה נזנח, מאחר שאמינותו של הייתה גבוהה.

מטוסי דקוטה הפציצו במלחמת העצמאות את דמשק, את באר שבע ואת כוחות הפלישה הערבים בכל הגזרות.

במלחמת סיני (1956) הצניחו הדקוטות את הצנחנים הישראלים במעברי המיתלה, הצניחה המבצעית הגדולה ביותר והיחידה בתולדות צה"ל. במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום כיפור הובילו הדקוטות כוחות לחזיתות השונות, ובמהלך שהיית צה"ל בלבנון קיבלו על עצמם המטוסים הקשישים את תפקיד ציידי המטענים.

הצנחות ראשונות של צנחנים מדקוטה החלו להתבצע בשלהי שנת 1950. את הכבל העליון בתוך המטוס לחיבור המצנחים התקין צוות של יא"א 22 בראשותו של אריה שוהם. אך כבר בהצנחות הראשונות אירעו מקרים שהמצנח נתפס במייצב הגובה של המטוס או בגלגל הזנב שלו. בעיות אלו נפתרו על-ידי צוות משותף של מחלקת ההנדסה, מפקד הטייסת ויחידת הצנחנים ששכנה בעקרון. כדי לקבוע את מצב ההצנחה האופטימלי נמרח צבע על מייצב הגובה, ובעזרתו אפשר היה ללמוד באילו זוויות טיסה של המטוס נתקלים המצנחים במייצב. לאור הניסויים הוחלט להצניח ברבע מדפים ובמצב גלישה. בעיית גלגל הזנב נפתרה על-ידי התקנה של חיפוי סביב הגלגל.


(ציור:אודי צופף)

הצנחת סירות קיאק: שייטת 13 של חיל הים, שיועדה לבצע פעולות קומנדו מן הים, ביקשה להרחיב את יכולתה על-ידי הצנחת סירות קיאק ולוחמים מן האוויר בקרבת היעד. הנושא עלה בשנת 1954, אך הוחלט לעכב את הפיתוח מתוך המתנה למטוס מתאים.

אמבולנס אווירי: המתקון המשמעותי של אלונקות במטוס בוצע בשנת 1956 בדקוטה. התיכון נעשה על-ידי מהנדסי ענף מצ"ד 4 וההרכבה נעשתה ביא"א 22 בעקרון. במטוס הורכבו 14 אלונקות, כולל מתקנים מיוחדים לבקבוקי אינפוזיה. אמבולנס מוטס זה נתן שירות כמעט בלעדי במשך שנים רבות, במיוחד במלחמת סיני ובמלחמת ששת הימים.

חיפוש ימי: כדי למנוע חדירות של כוחות עוינים מן הים, נדרש חיל-האוויר לבצע סיורים ימיים מתמידים. בין האמצעים ששימשו לכך היה גם מטוס דקוטה, שצויד במכ"ם חיפוש ימי בחרטומו ובמכל דלק גדול בעל קיבול של 400 גאלון בתוך הגוף, לשם הארכת טווח הטיסה ומשך השהייה באוויר. היה זה הניסיון הראשון להתקין מכ"ם חיפוש וגילוי בדקוטה. כמו-כן הותקנו במטוסים מכשירים לאיכון אותות מצוקה ששודרו ממכשירי "שרה", של טייסים נוטשים.

אימון נווטים:עד סוף שנות ה-70  הוכשרו נווטים בביה"ס לטיסה בניווט מרשם במטוסי הדקוטה. (לקריאה נוספת המאמר "הכשרת נווטים בניווט מרשם בביה"ס לטיסה בחיל האויר " מאת סא"ל (מיל') ש' באתר זה)

בשירות המודיעין והחסימה: מסוף שנות החמישים ועד מלחמת ששת הימים שימש הדקוטה כפלטפורמה העיקרית של חיל-האוויר בנושאי הגילוי, המודיעין והחסימה. מטוס הדקוטה נשא את המערכת המוטסת הראשונה בחיל-האוויר לאיסוף מודיעין אלקטרוני (אלינט), המערכת האלקטרונית תוכננה על-ידי ענף אלקטרוניקה במצ"ד, בשיתוף עם אנשי המקצוע מבמצ"א, והתקנה תוכננה על-ידי ענף תיכון אווירונאוטי. מטוס דקוטה הותקן גם לחסימת המכ"ם הרוסי P-12, שסופק למצרים באמצע שנות השישים ושימש לגילוי מוקדם של מטוסים חודרים. צוות שהוביל סא"ל נאור ממצ"ד הצליח לפענח את התדרים של המכ"ם ולתכנן מערכת חסימה בעזרתם של אנשי רפא"ל. לצורך כך הותקנו אנטנות אופקיות מיוחדות בשני צדי הגוף של הדקוטה, קרוב לזנב. את החוסמים האלה הצליחו להרכיב ערב מלחמת ששת הימים, והם גרמו להפתעה מוחלטת ושיבושים בכל הבקרה המצרית.


(מקור התמונה:זיו סגל)

פלטפורמה לניסויי טילים: עד כמה שהדבר נראה מוזר היום, מטוס הדקוטה האיטי שימש גם כ"עריסה" לפיתוח טילים. השימוש הראשון למטרה זו היה לבדיקת הפצצה הגולשת "בזק", שתוכננה על-ידי ד"ר פיאטלי בשנת 1953. הטיל האמיתי הראשון שהותקן על דקוטה היה ה"תחמס" (נורד 5103) מתוצרת צרפת. טיל אוויר-קרקע זה אכזב בביצועיו ולא נרכש בסופו של דבר, גם טיל האוויר-ים ג-25, שפותח על-ידי רפא"ל, הותקן לניסויים על הדקוטה בסוף שנות החמישים, (טיל זה לא הפך למבצעי בתצורתו זו, אך שימש בסיס לפיתוח ה"גבריאל" כטיל ים-ים).

מטוס צילום: בדקוטה הותקנו בתקופות שונות שני סוגי מצלמות: מצלמה אלכסונית בפתח הדלת; ומצלמות לצילום פוטומטרי. במטוס נפתחו שני פתחים והותקנו שתי מצלמות, אחת קדמית ואחת אחורית, בזוויות מתאימות, שנתנו מיפוי פוטומטרי. היה זה הניסוי הראשון בארץ לצילום מסוג זה, ובמהלכו בוצע מיפוי של חלקים ניכרים משטח המדינה וכן מיפוי מפרץ עקבה ואזור ים סוף.

בשירות חקלאי ומטאורולוגי: בעקבות פלישת ארבה לדרום הארץ בנובמבר 1955, נתבקש חיל-האוויר שוב להיערך במהירות לפיזור רעל נגד החרק משמיד היבולים. אנשי מצ"ד תכננו ובנו תוך ימים ספורים מיכל גדול שהותקן בתוך המטוס ומערכת ונטורי בגחון לפיזור החומר, שני מדחפים, שהופעלו על-ידי זרימת האוויר בשעת הטיסה, הניעו תברוגת שמשכה את חומר הרעל מתוך המיכל אל צינור הוונטורי. את חומר ההדברה העמיסו על המטוס בשקי נייר גדולים, ומשהגיעו מעל למקומות ריכוז הארבה שפכו את האבקה לתוך משפך המיכל. "האנשים שהפעילו את המתקן טסו עם מטפחות בד ומסכות גומי, כדי שלא לשאוף את אדי חומר ההדברה הרעיל", מספר אורי יפה, שהטיס את הדקוטה.



פרחי-טיס בשרות ההדברה: עודד מרום וחבריו מקורס מכין לטיס 22 היו בדקוטה, "הוזעקנו לתחילת מסלול 32 בתל-נוף מבלי לדעת מה המטרה. הוסבר לנו שאנחנו עומדים להילחם באויב אכזר – גלי ארבה שפשטו בשדות בדרום הארץ. עלינו לדקוטה, לא זכור לי שצוידנו במסכות, אולם אני זוכר בברור שנדרשנו לשפוך את תוכנם של שקי אלדרין או דיאלפרין בעלי ריח חריף ובמשקל של שקי מלט, אל תוך המתקן; דלת המטוס היתה פתוחה ודרכה ראינו את שטחי הפלחה מדרום לגדרה. האבק שהסתחרר במטוס כתוצאה מן הרוח גרד והכאיב בעור הפנים ובעיניים".

מוריד הגשם: מטוס הדקוטה סייע גם להגברת הורדת הגשם בארץ על-ידי זריעת עננים ביודיד הכסף בעונת הגשמים 1961-1960.


(באדיבות רענן וייס)

נחיתה אחרונה. ב-1 באוקטובר 2003 נחת בשדה התעופה של אילת מטוס דקוטה צבוע ומצוחצח. הדקוטה שהיתה בעבר חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של העיר אילת חזרה אל העיר ותהפוך לפסל סביבתי שינציח חלק מעברה של העיר.

הרעיון הוא של זאב שריג, מנהל נמלי התעופה של אילת ועובדה לשעבר, שיזם את החזרתה של הדקוטה. שריג סחף בהתלהבותו את פרופ' איזי בורוביץ, מבעלי חברת 'ארקיע', שתרגם את חלומו של שריג למציאות. 'ארקיע' רכשה ממשרד הביטחון מטוס דקוטה ישן משנת ייצור 1942, צבעה אותו בצבעי החברה, והשמישה אותו לטיסתו האחרונה.(על ההיסטוריה של מטוס זה אפשר לקרוא במאמר "דקוטה 040/4X-FMF" באתר זה) לאחר הנחיתה ההיסטורית הודיע ראש העיר גבי קדוש, כי מטוס הדקוטה ימוקם לאחר כבוד בפארק המרכזי בעיר, פארק היובל, שבסמוך לו יוקם מוזיאון העיר.המטוס עדיין נמצא בשדה התעופה של אילת.


הדקוטה בשדה התעופה באילת (צילום:ארזS)

 וכמו שנאמר ונחקק בתוך כל מטוס דקוטה בחיל האויר:התחליף היחיד לדקוטה הוא מטוס דקוטה אחר.

 
לייבסיטי - בניית אתרים