נכתב ע"י עודד מרום

כבר במשיכה להפצצה ידעתי, זה לא יהיה כל כך פשוט כפי שתיארו את המשימה בזמן התדריך. סוללת הטילים שסומנה כמשותקת, הייתה נעולה עלינו כבר כשהתקרבנו לשדה התעופה המצרי. תימרות עשן עלו מן השריפות שנגרמו על ידי המטוסים שתקפו לפנינו, אבל המסלול היה כמעט שלם, ולאורך מסלולי ההסעה הבחנתי במטוסי מיג כסופים מסיעים בחיפזון כדי להמריא וליירט אותנו. תותחני הנ"מ המצרים היו ערניים ומדויקים, מיד כשהגעתי לגובה הכניסה ליעף ההפצצה החלו פטריות שחורות לבצבץ בדיוק בגובה שלי, אולם מה שהדאיג אותי היו דווקא טילי קרקע-אוויר שהיו מסוכנים פי כמה. השניות חלפו במהירות ומצאתי עצמי משחרר את הפצצות היישר אל המסלול הראשי ומתפנה לבצע סדרה של פעולות התחמקות מטיל ענקי שהחל מפנה את חרטומו לכיוון שלי.


חזק ימינה, שבירה הדוקה שמאלה, והסכנה שזנב אש משתרך מאחוריה חלפה מימין ומאחור. אנחנו מצטרפים בין עמודי העשן בדרך הארוכה והמסוכנת הביתה. עכשיו, בדקות שאחרי, הבנתי שזה היה מסוכן. מסוכן יותר ממה שחשבתי. והרבה יותר ממה שבמפקדה ידעו להסביר לנו בתדריך שלפני היציאה לטיסה.

"שבור ימינה, שבור", רעם הקול באוזניות ומכנית הפניתי את המטוס חזק ימינה וכלפי מטה, ניסיתי לבחון מאין מגיעה הסכנה, הרחק מאחורי מספר 3 שלי הזדנבו שתי נקודות שחורות. מיגים. בזווית העין ראיתי את מה שממנו חששתי, עוד מבנה של מיגים מאחורינו, סוגרים מרחק במהירות. המצב הכי גרוע שיכולתי לתאר לעצמי, מדי הדלק בירידה וכל הפעלת מבער אחורי תכניס אותנו למצב של מצוקת דלק גדולה יותר. המחשבות רצות בראש האחת דוחקת את השנייה. לפתוח מבער ולהגביר מהירות, רעיון לא טוב. המיגים בעדיפות מספרית, הם ליד הבית, מיכלי הדלק שלהם מלאים. אנחנו בגובה נמוך, בדלתא שבצפון מצרים, רחוק מן הבית ומכל שדה אחר שניתן לנחות בו. הנמכתי לגובה העצים, חולפים בסערה מעל חקלאים בשדות הירוקים, מעל תעלות מים רוגעות. המיגים מאחורינו כמו עדת צבועים המחכה לחלש שבין הנמלטים. המפלט שלנו הוא הגובה הנמוך והמהירות שאינם מאפשרים למיגים לאיים עלינו בתותחים וגם לא בטילי אוויר-אוויר בהם הם מצוידים. אנחנו בכיוון מזרח, לעבר תעלת סואץ ומדבר סיני, שם נוכל לנסוק לגובה ולחסוך דלק כדי להגיע הביתה. על הערוץ השני החלו להישמע הוראות הבקר המכוון רביעית מיראז'ים לאזור בו נחצה את התעלה¬ ותוך מספר שניות אני שומע את קול המוביל מדווח "קשר-עין עם המיגים".

נשימה עמוקה במסכת החמצן, העפתי מבט לאחור, המיגים לא היו שם עוד. מחוגי הדלק המשיכו לרדת, כצפוי, הורדתי מעט כוח. מרחוק מבריק מסלול האספלט של הבסיס בו ננחת. נקישות הגלגלים בזמן נעילתם במצב 'מטה' אישור המגדל לנחות, והמכה העדינה והמיוחלת של מצנח העצירה שנפתח, מחזירים אותי אל המציאות האכזרית, עוד משימה מוצלחת הסתיימה בשלום, מה מחכה לי בגיחה הבאה?

הטכנאים המוכשרים של הטייסת מקבלים את המטוס ואותי באהבה, וממהרים לבדוק את המטוס אם נפגע, משנעים פצצות אל משטח החנייה, חלקם פורקים את מארזי התותחים כדי לחמשם מחדש. אחרים עסוקים בתדלוק, ובבדיקות נדרשות במערכות השונות. אחד מהטכנאים שואל אותי "איך היה". "היה בסדר", אני עונה לו בחיוך.
 

לייבסיטי - בניית אתרים