נכתב ע"י אמיר שגב

הסיפור הזה מתחיל בתחילת שנת 2002, השנה שבה התחלתי את פרוייקט המחקר אודות אנשי צוות האוויר של ח"א שנפלו בטיסה. במסגרת איסוף החומר, העברתי לאבינעם את רשימת התאונות של מטוסי המוסקיטו שנפלו בהן אנשי צ"א, להשוואה עם מקורותיו. אבינעם השיב לי בהערה שחסרה לי התאונה של ג'והן הארווי.

 
 
 ג'והן הארווי היה טייס ב-RAF במלחמת העולם השנייה. עם הקמת המדינה הצטרף הארווי אל עמנואל צור, שעסק (בין השאר) ברכש מטוסים עבור חיל האוויר באירופה. הארווי היה מעורב בקנייתם ובהטסתם ארצה של כמה מטוסים: הג'מיני, האירובאן ("הברווזה ההרה"), רפיד, מוסקיטו ובופייטר. על חלקו של הארוו יאפשר לקרוא גם בספר האלמותי "הם המריאו בעלטה" של בנימין קגן ז"ל, גם בספרו של אריה חשביה על עמנואל צור "הטייס העברי הראשון"  וגם בסדרת הספרים על מלחמת העצמאות שיצאו בהוצאת ענף היסטוריה ח"א/משהב"ט.

במאי 1952, עת שימש הארווי כטייס ניסוי של מטוסי המוסקיטו שנרכשו אז בצרפת ושופצו שם לפני העברתם ארצה, הוא התרסק עם מוסקיטו 2156 באחת מטיסות המבחן. הארווי הובא למנוחות בטקס צבאי ישראלי בבית הקברות הצבאי בשאטודאן. בספר של קגן מופיעה תמונה של ארונו בטכס הצבאי, בין דגלי חיל האוויר.
 
 
מאחר וכל המידע הגולמי של שמות הנופלים מגיע מאתר חיל האוויר, ומדפי ה"יזכור", פניתי תחילה אל צוות האתר. התשובה שקיבלתי הייתה לפנות אל היחידה להנצחת החייל במשרד הבטחון, שהיא האחראית על הנושא. מאחר וביחידה לא נמצא רישום של נופל כזה, הופניתי אל ענף היסטוריה של חיל האוויר. רמ"ד היסטוריה דאז, הכיר מיידית את הסיפור ואמר שיפנה לטייסת "העמק" בכדי שיציבו את שמו על לוח נופלי הטייסת. כמו כן הפנה אותי הרמ"ד לענף נפגעים של ח"א. שוחחתי כמה פעמים עם ראש הענף דאז . בבדיקה של הענף נטען אז כי הארווי לא היה טייס חיל האוויר בזמן נפילתו אלא אזרח שעבד בחוזה, בדומה לאזרחים עובדי צה"ל כיום, ולכן לא הוכר כחלל.
 
ומאחר ובחיל האוויר קיבלתי מענה חלקי, ניסיתי למצוא אפיקים אחרים (אנחנו כבר בשנת 2004): פנייה לנספח האווירי הבריטי בבקשה לאתר את קרוביו של הארווי נענתה בתשובה מנומסת שקשה לו להאמין שלאחר שנים כה רבות ישמרו פרטים כאלה, וגם אם כן – חוק הגנת המידע הבריטי אוסר על העברת מידע אישי לצד שלישי. הנספח האדיב הציע לי לפנות לאתר Friends Reunited, המקבילה הבריטית של "חבר'ה". בקשה דומה מענף כ"א של ה-RAF נענתה בתשובה זהה לגבי חוק חופש המידע. אגב, פרסמתי בקשה באתר אליו הופניתי, ללא תוצאות.
 
במקביל, נעזרתי במכרה דוברת צרפתית, ולאחר שהישגתי את מספר לשכת התיירות בשאטודאן, ביקשתי ממנה לנסות לאתר את קברו. בירור קצר שלה העלה שהארווי אכן קבור שם, וגם מספר הקבר נמצא. לצערי טרם הצלחתי לאתר מישהו שיכול לצלם את הקבר (פנייה לקבוצה של חובבי תעופה צרפתיים נענתה בהרבה הבטחות שאף אחת לא מומשה).
 
כחצי שנה לאחר מכן, הייתי עדיין תקוע – היה לי רק את המידע מהספרים, ולא מעבר לזה. יום אחד קפצתי לבקר את י' ולראות ספרי תעופה שהביא מחו"ל. סא"ל (מיל') י', איש צ"א ותיק במערך התובלה, מחזיק גם הוא כל מיני ספרים היסטוריים הנוגעים להיסטוריה תעופתית ושל חיל האוויר בכלל. תוך כדי עיון במחקר היסטורי על רשימת המשרתים בשורות ח"א במלחמת העצמאות, מצאנו את זה:
 
 
זו הייתה הוכחה מרתקת שהארווי שירת כטייס בחיל האוויר. י' לקח את הטלפון, וחייג לפופקו. "פופקו", הוא סא"ל (מיל') יהודה ארבל, טייס דקוטה ותיק ומפקד טייסת 103 בעבר. הוא  כבר מעל 80, אבל זכרונו לא בגד בו לאחר שנים כה רבות. לשאלתו של י' הוא ענה מיידית כי יש לו תמונה של הארווי במדי ח"א עם כנפי טייס של ח"א. זו הייתה באמת התרגשות, כי עד אז לא הייתה לי כל הוכחה לשרות של הארווי לאחר המלחמה כטייס סדיר בח"א.
פופקו העביר את התמונה לי', והנה היא. מימין פופקו, משמאל הארווי עונד כנפי טייס של ח"א:
 
 
בינתיים גם קיבלתי גליון ישן של בטאון חיל האויר, משנות ה-70', ובו כתבה על הארווי ותמונה מהלוויתו. עם המידע המחודש, פנה י' לראש להק כ"א הקודם. גם הפעם, התשובה הייתה שלילית. במכתב התשובה של ח"א נכתב כי הארווי היה אזרח בשעת מותו, שעבד בטייסת 216, טייסת הניסויים דאז של חיל האוויר.

 
 
 
משנת 2007, השנה האחרונה בה ניסיתי משהו, לא הייתה התקדמות, וחיל האוויר עדיין לא זז מעמדתו. לדעתי, וזו דעתי האישית בלבד, חיל האוויר קצת פוחד – מעמד של חלל לאחר יותר מ-50 שנה  שנה עלול לגרום לתביעות להכרה כחלל במקרים שנויים במחלוקת בכלל, ולתביעות כספיות בפרט.

עם זאת, בשנת 2009 השגתי תמונה של מצבתו של ג'והן הארווי. כפי שאפשר לראות, מתנוסס עליה סמל חיל האוויר הישן שהיה נהוג באותה תקופה:


 
 
נשאלתי בעבר למה אני מתעסק במקרה כל כך שולי, ולבטח שאלה העולה מקריאת הכתוב - האם ההתעסקות הזו "שווה" את זמנה ?

לדעתי, התשובה חיובית. האיש עמד לצד מדינת ישראל הצעירה כאשר היא הייתה בודדת ומנוכרת בעולם. זכרו, לצערי הגדול, נמוג, ואין לו סימן – לא באתר "יזכור", לא באנדרטה ולא בשום מקום אחר הידוע לי.
 
יהא הסיפור הזה נר לזכרו של ג'והן הארווי, טייס חיל האוויר.

תוספות – מרץ 2010
 
הסיפור המקורי על ג'והן הארווי נכתב בשנת 2007 ופורסם במקורו באתר אחר בו כתבתי אותה עת. כאשר הקמנו את האתר הנוכחי, העתקתי את הסיפור לפה והוספתי את תמונת המצבה של הארווי, שהשגתי לפני כמה חודשים. במסגרת העדכונים השבועיים, ידענו את הקוראים על הסיפור.
 
כמה ימים לאחר הסיפור, פנה אלינו דר' בני גשור, מקוראי האתר. דר' גשור כתב את עבודת הדוקטורט שלו על אנשי המח"ל במלחמת העצמאות, ובמסגרת זו נפגש עם אלי איזרו, מתנדב דרום אפריקאי, שהזכיר במלים חמות את הארווי. קיבלתי מדר' גשור את כתובת הדואר האלקטרוני של אשתו של איזרו, ופניתי אליה.

לשמחתי אלי איזרו, שיחגוג בקרוב את יום הולדתו ה-84, עודנו צלול וחד. אשתו כתבה לי מכתב שעיקריו יובאו מיד, והם זכרונותיו של איזרו מג'והן הארווי.
 
אלי איזרו היה קצין טכני שהוצב בתל נוף (אז עקרון). בתקופתו שם הוא הכיר היטב את הטייסים, מהם רבים מאנשי המח"ל. שמות שהוזכרו על ידו כקרובים אליו היו אייבי נתן (שהיה שותפו למגורי הקצינים), אל קנינגהם, טרייג מייסי ועוד כמה שמות שחלקם מוכר מדפי ההיסטוריה.

לפני 1948 הארווי ניהל חברת תעופה, שאיזרו לא בטוח אם עיסוקה היה תובלת נוסעים או חברה להשכרת מטוסים. בסיסה של החברה היה בקפריסין והיא פעלה בפלשתינה ולבנון. לחברה היו שני מטוסים מסוג דה האווילנד רפיד, שהוצעו על ידי הארווי למדינה הצעירה. לדברי איזרו, ההסכם היה שהתשלום בעבור המטוסים יהיה בגמר המלחמה, אולם הארווי טען ב-1951 כי כל שקיבל בעבור המטוסים היה שעון זהב, שהוא הראה אותו לאיזרו.
 
איזרו מאשר שני סיפורים על הארווי, שלראשונה קראתי גרסה מאוד דומה שלהם ב"הם המריאו בעלטה". הראשון הוא היותו של הארווי טייס מפציץ האליפכס שכור, שטס לישראל משדה נטוש בלונדון עמוס בתחמושת לצה"ל. המטוס הגיע לשדה דב, אולם הפקח סירב להדליק את אורות המסלול כיוון שלא היה לו מידע על המטוס. לאחר שנגמר הדלק, המטוס נחת נחיתת ריסוק בעת נסיון נחיתה ללא אורות על חוף הים ליד המסלול, אולם הצוות והמטען נצלו (הגרסה בספר מדברת על סירוב לנחיתה בעקרון ואז מעבר לנחיתה "עצמאית" בשדה דב).
 
הסיפור השני הוא על היותו של הארווי מעורב ברכש המוסקיטו הראשון של חיל האוויר, שנרכש במסווה בבריטניה, כאשר הארווי מעמיד פנים של של ספורטאי עשיר. המטוס הוטס על ידי הארווי ארצה.
 
איזרו מספר כי הארווי היה טייס מעולה, "טייס של טייסים" כלשונו. לדבריו, הוא ראה את הארווי מודרך לראשונה על מטוס ההאדסון. לאחר כמה דקות בלבד של הדרכה הארווי הניע, הסיע והמריא כאילו הוא מטיס האדסונים בכל יום. עוד טרם יציאתו לצרפת ב-1951 לרכש המוסקיטו, הארווי היה טייס ניסוי של מוסטנגים בתל נוף, ביחד עם סיי פלדמן האמריקאי וג'קי כהן הדרום אפריקאי.
 
לצד היותו של הארווי איש מקצוע מעולה, הוא היה צנוע ונחבא אל הכלים. איזרו מספר כי נמנע מ"להתערבב" עם אנשי צוות אויר אחרים, במיוחד ישראלים איתם פחות הסתדר. חבריו היו טייסי הניסוי שהוזכרו לעיל, פלדמן וכהן, וסיד צ'אלמרס. צ'אלמרס היה מהנדס טיסה בהכשרתו, והוא נהרג ב-1955 בהיותו מהנדס הטיסה של מטוס קונסטליישן של אלעל שהופל מעל בולגריה.
 
איזרו מכיר את השמועה, שאודותיה נכתב ב"הם המריאו בעלטה" (והיא מעולם לא הוכחה) שסיפור התאונה היה קשור בהיותו של הארווי מוטרד מקשר רומנטי אותו ניהל. לדעתו היה הארווי בן למשפחה בריטית מיוחסת, ככל הנראה עשירה, אולם הוא לא יכול היה לחזור לבריטניה בשל פעילותו למען ישראל (כגן מאזכר בספרו חשדות שהעלו הבריטים כלפי הארווי בשל פעילות העברת המטוסים שלו לישראל, כך שהשערתו של איזרו היא סבירה).
 
 
לייבסיטי - בניית אתרים