נכתב ע"י אבינעם מיסניקוב

פרטי המסוק

דגם:S-65C-3 סי סטאליון

יצרן:סיקורסקי,ארה"ב

מספר יצרן:65-345

תולדות המסוק

המסוק נקלט בטייסת "דורסי הלילה" בבסיס תל נוף ב-2 באוגוסט 1971, כחלק מסדרת המסוקים השנייה של היסעורים שנקלטו בחיל (סדרה ב').


נכתב ע"י חגי הוברמן.

את התמונה הזו, מלפני 44 שנים, לא ישכח אל"מ (מיל')  לוי גבעון עד יומו האחרון. מתוך האפלה הוא הבחין בנצנוצים של שריפה, מלווים בריח עז של בעירה. לא היה לו ספק שהם מצאו את מה שחיפשו. לא היה לו ספק שמשמעות הדבר היא אימות האסון שממנו חששו: המסוק הנעדר התגלה מרוסק. המצרים הצליחו, על סף הפסקת האש, להפיל מסוק יסעור של חיל האויר הישראלי, על שמונת אנשי צוותו.

זה היה ביומה האחרון של מלחמת יום הכיפורים. בעצם, אחרי שהמלחמה כבר הסתיימה. לוי גבעון, בן קיבוץ טירת צבי, כיום מורה דרך ומדריך טיולים, היה סגן מפקד פלוגת הסיור  בחטיבת השריון "ראם". בצבא שירת כקצין שריון בסדיר ובמילואים.

מפקד פלוגת הסיור במלחמת יוה"כ היה  חברו מהקיבוץ, חגי שפר. בתחילת המלחמה, לחמו בקרבות הבלימה ברמת הגולן. בערב חג סוכות, היה בין הפורצים לעומק סוריה, לשטח שקיבל בשעתו את השם "המובלעת". הפלוגה של גבעון "זכתה" להילחם באזור זה גם בכוחות עירקיים וירדניים שהגיעו במטרה לסייע לסורים- סיוע כושל למדי, בראייה כוללת של המלחמה.

בשבת, פרשת 'בראשית' , השבת האחרונה של המלחמה, הועברה החטיבה מהחזית הסורית לחזית המצרית, זה היה לאחר שגלגל הלחימה התהפך: כוחות צה"ל נעו בעומק השטח המצרי, באזור שקיבל את השם" אפריקה" לעבר קהיר. שבוע לפני כן, בחול המועד סוכות, צלחו כוחות צה"ל את תעלת סואץ מערבה, והיוזמה במלחמה עברה  כולה לידי כוחותינו. 25 טנקים ושמונה ג'יפים מחטיבת "ראם" ירדו דרומה, הטנקים על מובילים, הג'יפים על גלגלים וחברו לאוגדה של האלוף קלמן מגן.

ביום רביעי ה-24 באוקטובר, היום האחרון של הלחימה, הם המשיכו להתקדם לעבר העיר סואץ, משם המשיכו בתנועה מערבה לכיוון הק"מ ה-101. "ב-10 בלילה נכנסה הפסקת האש לתוקפה" נזכר לוי גבעון. הארמיה השלישית כותרה.

באותו יום, לא הרחק משם, נערך אחד הקרבות השנויים ביותר במחלוקת באותה מלחמה-הקרב על העיר סואץ. זהו גם אחד הקרבות הכושלים ביותר במלחמה. למעלה מ-90 הרוגים, בהם כמה משורדי ומעוטרי  גבעת התחמושת במלחמת ששת הימים, שנפלו בנסיון לכבוש את העיר. המפקדים היו משוכנעים שלפניהם משימה קלה שבה יתמודדו מול שרידים מוכים  של הארמייה השלישית, והופתעו למצוא כוח מצרי יעיל שנלחם קשות על העיר.

בצהרי אותו יום בשעה 14:00,לאחר כניסת הפסקת האש השנייה לתוקפה, הוזנק  משדה התעופה פאיד-שדה תעופה מצרי שנפל לידי צה"ל במלחמה-מסוק יסעור  של חיל האויר הישראלי, שהופעל בטייסת דורסי הלילה, לפינוי פצועים מהעיר סואץ. במהלך המשימה נורתה על המסוק אש נ"מ. הצוות החל בשבירות התחמקות אך לבסוף פגע בו פגז או טיל –עד היום לא ברור בדיוק-והוא התפוצץ והתרסק  באחד הגאיות באזור סואץ, בתפר בין כוחות צה"ל לכוחות המצריים. שמונה חיילים, ארבעת אנשי הצוות וארבעה לוחמים נוספים נספו.

"ב-11 בלילה קרא לי מפקד החטיבה רן שריג" מספר גבעון. "בפיו היתה בשורה קשה: מסוק ישראלי המריא מפאיד, טס דרומה לכיוון סואץ, והקשר אבד איתו. צריך לצאת לסריקות ולנסות ולמצוא אותו."

שאלתי את רן איפה אבד הקשר, הוא לקח מפה והצביע בכף ידו על אזור משוער-שטח ענק שגבל בשטח שבשליטת מצרים. הגענו לאזור המשוער קרוב לחצות, שלושה נגמ"שים וארבעה ג'יפים. עד 3 בבוקר חיפשנו ולא מצאנו דבר. באזור שרר חושך מוחלט. אנו מחפשים ומחפשים ולא רואים כלום. בשלב מסוים עצרנו את כלי הרכב, העמדנו את הנגמ"שים והג'יפים במבנה מרובע וניסינו להסתכל לארבע רוחות השמים."

לוי גבעון, כלוחם ותיק, מספר מנסיונו שבמלחמה רואים, במלחמה מרגישים, במלחמה שומעים ובמלחמה מריחים. "פתאום אנו מריחים ריח חזק של משהו שרוף " הוא נזכר. "המשכנו לסרוק את השטח במשקפות , כשמרחק 300 מטרים מאתנו זיהינו נצנוצים של שריפה. מיהרנו למקום, וגילינו מסוק יסעור ישראלי בוער, שוכב על צידו. רתמנו אליו את הנגמ"שים והפכנו אותו על גחונו. נכנסנו פנימה, הגופות היו חרוכות. הורדנו מהם את דסקיות הזיהוי שהיו על גופם ובנעליהם. בכיסינו היו גלויות דואר שקיבלנו  כמה ימים לפני כן.  כתבנו עליהן את השמות שקראנו בדסקיות בלורד שהיה איתנו, כתבנו את השמות גם על דלת המסוק שלא נחרכה, וחזרנו לחטיבה."

האלוף יצא לחפש

הם הגיעו חזרה לחטיבה עם הנץ החמה. כשלוי סיפר לרן המח"ט שמצאו את המסוק, הורה לו המח"ט: "תחזרו מיד למקום".  בקושי אישר המח"ט ללוי שהות של כמה דקות כדי שיספיק להתפלל שחרית. "חזרנו למקום עם אור ראשון, ואז ראינו את גודל הנזק וההרס הנורא של המסוק הגדול".

עודם ממתינים, הבחינו לפתע במסוק קטן מסוג סייפן , כאילו מדלג על הגבעות, ממריא ונוחת, ממריא ונוחת. לוי הבעיר נור עשן בצבע אדום ותוך שהוא מסמן את עצמו נע לעבר המסוק. הסייפן נחת ומתוכו יצא מפקד האוגדה האלוף קלמן מגן. מגן היה בתחילת המלחמה סגנו של האלוף אלברט מנדלר. כשמנדלר נהרג  בקרבות הבלימה, מגן קיבל את הפיקוד במקומו.
 
"ניגשתי למגן והצדעתי, ושאלתי אותו מה הם מחפשים" מספר לוי גבעון. "מגן השיב "אנחנו מחפשים מסוק ישראלי שנעדר". אמרתי לו :הנה המסוק. כבר אתמול דיווחנו שמצאנו אותו" מגן השיב: "הדיווח לא הגיע. תישארו ליד המסוק. אני מזעיק את חיל האויר והרבנות הצבאית". שארנו עד שאנשי ח"א הגיעו למקום ואז חזרנו לחטיבה".

השיר של שלמה ארצי

שתי הגופות הראשונות בהן נתקלו היו של הטייסים מירון גרנות ועופר איילי ז"ל. מירון גרנות, שכבר היה נשוי, היה חברו הטוב של הזמר שלמה ארצי. שניהם גדלו ביחד באותה שכונה. שבוע לפני המלחמה חזר גרנות מטיול בחו"ל, ומיד צורף לצוות הכוננות ביחידתו. בתקופת המלחמה השתתף מירון במבצעים נועזים הרחק מעבר לקווי האויב, כאשר אש האויב רודפת אחר מטוסו ולא יכולה לו. ודווקא אז, בטיסה האחרונה, אחרי שהפסקת האש כבר נכנסה לתוקפה,  השיגה אותו.עשור לאחר נפילתו כתב עליו שלמה ארצי את השיר 'לילה לא שקט' :"שוב בלילה אני חולם עליך, במדי צבא שהיו מדיך, הליקופטר חג במדבר החם, ואתה פוחד...".
 
עופר איילי, טייס המשנה, נשא לאישה את חברתו צילה מספר ימים לפני המלחמה. למחרת נישואיו שב לבסיס והשתתף בפעילות מבצעית עוד לפני שפרצו קרבות  מלחמת יום הכיפורים. חיי המשפחה שלו היו קצרים וביומן הטיסות שלו רשמו חבריו, כי לעופר היו יותר שעות טיסה משעות נישואין. בעיצומה של המלחמה חגג את יום הולדתו ה-23. לוי גבעון, כאיש עמק בית שאן, הכיר את שם המשפחה איילי: לעופר איילי היו קרובי משפחה בקיבוץ עין הנצי"ב.
 
אמנון להב, מ"מ  בפלוגת הסיור, חבר קיבוץ גלעד, שהיה בין המזהים, זוכר שמצא את דסקית  הזיהוי של עופר איילי בתוך האפר. עבורו ההיכרות היתה הרבה יותר אישית: אביו של עופר, מאיר, היה  המורה של אמנון. "לימים," סיפר לי אמנון, "הבאתי לאביו של עופר את הדסקית של בנו."

ההרוג המפורסם ביותר בהתרסקות המסוק היה  ד"ר אורי פרנד, שהיה ידוע בכינוי "הד"ר מגבעת התחמושת". שש שנים לפני כן, במלחמת ששת הימים, הוא השתתף בקרבות המרים על גבעת התחמושת, כשהוא פועל להצלת חיי אדם באומץ לב ובחירוף נפש. הלוחמים שהיו איתו סיפרו שעבד עד אפיסת כוחות, בטיפול בפצועים הרבים תחת אש עזה. הם ספרו שכשאזל הציוד הרפואי, קרע חולצות מעל הפצועים כדי לחובשם ורץ תחת מטר כדורים כדי לפנותם. על חלקו בקרב זה הוענקו לו ציון לשבח ואחר כך אות המופת. במלחמת יוה"כ  הקים את בית החולים בפאיד, ושוב לחם להצלת חייהם של הפצועים, בתנאים קשים ביותר. כשהוזעק המסוק לטפל בפצועים מהקרב הקשה בסואץ, לא נמצא במקום רופא מלווה, ד"ר פרנד טיפס למסוק מיוזמתו בלא לומר דבר.
 
אחד המכונאים המוטסים במסוק היה סמ"ר צבי שוויד, שלמד בישיבה התיכונית עין גנים בפתח תקוה ובבית הספר הטכני של ח"א בחיפה. לאחר שגויס לצה"ל סיים קורס מכונאי מסוקים והוצב בחיל האויר. לאחר שסיים את שירותו הסדיר, המשיך לשרת בקבע, סיים קורס מכונאים מוטסים ואף היה חייל מצטיין בטייסת. חודש לפני המלחמה נשא לאישה את חברתו.

המכונאי המוטס השני היה סמ"ר ראובן פלדמן מתל אביב. עם פרוץ המלחמה היה בטיול עם אשתו בפריז. ללא היסוס יצא לשדה התעופה ולאחר מאמצים שנמשכו שלוש יממות הצליח למצוא מקום במטוס ושב ארצה. יום לפני מותו עוד הספיק לבקר את אחיו ששכב פצוע בבי"ח שדה בסיני.
 
במסוק גם נהרגו החובש חזי אושינסקי שהתנדב לעלות למסוק כששמע שהוא טס לפנות את הנפגעים בקרב בסואץ, וכן החובש רמי גורן, שגם הוא התנדב לצוות הרפואי שיצא במסוק.
 
ולוי גבעון מסיים את סיפורו: "לפני 4 שנים, באמצע סיור בפולין, טלפון. מתקשר אדם בשם אבי בר אור ושואל: "אתה לוי? שמעתי את סיפור המסוק ביום הזיכרון  בגלי צה"ל, ואני רוצה לספר לך את הסיפור שלי: ברפידים עליתי על המסוק הזה, נחתנו בפאיד, הלכתי לחדר, החלפתי בגדים, התארגנתי והגעתי למשל"ט, ואני רואה את הסמב"ציות בוכות. שאלתי אותן למה הן בוכות, והן עונות לי שהתקבלה הודעה שהמסוק שהיית עליו טס לכיוון סואץ והוא התרסק.

ואז הוא הוסיף: אני האדם האחרון שראה אותם בחיים, אתה היית הראשון שראה אותם מתים".



 
 
 

לייבסיטי - בניית אתרים