מאמרים וסיפורים          
 
האולטראלייט-טוסטוס בשמי השרון
מאת חגי הוברמן
המאמר הופיע במקור במוסף לשבת של עיתון "הצפה" 25.10.91
הזמזום שנשמע מרחוק דומה  היה בצלילו לשאון מנוע של "טוסטוס" שגרתי הנע על הכביש. אבל במקום הכלי הדו- גלגלי הופיע לפתע   מקצה האופק  ה"אולטרלייט" של חברת "אומני הורייזן", הקיף את השדה וגלש אל מסלול העפר שאורכו כמחצית מגרש חניה עירוני ממוצע. הטייס, איציק אפלבוים, הסיע את המטוס הזעיר אל סככת המוסך, הסיר מעל ראשו את הקסדה וחבש במקומה את  הכיפה  הסרוגה.  מאוחר  יותר  שוב הלך אל המז"מ - מטוס זעיר משקל - הפעם בחברתי, לערור לי "טיסת היכרות" עם הכלי שמראהו - צינורות אלומיניום מחוברים לכנף בד - מעורר ספקות כלשהן, אם ראוי הוא לתואר המכובד "מטוס".
 
ברם, לפני ההיכרות עם המטוס נערוך היכרות קצרה עם איציק אפלבוים, סגן המנהל ומנהל המבצעים של חברת "אומני הורייזן". יליד קיבוץ סעד שבנגב הצפוני, בן למייסדי  הקיבוץ החיים בסעד עד היום. נשוי ואב לארבעה, גר כיום בגבעת שמואל. התגייס לצבא בשנת 1966 לשריון, והגיע לתפקיד מ"פ סיור, תשע שנים שירות בצבא הקבע. כשהשתחרר, ראה עצמו מתחיל מסלול שגרתי של חבר קיבוץ, בו עבד כחשמלאי, אלא שמלחמת יום הכיפורים קטעה את תוכניותיו. צה"ל חיפש אנשי קבע, ואיציק החליט שאם הוא חוזר לצבא, אזי לקורס טיס. את הקורס סיים כטייס מסוק בחיל האוויר.
 
אל נושא התעופה הזעירה נכנס אחרי שהשתחרר מחיל האויר, דרך הפן השני של חייו - החקלאות. "נכנסתי לענין מהרצון להביא לקיבוצים כלי שבו כל חקלאי יוכל לרסס לעצמו את שדהו" - הוא מספר. נושא הריסוס האווירי אינו דבר חדש במדינת ישראל. כל אחד מכיר בוודאי את אותם מטוסים כרסתניים הצוללים על השדות החקלאיים, מעל ומתחת חוטי החשמל, ופולטים מקצות כנפיהם "גשם" של חומרי הדברה המתפזר על הגידולים.
 
מהאחים רייט ועד ה"אולטרלייט"
 
כדי להבין את יסוד הצעתו המהפכנית של אפלבוים בנושא הריסוס האווירי, כראי לסקור תחילה את הדרך הארוכה שהובילה לפיתוח התעופה הזעירה. הדרך ה"מעגלית" - אפשר אולי לומר, שכן התעופה הזעירה מהווה מעין חזרה לתעופה הבסיסית, הפשוטה, חזרה שנבעה דווקא מההתקדמות הטכנולוגית העצומה.
 
ימים רבים חלפו מאז ביצעו האחים רייט בשנת 1903את הטיסה הראשונה בעולם, ועד שנות ה-60 כאשר המוח האנושי הצליח לפתח רכב חלל, שיעזוב את כבלי כדור-הארץ וייצא לחלל החיצון, ויחזור בשלום לכדור הארץ מבלי שהנוסע בו יינזק.
 
אחת מתוכניות החלל של ארה"ב בשנות ה- 60, היתה תוכנית שנקראה "ג'מיני", שהיתה אחד השלבים  הראשונים של תוכנית "אפולו" שהצליחה להנחית אדם על הירח בסוף שנות ה- 60. במסגרת התוכנית פיתח מהנדס אמריקאי לחללית כנף משולשת, במטרה לאפשר לחללית לדאות עם שובה לכדור-הארץ ולנווט עצמה למחוז חפצה. הרעיון לא בוצע - החללית שבה  לכדור-הארץ בצניחה, והמהנדס הציע את הכנף המשולשת שלו לבניית גלשן-אויר. כר נולד רעיון הגלשן.
 
גם הספורט הזה התחיל בעצם כספורט ימי. הגלשנים הראשונים חוברו למגלשי סקי מים, כשהגולש ממריא לאויר לאחר שצבר מהירות כשהוא נגרר אחרי סירה. אח"כ אנשים החלו לקפיץ עם הגלשנים מראשי ההרים.
 
השלב הבא היה הוספת מנוע לגלשן – וכך בעצם, הומצא מחדש המטוס. מדינת ישראל ערכה את ההיכרות הראשונה שלה עם הגלשן הממונע בנסיבות לא ספורטיביות במיוחד, כאשר מחבל הצליח בתחילת שנות ה- 80 לחדור עם גלשן כזה מגבול לבנון ולהגיע עד איזור אפק שבגליל חמערבי. המחבל נלכד. כמה שנים אחרי כן היה האירוע הקשה יותר של "ליל הגלשונים" כאשר מחבל שחדר למחנה "גיבור" על גלשון הרג שישה חיילי צה"ל.
 
המהפכנות בנושא נבעה ממבנה המטוס - יריעה מסיבים סינטטיים עם מבנה של צינורות אלומיניום מחוזקים בכבלי פלדה. "מבנה כזה" - מסביר איציק אפלבוים - "נותן משטח קל מאור בעל כושר הרמה גדול. שעה שמטוס רגיל יכול להרים משקל שהוא חצי ממשקל עצמו,הרי מטוס זעיר יכול להרים משקל שהוא כפול ממשקל עצמו.
 
השלב הבא, אגב, היה "יישור הכנף" - לא עוד כנף משולשת, אלא כנף ישרה עם זנב מאחור (דגם קודם היה בעל זנב מלפנים-תצורה הקרויה "קנרד") . פיתוחי המז"מ - מטוס זעיר משקל - כתחילת שנות ה- 80 הובילו אותו לצורה הסופית. שהעניקה לו מראה דומה הרבה יותר למטוס "אמיתי".
 
אם לרסס - אז עדיף במז"מ
 
כושר הנשיאה הרב של המז"מ הוביל את איציק אפלבוים למחשבה על מז"מ - מטוס זעיר משקל. "החישובים הוכיחו" - הוא מספר - "שהעלות במז"מ היא חצי מעלות הזמנת מטוס ריסוס, והיעילות היא פי 3 או 4, המז"מ טס לאט יותר, ובכלל, כל מה שאדם עושה לעצמו, הוא עושה טוב יותר מאשר קבלן שאדם שוכר".
 
עם ההצעה הזו, חדור תקווה, הלך איציק אפלבוים לקיבוצו סעד. מרכז המשק דאז ומרכז גידולי השדה התלהבו בתחילה. גם האחראי על ההדברה נרתם לרעיון. איציק אפלבוים, וחבר נוסף מחברת 'השילוח" יצאו לצרפת וחזרו עם שני מז"מים מדגם 'אגריפלן' מקופלים, שהובאו לשדות קיבוץ סער.
 
 
דן חמיצר (עומד) ואיציק אפלבאום (יושב במטוס) עם אז"מ  האגריפלן לריסוס (אוסף דן חמיצר)

מה שהחל כתקווה גדולה הסתיים עבור איציק אפלבוים כמפח-נפש נוראי מקיבוצו. "עשינו ריסוס נסיוני של חלקה מול ריסוס של חלקה מקבילה בידי "כים - אוויר" - מספר איציק - "והתוצאות היו טובות מאוד. אבל הקיבוץ החליט שאין לו עניין בריסוס עצמי והחליטו שאלך לעבוד כחשמלאי".
 
"הכוונה שלי היתה לפתוח בסעד ענף חדש, ענף תעופה" - נזכר אפלבוים - "להקים שם בי"ס לריסוס חקלאי ובי"ס לטיס במטוסים זעירים. ידידיה כהן ז"ל, למשל, תמר בי לכל אורך הדרך. הוא הבין שכדי שהקיבוץ יוכל להתפתח, יש לאפשר לכל חבר לפתח את עיסוקו. אבל הקיבוץ החליט שעבודה בחשמליה חשובה יותר מלפתח עוד ענף..."
 
אפלבוים החליט לעזוב את הקיבוץ, ואת עיסוקו התעופתי-חקלאי העביר לחברת "השילוח". "עבדנו בשדות קיבוץ ה"העוגן" ולימדנו חקלאים להטיס את ה"אגריפלן" ולרסס בעצמם את שדותיהם" מספר איציק אפלבוים. בדיעבד גם כאן ההצלחה לא היתה רבה. "הסתבר" ,  אומר איציק - "שחקלאי צריך רקע תעופתי כדי שירסס כראוי את השדה. רוב טייסי הריסוס בישראל הם טייסי קרב לשעבר, ויש הרבה מהמשותף ביו שני סוגי הטיסה. קשה לקחת אדם וללמד אותו ישר לטוס טיסת ריסוס."
 
ריסוס אוירי בשדות קיבוץ סעד, 1983 (אוסף דן חמיצר)
"נוסף לכך, נפח החקלאות במדינה ירד גם כן, ובמקביל ירדה כמות הריסוסים האוויריים. מרססי קרקע-כמו מרסס המפוח שמיוצר בקיבוץ דגניה-התפתחו בצורה רצינית, והוזילו באופן דראסטי את עלות הריסוס. לכך יש להוסיף את העובדה שהקיבוצים לא רצו להתעסק בעצמם עם חומרי הדברה. גם מבחינת כח אדם הסתבר שלשם מימוש הרעיון היה צריך שני אנשים שיעסקו בכך במשרה מלאה, וקיבוצים לא רצו להפריש אנשים לכך."
 
מזל"ט לריסוס חקלאי
 
באותה תקופה פרש איציק אפלבוים מ"השילוח" וביחד עם שלושה חברים נוספים-שלמה אברס, השדרן המפורסם דן חמיצר והמכונאי הראשי שבע טורפז- הקימו את חברת "אומני הורייזן". "העלינו אז רעיון משוגע"- נזכר איציק-" לבנות מז"מ ללא טייס לריסוס. הלכנו ל"מוקד אלקטרוניקה" שהצליחו לפתח מערכת אלקטרונית ממוחשבת לבקרה מרחוק. הפרוייקט נקרא "היוגב".
 
 
 
פרוייקט "היוגב"- אז"מ מל"ט לריסוס (אוסף דן חמיצר)

הפרוייקט נפל על הענין הכספי. "הגענו לשלב טיסה אוטומטי בתנאים אידיאלים" - הוא מספר - "כלומר: טיסה במצב שאין רוח חזקה ואין בעיות אחרות-ורצינו להמשיך לפתח מערכת שתוכל לטוס גם בתנאי טיסה קשים - אבל אז נגמר לנו המימון וכל העסק נעצר".
 
ניסוי חקלאי נוסף נערך עם קיבוץ שדה אליהו, בנושא החקלאות הביולוגית. "בדקנו פיזור "עקריות" מהאוויר" - מספר איציק. "העקרית הוא עכביש קטן הטורף עכביש קטן אחר המזיק לאבטיחים. הבעיה העיקרית היא שעל ה"עקרית" להגיע לקרקע בעודה בחיים, אחרת אין כל תועלת בה. "כימאוויר" ניסו ריסוס בעקריות והן מתו" - מספר איציק אפלבוים. הניסוי של "אמני הורייזן" לריסוס ביולוגי הצליח. "הבעיה היתה" אומר אפלבוים - "שמדובר כל פעם בחלקות קטנות במקומות רבים כארץ, ולכן הסתבר שהעסק אינו כדאי מהבחינה הכלכלית. גם קבלני הקטיף לא התלהבו מההדברה הביולוגית, היקרה יותר. מה אכפת להם שתאכל קצת רעל? העיקר שהרווח שלהם יהיה גדול יותר".
 
"היום כל נושא הריסוס החקלאי נמצא בירידה בכל העולם" - מסביר איציק - "באנגליה למשל, ישנם כבישי בטון בתוך השדות, וסמיטריילר נע עליו עם זרוע של 40 מטר במהירות של 80 קמ"ש ומרסס ביעילות את החלקות."
 
בצד הכשלונות החקלאיים, נחל הצלחה מרובה התחום הספורטיבי. קנאת המין האנושי בעופות השמיים, ככל הנראה עדיין לא פגה לחלוטין, ולא מעט אנשים באים לטוס "סתם בשביל הכיף". ואם "כיף", מה יכול להיות מהנה יותר מלטוס בכלי בו אתה פשוט יושב על כיסא מרחף באויר?
 
להניע במשיכת חבל
 
לא מעט פרפרים בבטן ליוו את תשובתי החיובית לאיציק אפלבאום לצאת ל״סיבוב" קטן באוויר, במטוס זעיר מדגם "מקסאייר דריפטר". שני כסאות מונחים על מוט אלומיניום, כנף בד ממעל ומנוע המונע במשיכת חבל, כמו ״גנרטור״ קטן צבאי. הרוחות המנשבות העלו עננים זעירים של אבק והאובך היה כבד. לא מהימים האידאליים לטיסה. במאמר שפרסם לפני כשנה בירחון התעופה הנפוץ "באוויר״ כתב איציק אפלבוים: "טייס טוב הוא טייס היודע את מגבלותיו. הוא ידע מתי לא להמריא וזאת מבחינת בעיות טכניות של המטוס, בעיות רפואיות של הטייס ובעיות מזג־האוויר... טייס מטוס זעיר חייב לדעת מתי לא ממריאים...״ ״זאת השיטה שלי עד היום״ - קובע אפלבוים. "ואם החלטתי שנמריא, סימן שהיום הדבר בהחלט אפשרי״.
 
אני מתיישב על המושב הקדמי ונקשר אליו ברצועות. איציק אפלבוים מאחורי. משיכה בחבל- והמנוע הונע. נסיעה על שביל העפר. על ראשי קסדה עם אזניות ומיקרופון, דרכם אני יכול לשוחח עם איציק תוך כדי טיסה. על העיניים משקפיים נגד אבק, שהרי אין חלון ואין חופה ־מכל הכיוונים - קדימה ולצדדים - פתוח לחלוטין.
 
ריצה קצרה על המסלול - והמראה. הנוף עוצר נשימה למרות הראות הלא טובה. יושב על כסא באוויר בגובה של 100־150 מ׳ ומתבונן בשדות החקלאיים ובמכוניות על הכבישים. הרוח טופחת על הפנים וגם מנדנדת מעט את כנפי המז״מ. בכל הטייה של המטוס נדמה לך שהנה אתה ״נשמט״ על הקרקע. תחושה מוטעית, כמובן. הרצועות רותמות אותך חזק לכיסא. ידיו של איציק אוחזות באיתנות במוט ההיגוי.
 
״ביהדות ישנו כלל חשוב האומר: ״ונשמרתם לנפשותיכם״. איך זה מסתדר עם הסיכונים שבטיסה כזו?״
 
את השאלה אני מפנה לאיציק אחרי הטיסה. איציק לא מתבלבל. ״המשמעות של ״נשמרתם לנפשותיכם״ בענף כמו שלנו הוא לעשות את הדברים בצורה נכונה ובטוחה. זה מתחיל בתחזוקת המטוס לפי כל הכללים וההוראות היצרן ולפי חוקי המדינה, וכן לפי הנסיון שנרכש במשך השנים. זה לגבי המטוס. נוסף לכל יש להגיע לרמת טיסה טובה בלי לקחת סיכונים, וגם לאורך השנים לטוס רק לפי הכללים, השומרים עלינו מפני תקלות״.
 
״עובדה״! - הוא מסכם - ״כל התאונות עד כה קרו למי שלא שמר על כל הכללים. מי שהקפיד וטס לפי כל הכללים עד היום אפילו לא נשרט!"
 
חיים על סף הסכנה
מאת גיא יעקובסון
פורסם במקור  בעיתון "חדשות נתניה" 22.9.89
 
לבריג'יט לימור, רופאת עיניים במקצועה, יש סדרה של תחביבים שהיו מכווצים אותנו, אוהבי ספורט הצפייה בטלוויזיה, בביישנות לכורסה. צניחה ממסוקים, שיט נהרות, רכיבה על אופנועים, צלילה, סקי מים, סקי שלג, בנוסף לכך, בימים אלה היא משלימה קורס טייס במטוסים קלים. הדבר היחיד שמפחיד אותה, שילדיה, כשיגדלו, ירצו גם הם לעסוק בכל התחביבים האלו.

בריג'יט אדר-לימור היא רופאת עיניים, שעלתה לישראל מצרפת לפני כשנתיים ומחצה בעקבות בעלה דניאל, עולה ותיק בעצמו, אשר עלה לארץ מאורוגוואי בשנת  1961. בריג׳יט, שנולדה באלג׳יריה ועברה עם משפחתה לצרפת כשהיתה בת 7, החלה ללמוד רפואה רק כיוון שזה היה חלומו של אביה שנפטר כשהיתה בת 16. בגיל 26 כבר היתה רופאה מוסמכת לאחר הסטאג׳ ועבדה בבית חולים בצרפת. לאחר שזכתה בפרס חשוב על עבודתה, נסעה לארה״ב לתקופה קצרה ועברה גם שם במספר בתי חולים. את דניאל פגשה בריגי׳ט בצרפת, כאשר הוא היה שם כעובד שגרירות בשליחות מטעם המדינה - הרומן בין השניים התלקח כאש בין קוצים "זה היה בדיוק כמו שכתוב בספרים״ היא נזכרת ״לוהט ורומנטי״.
 
כיוון שמדינת ישראל היא כל חייו של דניאל, כאשר נגמרה שליחותו והוא החליט לחזור לארץ, לא שקלה בריג׳יט את הנושא פעמיים ולמרות שצרפת היתה עבורה גן עדן אמיתי, הצטרפה אליו עם בתם פרנסואז בת התשע וחצי ובנם ג'וליאן בן החמש.
 
בריג'יט שוקלת רק 50 ק״ג. עקב העובדה שעל המטוס צריכים להיות לפחות  65 ק״ג לפני ההמראה, היא עולה למטוס עם משקולות.
 
 בתחילה היו בריג'יט ומשפחתה במרכז הקליטה ברעננה - מקום אשר זכור לה לטובה -"יש במרכז הזה רק אקדמאים מארצות שונות בעולם, אשר לומדים עברית ומחכים לשיבוצם בעולם העבודה הישראלי.
האנשים מאוד נחמדים זה לזה ומשתדלים לעזור ככל האפשר". ההשתלבות בעבודה עצמה היתה מסובכת מעט יותר. כבר לאחר מספר חודשים בארץ, החלה בריג׳יט לעבוד בבית החולים השרון בפ"ת - והשילוב של יותר משעתיים נסיעה ביום - מנתניה לפ"ת וחזרה והעובדה כי "דיברה עברית כמו ילדה קטנה" היקשו על השתלבותה. אמנם רבים מהרופאים במקום, כמו גם האחיות ואף החולים עצמם ניסו לעזור לה, אולם חוסר היכולת להתבטא ולומר את אשר ברצונה להגיד, הרגיז אותה. על מנת לפרוק חלק מקשיי ההשתלבות שלה, נתן לד דניאל במתנה שיעורי טיסה. אמנם בתהילה מעט חששה לנסות, אבל לאחר מעט מאמצי שכנוע מצד דניאל, שכבר היה בעל רישיון טיס בעצמו ובעקבות טיסת ניסיון אחת, החליטה כי הדבר הוא כיף אמיתי והחלה ללמוד.
 
לבחינות העיוניות, שהיו בשפה העברית, למדה עם יונת חברתה, אשר גם היא התכוננה לאותן בחינות - "אחת אחת עברתי את חמשת הבחינות", היא מספרת. גם את הבחינה המעשית עברה בריג׳יט וקיבלה את רשיונה. בשבילה הטיסה היא דבר מרגיע וכלל לא מפחיד - "בשמים אתה אחראי רק לטעויות שלך ועליהן אתה משלם״ - היא אומרת בהחלטיות - ״בכביש אתה יכול לנסוע ללא שום טעות, אבל מישהו אחר שוגה ואתה זה שמשלם על השגיאה שלו". עקב העובדה, שמשקלה הוא 50 ק״ג בלבד, כשעל המטוס צריכים להיות לפחות 65 ק״ג, אחרת אי אפשר לנחות, היא צריכה לעלות כל פעם למטוס עם יותר ויותר משקולות. כולם צוחקים עלי כל פעם שהם רואים אותי מסתובבת עם המשקולות - "פעם אחת שכחתי להוציא את המשקולות מהמטוס .לפני טיסה בה היה גם המדריך שלי - זה היה יותר מדי משקל עבור המטוס וכמעט נפלנו לרצפה - ממש מזל שהמדריך תפס את מוט ההיגוי ומשך אותו". גם בעקבות הנסיון הזה לא הפסיקה את התעסקותה במטוסים קלי משקל, כמו שלא תשפיע עליה העובדה,כי היא יודעת שהמנועים במטוסים הללו (השוקלים כ-150 ק"ג בלבד) הם לא אמינים במיוחד ויש בהם תקלות לא מעטות. "אפילו אם המנוע יפסיק לעבוד, המטוס לא יתרסק" היא מסבירה. "ללא מנוע, הוא פשוט מתפקד כמו דאון ואפשר להנחית אותו ללא בעיות. מלבד זאת, אנחנו כל הזמן מתרגלים נחיתות אונס, כדי שנוכל לעשות אותן במקרה הצורך״.
 
בריג'יט במטוס: "בשמים אתה אחראי לטעויות שלך ועליהן אתה משלם" (צילום:איילי מורד)
 
מטוס כזה, מטוס קל המכונה "אולטראלייט״ טס במהירות מקסימום של 100 קמ״ש ואינו מיועד לטוס למרחקים ארוכים לחו״ל. לשם אמנם אי אפשר לטוס איתו, אבל לטיולים בארץ הוא מאוד מתאים. היופי בטיסה הוא, שבכל פעם רואים מלמעלה נוף שונה, השדות משנים גוון, הערפל מוסיף נופך אחר... בריג׳יט ודניאל אפילו קנו בשותפות עם חברים מטוס משלהם. ״בסה״כ המטוס כולל ציוד צניחה, מכשירי הקשר וכמובן כל מה שקשור למטוס עצמו ועלה כ-8,0001 $ כך שאם מחלקים את הסכום בין כולנו, זה בכלל לא כ"כ הרבה״. השותפים טסים במטוס בתורנות ודואגים להודיע כל הזמן זה לזה על מצב המטוס, ובדרך זו מצמצמים את הסיכונים.
 
את חופשתם האחרונה בילו בני הזוג על נהר כלשהו בתאילנד. "בקרוב נחזור לשם כדי לגלות את מקורות הנהר". הדבר היחידי שיודעים על האיזור הוא שעד לפני שנים מועטות עדיין היו בו קניבלים
 
בריג'יט ובעלה לא מסתפקים רק בטיס, אך גם התחביבים האחרים של השניים אינם קשורים בשום אופן בכורסה שבסלון. את חופשתם האחרונה בילו בשיט על נהר כלשהו בתאילנד, אשר אפילו במפות המקומיות אין סימונים מדויקים להיכן הוא מגיע - "אנחנו מתכוונים לחזור לשם בקרוב עם מספר חברים נוספים ולגלות מה בדיוק קורה בסוף הנהר". הדבר היחידי שיודעים על האזור המדובר לבטח, הוא כי עד לפני מספר שנים מועטות בלבד, עדיין היו בו קניבלים. במידה שלא יסיימו השניים את הטיול כמרק לוהט כלשהו או בבטנו של איזה קניבל עליז, הם מתכננים טיולים גם לאמזונס, לאפריקה ולמקומות נוספים מעין אלו. מה שבטוח זה, שלטיול הזה לתאילנד הם יצאו עם נשק.
 
אחר מתחביביהם החדשים הוא צניחה ממצוקים עם מצנחי רחיפה - ״זה ממש כיף לא נורמלי״ -זורחת בריג׳יט - גם בענף הזה היא סובלת מעט ממשקלה המועט. "כל פעם שיש רוח אני עפה באויר כמו בלון וצריכים להחזיק אותי. כדי שאני לא אעלם אי שם בשמים".
 
לפחות עקב כך היא יכולה להשאר באויר הרבה יותר זמן לאחר הקפיצה, מאשר החבר'ה הכבדים יותר.פעם אחת הגיעה בריג'יט בטעות לחוף הדתי בנתניה- בזמן בו התרחצו בו הגברים- "הייתי לבושה במכנסיים קצרים וממש התביישתי, התעטפתי כולי במצנח וברחתי משם בכל המהירות האפשרית". את הקפיצות הבאות שלהם הם מתכננים לעשות מהמצוקים של רמת הגולן, כיוון שעקב גובהם נשארים באויר למשך מספר דקות. "אני כבר מחכה לזה בקוצר רוח" היא מוסיפה.
 
לדניאל יש כמובן אופנוע כבד, ובריג'יט מתכננת כבר בעתיד הקרוב לעשות רשיון על אופנוע בעצמה - "אותי פחות מעניין לנסוע על הכביש במהירות אדירה כמו דניאל״ היא מודיעה ״אני דווקא מתעניינת בנושא של המוטוקרוס״ אשר, לדעתה, פחות מסוכן מנסיעה על הכביש. ״גם אם נופלים על החול זה-לא כל כך נורא. וחוץ מזה, אף אחד לא ייתקע בי עם מכוניתו״.
 
גם בענפי ספורט המים עוסקים השניים. הם נהנים במיוחד מצלילה וזאת למרות שאינם עוסקים בה  באופן מקצועני - "אנחנו דווקא מתכוננים לעשות קורס כדי ללמוד את הנושא באופן הרבה יותר רציני״. בריג׳יט כמו כן עוסקת בסקי מים ושיט מפרשיות. גם סקי שלג לא נעדר מרשימת ענפי הספורט בהם היא עוסקת.
 
ענף אחד בו הם עדיין לא התחילו, הוא נושא טיפוס ההרים - ״אני דווקא מאוד רוצה להתחיל גם את זה, אבל בארץ עושים את זה כמעט אך ורק בשבת, וכיוון שאני לא נוסעת בשבת, אני לא יכולה להגיע למקום הטיפוס״ - למרות זאת אין לה ספק, כי יימצא לנושא פתרון ובקרוב תתחיל להתמודד בהרים.
 
לשאלה האם היא מתגרה במוות בכוונה תחילה, היא משיבה בשלילה וטוענת, כי למען האמת אין היא מתגרה במוות כלל. כל החוכמה היא לדעת מהי הרמה שבה נמצאים ולהישאר באותה רמה. ״אסור בשום פנים ואופן לעשות שום דבר, אשר עליו אני לא אמונה״ היא מסבירה - ״אני עושה את זה רק עבור ההנאה שלי ולא עבור השוויץ. עם הזמן והניסיון הרמה משתפרת, ואז אפשר לעשות יותר דברים. בטיסה, למשל, אני אף פעם לא מנסה לעשות כל מיני צלילות וטריקים נוספים אחרים, כיוון שאני לא אוכל לשלוט במטוס. המדריכים שלי, לעומת זאת, יכולים לעשות כאלה דברים ולא תהיה להם שום בעיה״.
 
כאילו על מנת ללעוג לנו - האנשים אשר מעדיפים את ספורט הצפייה בטלוויזיה מספרת בריג׳יט, כי התאונה הכי מסוכנת שקרתה לה, לא היתה בעודה עוסקת באחד מתחביביה, אלא דווקא כאשר נסעה בלילה עם מכוניתה מפ״ת לנתניה. ״גלגל המכונית נכנס לחור כלשהו בכביש שלא ראיתי אותו עקב החשיכה, בולם הזעזועים של הגלגל נשבר מהמכה ואיבדתי את השליטה על המכונית. המכונית שטה על הכביש במו מטורפת ואני לא יודעת איך מכוניות שנסעו במסלול הנגדי לא נתקעו בי. פתאום חטפתי מכה בכתף ועפתי על הכסא - כבר הייתי בטוחה כי הגיע סופי וראיתי לנגד עיני את בעלי וילדי״. המכונית עפה מהכביש לא רחוק מכפר שמריהו ישר לתוך כניסה לאחד השדות כשהיא מפספסת בסנטימטרים ספורים מכל צד את הקירות שעמדו במקום. ״כנראה שזה היה סימן שמישהו למעלה דווקא די אוהב אותי״. בריג׳יט יצאה מהמכונית כסהרורית והתנדנדה קצת בשדה, למזלה חוץ מהסחרחורת וההלם לא נגרמו לה שום פגיעות אחרות.
 
הדבר היחידי אשר מפחיד את בריג׳יט בענפי הספורט והתחביבים בהם היא עוסקת, הוא מה יהיה כאשר ילדיה יגדלו וירצו לעסוק בהם גם כן."כבר עכשיו הם מתעניינים בכל הדברים האלה" היא אומרת."אז מה יהיה כשהם יגדלו?"
 
 
בים, באויר, ביבשה
 
השמים הם זוית אחרת
שיחת נפש עם דן חמיצר
מאת ענת א. שרתוק
דן חמיצר, חידונאי, טייס, לקח את ענת שרתוק לשמיים, כדי להסביר לה שתעופה זה לא רק אקט פיזי, זה מצב מוחי. "גן עדן, המלאכים, כל אלה הם למעלה, רק הגהינום הוא על הקרקע". הרהורים על מצבם של בני האדם מאז שלמדו לעוף.
 

השמש החורפית קרעה את השמים לבוקר אחד, וצבעה אותם בתכול הכי עז שראיתי. מנחת ״תנובות" טבול בפרדסים ריחניים נראה אף הוא עליז. מטוסי אולטרה-לייט צבעוניים נסקו ממנו אל השמיים כמו ציפורים גדולות בתכלת האינסופית הזו. על אחד  מהם היינו אנחנו, דני חמיצר ואני, ועל הבוקר הזה אני מודה לו בכל מאודי. הוא צדק כשאמר שצריך ״להרגיש״. אני "הרגשתי". אי אפשר לתאר בדיוק במלים, אפשר לשרטט את תחושת ההנתקות מהאדמה, את הנסיקה המהירה למעלה, אל הרוח הקרה שגורמת לדמוע. אל התכלת, כשלמטה פרושים פרדסים וחממות ואפילו גמלים, ומאהל בדווי, והרים מתרחקים ומתקרבים ושוב מתרחקים. איך אפשר בעצם לתאר הרגשה של ציפור? זה היה מופלא וקסום ומסעיר ומדבק. ומאז הבוקר ההוא, מעבר לגעגוע, אני מרימה את העיניים בקנאה לכל  דבר שטס בשמיים ורוצה להיות בו.דני הטיס את האולטרה לייט, ואני, למרות פחד הגבהים שלי, (שנוצח באותו בוקר בגדול) בטחתי בו. כשנחתנו, הוא הניח שני כיסאות בשמש החמימה על מצע של כוכבנים לבנים. נשענו על עץ בפרדס, הרחנו תפוזים, ואני הקשבתי.
 
הוא דיבר על התעופה, על החיידק, על הקסם. ברקע המריאו ונחתו אולטרה לייטים, והכל היה רגוע. גם קולו. הוא מאותם אנשים שהפה מתחייך להם מעצמו. נעים כל כך להקשיב לו, תוך שהוא מלווה בעיניים כל המראה, ומקדם כל נחיתה.
 
- מה זה בעצם כל הסיפור, למה אתה בעצם נמשך?
 
"כשהתחלתי לחשוב מהי התעופה עבורי, קיבלתי הלם קטן. זה רק אתגר, רק התנסות, הרפתקנות, סקרנות? פתאום ראיתי אנשים שבאים לכאן, עמך, חכמים יותר, חכמים פחות, עשירים יותר עשירים פחות, נשים מבוגרות, נשים צעירות, כל אחד נכנס לעולם הזה, ורמת השינוי שאתה רואה בו כל כך מהירה, והיא הזדקרה לי בבת־אחת לעין. ואז חשבתי: מה קורה להם דרך התעופה, הקפיצה הזו באויר. זה לא רק משהו אנלוגי, זה משהו ממש פנימי.
 
אז התחלתי לחפש בצורה כמעט מבויישת אם יש לתעופה בכלל, מעבר לרמות הפסיכולוגיות,  או לפילוסופיות, משהו אחר. חשבתי שבעצם כולנו, משחר התרבות, כל הזמן, כמהים למשהו שהוא מעבר לאופק, שהוא איפה שהוא בשמים, גן עדן, מלאכים, חלומות, הם תמיד למעלה. ואלוהים גם הוא בשמיים, ורק הגהינום תמיד מצוי איפשהוא על האדמה. המחשבה הזו יצרה אצלי צורך לפענח את החידה. האם התעופה היא עוד אלמנט טכני, מכני,לוגי? הגעתי לתאוריה מאוד יומרנית: כל האבולוציה האנושית ברמה מסויימת הולכת בכיוון "החוצה". בסה"כ מאה שנה, מאז שהאחים רייט קפצו לשמיים, ומאה שנה הרי הם רק שבריר של ההיסטוריה, אז מה יהיה בעוד אלף, אלפיים שנה?
 
בעצם, האנושות כולה נמצאת כל הזמן באחוזים מסויימים  באויר, בטיסות. התחלתי לחשוב במונחים כמו 'תסביך קרקוע'. לכן אני רוצה לדבר על האני המרחף, שהוא חיבור בין תסביך קרקוע היסטורי וגם היסטרי, לבין יכולת ריחוף שהיא לא רק בדמיון או במחשבה, אלא גם פיסית. הנושא הזה הביא אותי לשיטוט ומחקר בכל מה שקשור באבולוציה, מטפיסיקה, פסיכולוגיה, לתאוריות עצמן, כדי לנסות לראות איפה אפשר להכניס את הדבר הזה, שנראה לי די מדהים, ולא התעסקו איתו. כל החלק המחקרי שעוסק בתעופה היה קשור למקצוענים, למי שעוסק בתחום, לחילות אויר, אף אחד לא עסק באדם הפשוט, בחיכוך שלו לתעופה.
 
פתאום הוא מצטחק. ״בזמן שאנחנו מדברים, אחד שם  "גמר את המסלול״. ואני מביטה בכיוון שהוא מצביע עליו, ורואה איך מחלצים אולטרא לייט משדה ירוק. זה נראה מצחיק, ואנחנו צוחקים.
 
"טוב, זה הדבר היפה במטוסים הזעירים, שיכולים לנחות בכל שטח, והמסלול לגביהם הוא "מושג ספרותי". המטוסים הזעירים הם באמת ביטוי בלתי רגיל למשהו חדש שקרה בעולם התעופה בעשור האחרון, אבל אחזור לנושא. הטריגר היה לראות איך אנשים משתנים לך מול העיניים נורא מהר. הם באים ללמוד לטוס, ותוך חודשיים עושים את ׳הסולו׳ הראשון ומקבלים רשיון טייס, ופתאום הם אחרים. מדברים אחרת, הולכים אחרת, מחייכים אחרת. זה יותר מסתם עוד הישג בעיני. זה נראה לי שהאדם הצליח לפתח סוג אחר של מוח, מפני שכדי לחיות על כדור הארץ מספיק מוח של אורנג־אוטנג.
 
והשאלה היא, האם בגלל הקרקוע  של האנשים, כוח הדימיון והמחשבה הביא אותם מעבר לאופק. הם לא סתם ישבו וליחכו את העשב סביבם, גם אם לא יכלו לזוז משם, וזה נכון בכל התרבויות. המעבר אל השמיים, או כל מעבר אחר במחשבה, הוא מעבר. קראתי לזה המעבר הרביעי, כי המעבר הראשון זה צמחים שמתפתחים לאורגניזם החד תאי, משם המעבר בין הים והיבשה, ומהיבשה לאוויר. המעבר לאוויר הוא בהחלט דרמטי. ואנחנו, בכוח מוחנו, כנראה נצליח להקפיץ החוצה איזה אורגניזם חי, מכדור הארץ ליקום. זה קשור למוח, לדעתי, כמו אותה ציפור שהיתה זקוקה לכנף.     בטענה האבולוציונית, זה מתנגש עם טענות אחרות, שמדברות על אקראיות, על גורל.זה לא מסתדר. אבל ברגע שהמוח האנושי הוא בעל הכרה, הוא עושה מניפולציות, וכללי המשחק משתנים.
 
ואז אתה אומר, רגע אחד, ההכרה היא כלי חדש שנכנס לשדה האבולוציה ולשדה ההתמצאות, ויצר את אותו מוח מופלא. כל מה שנעשה מביא אותך אל אותו רגע היסטורי, שהאדם מזנק החוצה. האדם יזנק החוצה מכדור הארץ אחרי שישמיד אותו, כי האדם תמיד השמיד את התחנות האחרונות. הרי כל התקדמות טכנולוגית, או תרבותית, היא על חשבון הרס תרבויות אחרות. וזו גם אפשרות, אולי למילוט, ואולי זה יהיה שלב מעבר. אני תמיד תמיד רואה בעיני שדה גדול, מלא זוחלים מוזרים, ופתאום צווחה על הר. זוחל אחד מנפנף ומצליח לקפוץ אל האויר, מנפנף בכנפיים.
 
והנה, זה הרגע ההיסטורי הראשון שהציפור הראשונה עפה באויר, ולצורך הרגע הזה היא סחבה אחריה מליון שנה עם נוצות מוזרות, שאף אחד לא הבין מה הן עשו על הגוף המסורבל הזה. כשמסתכלים על כנף, על המורכבות שלה, על האווירודינמיקה המופלאה שלה, וגם אם חושבים שהיא התפתחה במשך מליונים של שנים, קשה מאד להבין איך ברגע מסויים בכל זאת הדבר הזה קפץ לאויר.
 
אני חושב, שאף אחד מאיתנו לא שם לב, שבעצם אנחנו אחד הדורות הראשונים שחווה את המעבר הזה, ושמקבל את זה בצורה מאד טבעית. ללא מחשבה על המשמעויות הכל כך מדהימות שיש לזה בהיסטוריה האנושית, ובכלל בהיסטוריה. ואם מזה לחזור לקרקע, הרי שהכל התחיל פה, בשדה, מבחינת מחשבה של ענף תעופתי שהוא לגמרי תעופה, ותוך פחות מעשר שנים הפך להיות מחצית התעופה האזרחית בישראל. 150 מטוסים שאנשים בונים אותם, מחזיקים אותם בשדות מאחורי הבית, וטסים, כאילו בנפרד מהתעופה הקיימת, וחווים בעצם תעופה נטו.
 
יש פה אקוויוולנטיות מדומה, של פחד נוראי ומשיכה לכל מה שקשור לגובה הטיסה. ישנם אלה שפוחדים, ולא רוצים להתקרב, וישנם הנמשכים לזה, למרות הפחד. או נמשכים לפחד, אני לא יודע. הכל נמצא בתוך הסיפור הזה".
 
את הדברים הבאים הוא אומר באהבה. "אנחנו״, והוא מתכוון אל הקבוצה שהקימה את ענף התעופה הזה, את ׳המועדון׳, "כולנו באנו מתעופה ממוסדת, מחיל האוויר, מחברות תעופה, והיה איזשהו דחף וחדווה בלתי רגילה להתחכך בחלוציות. פה אתה לא צריך להיות קשור במגדלי פיקוח ושדות תעופה. זה משהו שאתה יכול לבנות לבד, ולטוס איתו במינימום מיסוד. היום, כשאתה (והוא מתכוון לעצמו) מסתכל אחורנית, אתה פשוט לא מבין את זה. מה דחף אותנו, מה משך אותנו. ועד היום, לכל האנשים שמושקעים בזה, מבחינת משכורות וכסף, זה . עדיין על גבול הכדאיות, אבל הגדולה של זה קשורה להתלהבות שלא פגה אף פעם. בנושא הזה אני לא מדבר בשם עצמי, כמעט כל המשוגעים שישנם פה חווים את זה. כל המראה היא כאילו המראה ראשונה".
 
אנחנו ממשיכים להמריא בעיניים. אני אומרת שיש בזה משהו דרמטי למי שמסתכל מהצד. ״אני חושב שזו המילה, זו הדרך להגדיר את הרומנטיקה, למרות שהיא שונה לכל אחד, היא מתבטאת במלה אחת: געגוע."
 
- זו כנראה גאווה של ציפור. אצילי כל־כך. יש כבוד לשמיים, לכל מי שמתקרב אליהם.
 
״כן", הוא אומר, "בראש אנחנו כל הזמן באוויר, מעבר לקו האופק. תמיד נרצה מקום רחוק ממנו". "ואולי״, הוא אומר, "אנחנו מתעסקים באמיתות הכי טריויאליות ולא מחדשים שום דבר, אבל זו זוית אחרת״.
ואני חושבת לעצמי שזה נכון, השמים הם באמת זוית אחרת.
 
 
מסדר כנפיים
מאת אורה בן סיני
קיבוץ מגן פתח בית ספר לטיסה. 16 שעות אימונים, 1,850 דולר ויש לכם רשיון.
אלמלא רצה אלוהים שבני אדם יטוסו, לא היה מניח להם להמציא את האולטראלייט
 פורסם  במקור במגזין הדרום  ב-26.5.89

אם נמאס לך מהאופניים ומארבעת הגלגלים, יש לך סיכוי לנצל את האויר. קיבוץ מגן פתח בית ספר לטיסה במטוסים קלים.

מטוס האולטרלייט הוא כלי השעשועים החדש שמידי יום ביומו קונה לו אוהדים נוספים בארץ ובמיוחד באזורנו. מספר משוגעים לדבר במגן החליטו כי על הכיף הזה הם לא מוותרים, וכך הצליחו לשלב תענוג בפרנסה. אמנון לביא נטל על עצמו את תפקיד המלווה הצמוד של הפרוייקט ולאט לאט הפך להיות אבא, לא רק לבניו חובבי הטייס, אלא לנושא כולו: " אני אישית לא מתעניין בזה" הוא מסביר, "אבל כדי לשמור על הצעירים במשק וכדי לתת להם ענין ולא להבריח אותם החוצה, הסכמתי לקחת על עצמי את התכנון וההרצה לשנה הראשונה. בתום תקופה זו אפנה את המקום למישהו אחר".
 
בכניסה למנחת הקיבוצי יש חלקה גדולה למדי, ששימשה בעבר לגידול מספוא. מאז הזנת הפרות במרכזי מזון, לא נמצא שימוש יצרני לאדמות הללו. המסלול הקטן, 100 מטר, הודק במלח המונע יצירת ענני אבק, ולצידו נשתלה רחבת דשא עם כיסאות לצפייה נוחה בממריאים. יש אפילו קיוסק צנוע, להעביר את הזמן עד שיגיע תורך להתעופף.
 
שבעה תלמידים נרשמו כבר, כולם חברי מושבים בסביבה הקרובה, עין הבשור ושדה ניצן. התענינות בבית הספר יש מאשקלון עד דימונה. "לא יצאנו בפרסום מסיבי.חששנו שלא נוכל לעמוד בלחצים, שכן לפי שעה עומד לרשותנו רק מטוס אחד, השני עדיין בהרכבה" אומר אמנון.
 
"אתה יושב בכיסא המעופף, קשור למוט ונישא בכוח העילוי" אז"מ 4X-HGG בטיסה
(אוסף דן חמיצר)
 
יש שני מדריכים בבית הספר, אחד מהם תוצרת בית והשני "בהשאלה" מ"אומני הורייזן" במרכז הארץ, שהמוסד במגן הוא למעשה שלוחתו הדרומית. אמנון: " אנו משתמשים בכל האישורים של בית הספר האם, מנצלים את הידע שצברו, והם, לעומת זאת, זוכים ברווחים ובהחדרת המוניטין שלהם לנגב. האחריות מוטלת עליהם, דבר המקל עלינו את הכניסה לנושא, אבל גם מגביל אותנו לתנאים שלהם ולמחירים שהם קובעים. 16 שעות טיסה, כולל מבחנים וקבלת אישורים ורשיונות, עושים מכל נוסע מצוי מעופף מוסמך בתמורה השווה ל-1,850 דולר".
 
לשאלה, האם אין זה מחיר מוגזם במקצת, יש לאמנון תשובה מוחצת: "למי יש סכומים כאלה והוא טועם את טעמה של טיסה חשופה באולטרלייט, זה לא הרבה. למי שאין-זה הרבה מאד".
 
הטיסה במטוס הזעיר, הוא מסביר, נועדה בעיקר לשעשוע. תחביב לבילוי אחר בשעות הפנאי. "ועבור מה שאוהבים", הוא אומר, " מוכנים גם לשלם".

 
למטוס, המזכיר את הדגם המקורי של האחים רייט בשחר ימי התעופה, יש, אגב, גם היבט שימושי, בעיקר בחקלאות- והשיטור. הוא מסוגל לבצע תצלומי אויר זולים יחסית, ואפשר לעקוב בערתו אחרי מפגינים ומידי אבנים- לא פחות משאפשר לאתר ממנו תקלות בהשקייה או הופעת מזיקים בשדות. עכשיו עובדים על שיטה שתאפשר לנצל את האולטרלייט כמטוס ריסוס זול. הבעיה העיקרית היא, כיצד להגן על הטייס החשוף בתא הפתוח.
 
החוויה, אגב, מהממת. אתה יושב בכיסא המעופף, קשור למוט ונישא בכוח העילוי, רוחות השמים ומעט דלק במנוע. הפחד נחלש אחרי שמתרגלים לגובה, וחולף כליל אחרי הנחיתה.
 
החיים באחוזה עם אגם ונמל תעופה
מאת לאה אתגר
פורסם במקור במגזין "השבוע" של "מעריב,יוני 92

אורי ורוני שטיין-סלע, האחים המושבניקים מיוקנעם, חיים טוב. על נחלותיהם הפרטיות יש הם שלושה אגמים, מנחת למטוסים קלים, שני מטוסי אולטרלייט ועוד. באמריקה היו מתיחסים אליהם כטייקונים, בעלי אחוזה עם שדה תעופה פרטי. בארץ, הם נחשבים למושבניקים שמחפשים פרנסה.
 
לרוני יש נחלה בגב המושבה יוקנעם, בדיוק במקום בו נגמר ההר ומתחיל עמק יזרעאל. יופי של מקום, הרבה אגמי מים. ישראלים עשירים קונים שם חלקות על ההר, כדי לבנות בית שישקיף למים שבעמק. פעם, רוני גידל שם דגים. היום הפכו ביכות הדגים לפארק דייג. תמורת דמי כניסה, מגיעות משפחות עם חכות, או ששוכרים חכות, ומנסים לדוג קרפיונים ואמנונים אדומים, משלמים על פי כמות הדגה שניצודה, מנקים וצולים, או לוקחים הביתה. יש בפארק מוקדי פעילויות לילדים כמו מכוניות קארטינג, אוהל יצירה, וידאו, סירות פדלים ועוד. בסך הכל פארק די פרוע, מאד לא מלוקק, נחלה של מושבניק חרוץ עם אגמים ודגים.
 
בנחלה סמוכה, זו של האח אורי, הקימו מנחת למטוסים קלים, עם כל הרשיונות הדרושים. לפני כמה שנים רכש אורי, טייס חובב, מטוס אולטרלייט, זהו אותו מטוס קל שנראה כאילו עשוי מקרטון צבעוני, עם תא טייס פתוח. כשהתברר שאפילו כדי לנחות על הדשא הפרטי צריך רשיון, הגיש אורי את כל הבקשות, ואחרי שלוש שנים השיג את הרשיונות הדרושים, בנה על אדמתו האנגר גדול למטוסים קלים, וכעת ממריאים משדה התעופה הפרטי שלו גם המטוסים הקלים של בית הספר לטייס "אומני הורייזן". בהאנגר חונים מטוסי בית הספר, לצד אלו הפרטיים שלו ושל אחיו.
 
התחושה של טיסה על מכסחת דשא
 
יצא לי כבר לטוס בססנה באפריקה, ובפייפר באוסטרליה, אבל על מכסחת דשא, זאת אומרת על מטוס אולטרלייט, היתה לי השבוע טיסת בכורה מהמנחת ביוקנעם.
 
בהתחלה, כשראיתי את הכלי הקליל הזה, נראה גזיר קרטון עם שני פדלים ומוט היגויים, וכולו לא יותר ממטאטא שמכשפות טסות עליו בסרטים. (אין לי ספק, הדימוי הזה יעשה את היום לכמה מהקוראים שלי).
ידעתי שאני על המקל הזה לא עולה בשום מחיר. אבל טייס חביב אחד שכנע אותי, שבכל תולדות המדינה התרסק רק פעם אחת מטוס כזה, בגלל שהרכיבו את מוט ההיגוי הפוך כשהוציאו אותו מהקופסה. מטוס קל:אם חס ושלום נופלים, זה הכלי היחיד בו אפשר להתרסק ועדיין לרוץ לספר לחבר'ה.
 
התניעו את המטוס עם חוט שמושכים בדיוק כמו שמפעילים מכסחת דשא. התיישבתי חגורה על כיסא קטן, בלי גגון, בלי מעקה צד,בלי מתלה או ידית להחזיק, כדי להרגיע את עצבי, הנחתי את הידיים על הברכיים. היתה לי ברירה? יצאנו לדרך, קודם כל דהירה בדשא. תחושה שאתה על קורקינט זריז והופ, ממריאים. מלמטה-יוקנעם, כפר יהושע, נצרת על ההר, הנה נהלל, ואנחנו כבר מול הר תבור, מול המוחרקה. כל הארץ פתוחה ופרושה ממעוף הציפור. נחלים כתעלות מים, בתים כקופסאות. הראש חבוש בקסדה, אבל הרוח נושבת באוזניים, תחושה חריפה של התמזגות עם האויר, תענוג אמיתי. דרך אחרת לראות עולם. לא היתה סיבה לפחד, יצאתי בחיים.

 
דריפטר לאחר המראה, בגובה הדשא (צילום:אמיר שגב)
 
תמורת עשר דקות ריחוף כאלה אתה משלם 50 שקלים. אם התאהבת במכסחת הדשא המעופפת, ב-2,500 דולר תשיג רשיון טיס, ותמורת כ-20,000 דולר תוכל גם לרכוש לך מטוס כזה, מהכי משוכללים, בכל הצבעים האפשריים. בישראל יש כבר 120 אנשים פרטיים עם מטוסים כאלה. עולים ויורדים איפה שמותר, נוסעים לבקר חברים, יוצאים עם הקורקינט המעופף והאשה לבילוי, וחוזרים בריאים ושלמים הביתה.
אנשי הציפורים מבורגתה
 מאת מייק הולר

אדם עם מנוע ממריא למרומים, חש חופשי כמו ציפור.
"הרגשה עילאית" – אומרים המשוגעים לדבר שמטיסים מטוסים זעירים.
קברניט "בואינג" ורופא שיניים עם עוזרותיו בורחים מחיי השיגרה. ורק אל תעליבו תגידו מטוסי צעצוע. תיסכולו של האיש השמן שלא יכול לעוף.
 
כל מי שמתבונן, בימים בהירים, אל עבר השמים הכחולים מעל למושב בורגתה, משפשף את עיניו בתמיהה גדולה. למעלה, גבוה גבוה, מעל לשדות הירוקים, מרחף לו כסא התלוי על מדחף זעיר ובתוך הכסא יושב אדם. אחר כך נוסק כלי הטיס המוזר אל על ונראה כנקודה קטנה, המרחפת מעל עננים הלבנים, ושוב צולל כמו ציפור טרף העטה על טורפה, במהירות מדהימה. כמעט נוגע בקרקע ושוב נוסק כמו בחמת זעם ונעלם אי שם מאחורי האופק.

מחזה יוצא דופן. איש חלל? ע.ב.מ.? (עצם בלתי מזוהה), לא זה ולא זה. כלי טיס זעיר, הסוג הקטן ביותר של מסוק שנוצר אי פעם על פני כדור הארץ, היחיד מסוגו בישראל, אם כי אופנה הולכת ומתפשטת בארה"ב ובארצות נוספות. כשנחת בשדה לידנו יצא ממנו הטייס, שלומי ברוש, בן 43, קברניט "ג'מבו" של "אל על". גם הפעם, כהרגלו, נחת שלומי זמן קצר קודם לכן בנתב"ג ב"בבואינג" הענקי ומיהר למנחת בבורגתה אל המטוס הזעיר שלו. כמו גבר שעוזב את נמל הבית וממהר אל אהובתו. "אני אוהב מאד את המטוס הקטן" הוא אומר ומתבונן במסוק שלו בחיבה גדולה כאילו היה יצור חי.

"מה אתה אוהב בו כל כך?"
"אני אוהב את הטיסה הזו, כי אתה טס בטבע, לא בגובה של 35 אלף רגל, כשכל מה שאתה רואה זה מכשירים. כאן אתה רואה פרחים, עצים, גבעות, ואפילו מיני חיות קטנות המתרוצצות על פני הקרקע. אתה מריח את השדה שאתה טס מעליו, אתה חש את הרוח מכה בפנים, אתה שומע את הדממה שמסביבך. אתה ציפור".

שלומי הוא בעליו של מסוק זעיר זה. הוא וחברו לטיסה, גם הוא קברניט אל על, הביאו אותו מפורק לחלקים קטנים, ושלומי הרכיב אותו בתוך הסלון שבביתו, אחר העמיס אותו בפרייווט שלו, והביא אותו למנחת בבורגתה והחל לטוס בו. המסוק הזה, כמו שאר המטוסים החונים בבורגתה נראים כמו צעצועי ילדים. אבל מהר מאד למדנו כי אין דבר שפוגע באנשים המטיסים אותם יותר מאשר הביטוי "מטוסי צעצוע". זה נשמע להם כמו גידוף. הם מתקוממים ומדגישים כי ביטוי זה הוא גס ולא נכון. במשך שעה ארוכה הם טורחים ומסבירים מדוע אין לראות במטוסים אלו צעצועים אלא מטוסים לכל דבר.

"אמנם בצורתו החיצונית הם נראים כמו המטוס הראשון שבנו האחים רייט אבל באלו שולבה מיטב הטכנולוגיה החדישה ונסיון עצום שנצטבר במאות אלפי שעות טיסה במטוסים גדולים".

שום הסבר לא יכול לשכנע זר המגיע לשדה תעופה מוזר זה, המורכב מהנגר גדול ומנחת, כי אין כל הבדל בינו לבין שדה רגיל. קשה גם להשתכנע, כי הכלים החונים שם הם אכן מטוסים ולא מיני צעצועים מוזרים. כמה צינורות אלומיניום, הגאים, מיכל דלק שדומה לפח הפלסטיק שמשתמשת עקרת הבית כדי לקנות נפט;ו גם כנפיים עשויות בד, כלים כמו שיש למכונית צעצועים, ומעל הכל מושבי הטייס – שני כסאות התלויים בין מוטות האלומיניום. כשהמטוס מתרומם תלויים הטסים בו ברצועות בין שמים וארץ. ודווקא דברים אלו הם שקוסמים לאנשים האלה, שחולמים להיות כמו ציפור.

בשעה אחת עשרה לפני הצהרים נחת אחד המטוסים הזעירים. שעה ארוכה לפני כן עקבנו אחריו בנשימה עצורה. הוא דמה לרקדנית שחושיה נטרפו והיא רוקדת ריקוד חסר מעצורים. רגע כאילו צמוד לקרקע ורגע מתרומם בנסיקה פראית ונעלם. השנים שישבו בו ניראו לנו כבובות רחוקות, התלויות בין שמים וארץ. לאחר שחזרו ונחתו נראו שוב כבשר ודם. האחד הוא דודי, המדריך הראשי של בית הספר, והשני החניך – צעיר תושב תל אביב חיוור פנים, עדין, שאפשר לחשוב עליו כל דבר אבל רק לא שזהו האיש שהתפרע שעה ארוכה בין שמים וארץ. שמו עמי, רופא שיניים תל אביבי. עזב את המרפאה ואת הפציינטים, את העיר הרועשת והצפופה, לקח איתו את שתי האסיסטנטיות שלו ובא לטוס.

"שיכור טיסה" אמר עליו אחד מהנוכחים במקום. עמי מחייך, ושומעים ממנו ששמענו שוב ושוב: "כמו ציפור", "כמו ציפור" הוא אומר. המרפאה שלו, כך הוא מספר לנו, נראית לו בשמים כדבר רחוק, חסר משמעות כמעט לא מוחשי. "הטיסה נותנת לי את ההרגשה הטובה ביותר בחיים. כשאני לא טס, אני חי בשביל הרגע שבו אעלה שוב על המטוס. מאז שגליתי את המטוסים האלו אני חי מטיסה לטיסה".

"מכור"? אנחנו שואלים. "מכור" מאשר רופא השיניים הצעיר בבטחון רב. כל כך מתלהב מהטיסות עד כי בהתלהבותו הדביק את שתי אסיסטנטיות שלו, ויוויאן וג'נט, שבאות עמו לטוס.

ככל ששוהים יותר בחברת האנשים האלו משתכנעים יותר ויותר, כי יש בהם משהו מהציפור. סיפר לי אחד מהם: "יום אחד נסעתי בתל אביב ונתקעתי בפקק תנועה. היה חם, והשמש היכתה על גג המכונית, הזעתי. מאחורי צפרו מכוניות מעצבנות. נהג אחד יצא מהמכונית וניגב מעל פניו אלי זיעה. הוא שאל אותי אם יש לי משהו לעשות. הוא היה אדום כולו ועצבני, והייתה מעין דחיפות בהולה בקולו. הכל היה דחוס כל כך וצפוף. פתאום חשתי פחד. הרגשתי את עצמי סגור בתוך המכונית, בתוך הפקק, לכוד בתוך העיר הגועשת הזו. חשתי כאדם שנקלע לדרך שאין מוצא ממנה. לפתע הייתה בי תשוקה עזה להיות בלון. בלון של ילדים, שמתעופף באוויר אל עבר השמים, מרחף מעל כל המכוניות התקועות כאן וגולש אל מחוץ לעיר הסואנת אל עבר השדות, אל עבר המרחבים".

האיש שדיבר אלי הסיר את קסדת הטייסים מעל ראשו. "מאז אותו יום בתל אביב" אמר לי "התחלתי לחפש איזה מקום, שבו אוכל לבוא מהעיר הדחוסה ולהרגיש את עצמי חופשי לפחות לכמה שעות, כדי למלא את המצברים. וכאן מצאתי את זה".הציפור – אמר לי מאוחר יותר אברהם היל, דוקטור לפסיכולוגיה – הייתה מאז ומתמיד מודל לחיקוי אצל בני אנוש. האפשרות לנענע בכנפים ולהינתק מהאדמה נתפס מאז ומתמיד אצל הגזע האנושי כביטוי לחופש המוחלט והבלתי מוגבל. אנשים חולמים להיות חופשיים, לא מוגבלים, לכן הם רוצים להידמות לציפורים.

שלומי ברוש, קברניט הג'מבו, טיפל עתה במסוק הקטן שלו, לקראת טיסה נוספת. "מתי התחלת לאהוב את הטיסה?" אנחנו שואלים אותו. שלומי מהרהר מעט. "אני לא זוכר בדיוק, אבל אמא שלי אומרת, כי כשהייתי בן שלוש כבר אמרתי לה שאני רוצה להיות טייס".

מכל כלי הטיס הנמצאים בבורגתה, המסוק הזה הוא המוזר ביותר והביצועים שלו הם המזכירים ביותר בביצועיו עוף טורף. "אתה חושב שדבק בנפשך משהו מנפש של ציפור?" אני שואל. הוא מהרהר מעט ומשיב: "אני לא יודע למה ציפורים אוהבות לטוס, אני יודע למה אני אוהב לטוס".

"קינאת פעם בציפורים?"

"לא, אבל פעם היה לי תחביב שבו ממש הייתי כמו ציפור – טיסה בגלישה".

כולם בשדה התעופה בבורגתה רוצים להיות כמו ציפורים, אבל לא כולם יכולים. יום שלם ניצב גדי שולץ בשדה התעופה וחש כמו חסידה שבורת כנף המתבוננת בעצב בציפורי להקתה הממריאות ועפות לדרכן בעוד היא רתוקה לאדמה. כך גדי שהתבונן בתוגה בחבריו הממריאים ומצביע לעבר המטוסים. "זה לא מסוגל להרים אותי, אבל אמרו לי שיש פה אולי מטוס אחד שיוכל להרים משקל כמו שלי".

איש שמן הוא גדי שולץ, יותר מ-130 קילו. אז על מה מדברים? – משקל וטיסה. "אם לא ימצאו מטוס אחד כזה שירים אותי" הוא אומר "אז אני אעשה דיאטה, עד כי כך אני רוצה לטוס אני מוכן לנסות אפילו ככה, עם משקלי, אם רק יהיה מטוס שיוכל לשאת אותי".

"למה זה כל כך חשוב לך לטוס?"

"או, זה כיף אדיר. מה, לא ראית בעצמך איך הם עפים כמו ציפורים. גם אני רוצה להרגיש כמו ציפור".
 
גם גדי שולץ השמן רוצה להידמות לציפור. בשביל זה הוא מוכן אפילו לעשות דיאטה.
 
שולץ, תושב תל אביב, הוא בעל מכון לקרבורטורים. הוא בא לכאן לעתים קרובות, עוזב את מקום עבודתו ומתבונן שעות על שעות במטוסים המרחפים בשמים. סמוך לשעות הצהרים מתחיל הניסוי הגדול. לוקחים את החזק במטוסים וגדי מתיישב במושב שליד הטייס. המנועים נוהמים, הטייס פותח את מלוא המצערת, רגע של מתח. המטוס כאילו עומד להינתק מהקרקע, אבל לא, הוא ממשיך לרוץ על פני המנחת. שולץ כבד מדי. הוא יורד מהמטוס, מסיר את קסדת הטייסים ואומר בפסקנות: "אני אעשה דיאטה. אני רוצה כל כך לטוס".

אנשי הציפורים מנחמים אותו. יותר מכל אדם אחר הם מבינים ללבו וצערו על שנגזר עליו להישאר מרותק לקרקע. ועד לדיאטה האיש השמן יוסיף לעקוב בעיניים כלות אחר אלה שמצליחים להמריא ולהתערב בין הציפורים.
 

ידיעות אחרונות,18.4.89 מעריב, 17.4.88
 
אווירון שקונים בסופרמרקט
מאת אהרון אורגד
פורסם במקור בעיתון "חדשות"14.10.84
המטוס הזעיר כובש את ישראל. אתמול יצאה קבוצת צעירים בטיסה מעין שמר ליטבתה. באמריקה קונים אותו בקופסאות, בישראל זה עדיין קצת יותר מסובך:צריך 30 שעות תאוריה,16 שעות טיסה ובעיקר 5,000 עד 10,000 דולר

בארצות הברית קונים את זה בסופרמרקט, מפורק, מרכיבים בבית לפי ההוראות-וטסים. בארץ זה קצת יותר מסובך.המדובר באוירון זעיר שנראה כמו צעצוע, שוקל 120 ק"ג- אבל ביצועיו התעופתיים מרשימים.

אתמול החל מסע טיס זעיר ליד קיבוץ עין שמר שיסתיים מחר ליד קיבוץ יוטבתה, ובין הימים שני ושישי יערכו הטייסים החובבים במטוסים הקלילים ניווטי אויר באיזור אילת.

זיו ברוש, מראשי קל טיס, החברה היחידה בארץ המלמדת לטוס באוירונים זעירי משקל, מספר:"לפני חמש שנים נסעתי לטיול בארצות הברית. עד אז עסקתי בעיקר בגלשני אויר. בקליפורניה ראיתי לראשונה את האוירונים הקלים ונדלקתי. הבאתי אחד לארץ-ממשיך זיו "אך את משרד התחבורה היה קשה לשכנע שזה עסק פשוט, ולא רק סופרמנים "טובים לטיס" יכולים לטוס בו".

היום יש כבר תקנות לטיסה באוירון זעיר משקל. האוירון יכול להמריא לגובה של 10,000 רגל (כ-3 ק"מ), אבל בארץ יש הגבלות גובה עד 1,500 רגל בלבד. המהירות המותרת היא 100 קמ"ש וזה בהחלט לא מהר במונחי האוטוסטראדה בשמים. מי שרוצה רשיון באוירון כזה צריך ללמוד 30 שעות תאוריה ולצבור 16 שעות טיסה. במטוס רגיל יש צורך ב-50 שעות טיסה עד לקבלת רשיון.

מסע הטיס ישמש, חוץ מהכיף,גם לצבירת שעות טיסה לתלמידים. שנים מהתלמידים הם פנחס כהן (32) חקלאי מעין ורד ורוני אלבק(26) מתכנת מחשבים מתל אביב.

כהן מספר שנדלק לענין לאחר הדגמה שערך זיו ברוש מ"קל טיס" במושב. "עוד קשה לי לתאר את ההרגשה למעלה באויר",אומר כהן."אני עדיין מרוכז בבעיות טכניות,כשאקבל רשיון יהיה לי ראש לחשוב

כשאתה טס לבדך ומרשה לעצמך קצת ביצועים אירוביים.כשטסים עם המדריך מתנהגים כמו ילדים טובים" אומר רוני.

אנשי קל טיס מקפידים לצין שטיסה באוירון זעיר אינה תחביב לעשירים בלבד. אבל בדיקה קלה מוכיחה כי גם באויר עושר, כנראה זה ענין יחסי. מחיר אוירון קטן כזה נע בין 5,000 ו-10,000 דולר, מחיר הוצאת רשיון ולימוד טיסה מסתכם ב-1,350 דולר. מי שאין לו עדיין אוירון כזה בחנייה הפרטית שלו יצטרך לשכור אחד- וזה יעלה לו 40 דולר לשעה. לדברי זיו ברוש אין סכנת הטיסה באוירון עולה על נהיגה בטוסטוס. אם בזמן הנחיתה משתתק המנוע אפשר להנחית את האוירון כאילו היה דאון-ואין סכנת התרסקות.
 
 
מ י י ד  א י ן  ח ד ר ה
אחרי  חצי שנה של עבודה התרומם ה "אקזק 90" , מסוק שבנתה קבוצת  חדרתים במחסן באיזור  התעשיה.
 על המלאכה ניצח אלי מיטלמן, ואת  הכסף סיפק  עמיחי כהן  מכפר תבור. סיפור על אנשים מופלאים עם מכונה
מעופפת.כל אחד יכול, בתנאי שהוא משוגע עם 40 אלף דולר.
 
 

 
פורסם במקור בעיתון "במחנה" ינואר 88
 
 
 
פורסם במקור במוסף "סופשבוע" של העיתון מעריב
 
משחקי אולטראלייט
מאת יעקב צלאל
פורסם במקור במוסף "חדשות" 17.4.92

 
התרוממות רוח
 
 
חיים טובים
אסי טוחן צילום:יובל שמש
פורסם במקור בעיתון ידיעות אחרונות,11.6.93

רק עשירים והרפתקנים חברים במועדון המצומצם והיוקרתי של טייסי האולטרה-לייט
 
כדי להשתייך למועדון של ג'ינג'י צריך להשקיע כ-2,500 דולר בשיעורי טיסה וברשיון, ועוד 20,000-30,000 דולר- מחיר מטוס אוטרה-לייט פרטי. תוסיפו לזה את דמי הביטוח השנתיים, כ-400 דולר, ודמי שכירות למחסן-חנייה, ותקבלו תחביב יקר מאד. ג'יינג'י-(דוד שפט הוא שמו המקורי,אבל איש לא משתמש בו) , הבעלים של מנחת האולטרה-לייט והפאב הצמוד לו במושב עין ורד בשרון-אומר שזו לא הוצאה גדולה יותר מזו שדרושה כדי להחזיק סובארו. רק שהסובארו הוא כלי תחבורה, וכאן מדובר בכלי הנאה.
 
בכל הארץ יש כ-400 בעלי רשיון לאולטרה-לייט ו-120 מטוסים פעילים בלבד. בכל שישי אחר הצהריים מגיעים חבר'ה מכל הארץ למנחת עין ורד, שותים קפה, אוכלים בעממיות חומוס ופול, מפטפטים ויוצאים לסיבוב על המטוס הקל הזה, שנראה יותר כמו עפיפון צבעוני ענק מימדים. זו חבורה צבעונית של כמה עשרות גברים, עם סרבלי טיסה ומשקפי טייסים, שהאולטרה-לייט מעסיק אותם שעות נוספות. יש ביניהם רופא מנתח, קבלן, אל"מ במילואים ורואה חשבון מהגדולים בארץ. בבעלותו של כל אחד מהם מטוס אולטרה-לייט פרטי, שחונה במחסני המנחת.
 
יש משהו מאד משעשע בחבורה של גברים (נשים לא מגיעות לכאן, משום מה), בני ארבעים ומשהו וחמישים ומשהו, שמתרגשים מהמטוס שלהם כמו ילדים קטנים מצעצוע. חלקם מביאים למקום גם את האופנועים הפרטיים החדישים, והכי סטייליסטים- את הטרקטורונים. אבל כולם, ואת זה הם בעצמם אומרים, טייסים מתוסכלים (" מטוס קל זה בעצם מתוס-כל", הם מתבדחים), שעם האולטרה-לייט מגשימים חלום ילדות-להיות טייסים.
 
 
 
לעוף כמו ציפור
נעמי פרסול
פורסם במקור במגזין "אמצע השבוע" 20.1.93
 
אפשר להגשים חלום ישן וללמוד טיסה ממש ליד הבית. נעמי פרסול הצטרפה לטיסה במטוס אולטרלייט,חגה מעל  ראשון לציון והגיעה למסקנה שהנוף נראה מוכר גם כשהראש למטה והרגליים למעלה.  קושרים היטב את החגורה, מניחים רגליים על הדוושות,היד על הסטיק והעולם נראה אחרת.ח-ו-ו-י-ה.

 
יום פעילות "רשפים"
רן בג
פורסם במקור במגזין "באויר" אוקטובר 87

יום שבת 10.10.87 לאחר התארגנות חפוזה, לאור ביטול תיכנון וקדם לדרום, החלטנו לטוס ולבקר את ידידנו בקיבוץ רשפים.
 
המזכירה האוטומטית-הפלא שהוכנס לעידכון החברים-עם קולו העבה של כרמל,קבעה-06:30 עין שמר, תדריך אחרון לטיסה.
 
עם שחר הגעתי למנחת העוגן, התחלתי בעבודה המפרכת של הוצאת כל המטוסים מההנגר של דודיק, "למה המטוס שלי הכי בפנים? מי עושה לי את זה?" במקביל החלו להגיע חבר'ה נוספים. דודיק עצמו, מנכ"ל השילוח עם ה-GT שלו (שמוציא את העיניים לכולם...). איתן עם ה-MX ולומברזו, שהחליטו בגלל בעיות שונות לא להצטרף הפעם.
 
בדיקה דקדקנית של המטוס, לבוש חם, וקדימה לעין שמר לתדריך.
 
השעה 06:15 לערך, אויר קריר ושקוף. מגובה הטיסה רואים את הים ואת הרי שומרון צחים וצלולים-יום נהדר!
 
06:30 בדיוק נחיתה בעין שמר, ותחילת האצה ב"מקומיים" להתארגן.
 
בעשר דקות לשבע החל התדריך. כרמל מסביר ע"ג תרשים את הסיכומים האחרונים שנערכו עם רשפים. מתחלקים למבנים-ולדרך.
 
אני ממריא ראשון בשלישיה המובילה. מרגיש לפחות כמו ג'ימי דוליטל שהוביל את ההפצצה לטוקיו, ונכנס להקפות מעל לשדה וממתין לשוויצר ולמיטלמן, שוויצר ממריא ומצטרף להקפה ומיטלמן מיד אחריו, מתארגנים ומתחילים בנתיב.
 
שוויצר "יושב לי" מצד ימין, ואני מנסה לאתר אם זה גדי או דני. שניהם עם האוברולים הכחולים והקסדה הגדולה, נראים זהים ממרחק זה. מיטלמן משמאל למעלה. שומרים על גובה מותר ומתיצבים על 40 מי"ש (מצחיק, לא?) חוצים את צומת עירון ורואים את ראשוני הישראלים הממהרים לכינרת. פניה קלה לצפון מזרח ומתחילים להיכנס לוואדי ערה. ואדי ערה, למי שלא יודע, היה אימת טייסי האולטראלייט. סיפורים אודות הטרמיקות שלו והרוחות (שלא לדבר על מצוקים שמחכים לנו למטה) גרמו לנו להכנות נפשיות לפני כל כניסה אליו. כל זה היה נכון עד שגילו לנו הוותיקים, שמצפון לוואדי הדרך כולה ישרה ושטוחה, מלבד כ-2 ק"מ ביציאה הצפונית שלו, וכך אומנם אנו עושים.
 
מרחוק רואים כבר את עמק יזרעאל. אד דק משוך עליו בשעת בוקר זו, אד שיעלם עד אשר נגיע אליו.
 
אני מסתכל ימינה ושמאלה ולמען האמת אני די לבד. בעיטות קלות בדוושות-"הפטנט" שמאפשר להסתכל אחורה, בלי להתאמץ- והנה באמת שוויצר ומיטלמן עדיין אחרי. אני מחליט להמשיך כך עד ליציאה מהשטח ההררי, ואכן כך מבוצע מיד עם היציאה לתענכים. אני נכנס ל-360 רחב, וברגע שאני פונה חזרה לכיוון ההגעה, אני רואה מחזה מרהיב- כמו עדת חסידות ענקית כ-11 אולטראלייטים, איש איש במקומו, מרחפים לאיטם- ה"ווקטורים" עם זנב הפרפר המבדיל אותם מהשאר, ה-MX עם צורתם האופיינית, כל אחד וצבעיו. הצלחתי לזהות את שוויצר ומיטלמן עם צבעיהם, גמרתי את ה-360 והמשכתי בנתיב. מרחוק רואים את הגלבוע, אני מכוון לפינתו השמאלית, ומנמיך לגובה המתחייב מעצם היציאה מהשטח ההררי.
 
משמאל נראית עפולה ומאחוריה התבור. הכל שקט, נקי, צלול. איזה רעיון כביר היה לצאת הבוקר לטיסה!
 
הגלבוע מתקרב ולפתע תעלומה. אני מבחין בשלושה מטוסים, אולטראלייטים ללא ספק, הנמצאים לפני כ-3 ק"מ. "לא מבין מי אלה, שובר את הראש איך הצליחו לעקוף אותי", שתי דקות אחרי כן נפתר הענין. אני מצליח להבחין בחטף בצללית הלאזאייר של איתי מבית לחם הגלילית. מטוס מיוחד זה, דו מנועי היחיד בארץ, מבהיר לי שלפני חברינו מהצפון- פיני מחיפה,אמנון מנהריה ואיתי שנפגשו אי שם ביוקנעם עם אורי שטיין, והגיעו מכיוונם למפגש.
 
עוד מספר דקות, ואני עובר בין בית אלפא לניר דוד, עפ"י התדריך המפורט של שאול בדי מרשפים, שהתרה בנו "לא להעז להעיר את הזקנות שבעמק אם אנו רוצים להיות כאן פעם נוספת". נצמד לגלבוע ורואה מרחוק את רשפים, והעשן המיתמר מהצמיג הבוער שהם הבטיחו לנו בתחילת המסלול.
 
פנייה שמאלה עדינה וכאן מתחילים לפתע חיתחותים, שלא מהעולם הזה, זרם עולה/יורד, השד יודע מה, שנובע כנראה מהגלבוע, מטלטל אותנו נאמנה...
 
הנמכה, נגיעה עדינה במסלול העפר, ריצה, עצירה, פינוי זריז של המסלול ע"מ לא לחסמו, לזה שבא אחרי, ודימום המנוע. (הזקנות, אתם זוכרים?...)
 
 החברה מרשפים, במסורת התנועה הקיבוצית על שפת הבריכה וכו'. ממש טיפול ואירוח כיד המלך. בינתיים מגיע גם הלל מכפר תבור עם הפיוניר שלו, ממש פגישת מחזור.
 
אחרי כשעה מתארגנים לחזרה. תידלוק, בדיקה ויציאה באותו נתיב, הפעם האויר קצת יותר חם, קופצים קצת, אבל עדיין "סולידי". רצים חזרה על אותה דרך ללא אירועים מיוחדים.
 
כשנחתנו בבית,שאלו אותי למה אני צרוד כל כך, לך תסביר להם ששרתי כל הדרך....
 
סתם יום ו'
רן בג
פורסם במקור במגזין "באויר", ינואר 88
בשלוש הם מתחילים להגיע, יהודה עם טוסטוס ה"סוזוקי" שלו (שאומרים שכשהוא יהיה גדול,יהיה אולטראלייט) שבט עם הטרקטור מרובב מכתמי בוץ,זכר לשעות עבודה מרובות בפרדס. ויקי עם הדודג' הכחול הישן, המקרטע בין השדות, דויטשר בג'יפ שלו, סולי עם האמריקאית הגדולה ועוד אחרים...נעים לאיטם בשבילים בין הפרדסים ומגיעים להאנגר הגדול המכיל בתוכו את חלומותיהם.
 
בחוץ עדיין רוח. גשם או יום יפה- בכלל לא משנה.שמים מים, רוחצים את הכוסות שהשאירו בפעם הקודמת ולא רחצו אותן, ומתחילים לגלגל בלשונם על מצתים מפוייחים, וכבלים לא מתוחים, ומפלט סתום שגורם למנוע לזייף, ובורג שצריך להחליף אחרי 100 שעות,סתם ככה, ומה יותר טוב, "סינטטי" או "מינרלי", ואיך היה אתמול, ומה יהיה מחר.
 
הכל נשכח. האישה שמקטרת על שעות שהבעל לא בבית, ועבודה שלא תמיד רווים ממנה נחת. ושותף שאכזב ועסקה שנדפקה... בידים כמהות מלטפים את הבד המתוח על צינורות האלומיניום ומעיפים מבט על שק הרוח המפזז בראש ההאנגר.
 
ואח"כ,בזהירות דוחפים את המטוסים השבריריים החוצה, מרחיקים אותם מההאנגר ומתחילים בבדיקה השגרתית. הפינים נמצאים במקומם, האבטחות שלא נפלו, הכבלים המתוחים וצינורות הדלק. לאט לאט, מסביב למטוס כמו שלמדו, כמו שזוכרים, זורקים אחד לשני הערה או שאלה.
 
ואז, כששק הרוח בזוית העין, מתישבים על המושב הזעיר, נרתמים בחגורות השחורות ומרעימים מנוע מאחור לעבר שביל העפר הסמוך, עוזבים בלמים ודוחפים מצערת ארוכה לעבר חלומותיהם.
 
 
את הטיסה הזו אי אפשר להפסיק
בלי ביטון
פורסם במקור במקומון אמצע נתניה,17.4.92
זה מדהים,זה תענוג.חוויה שלא חווים כל יום.אולטרא לייט, זה השם.מטוס זעיר, שנראה כמו צעצוע, כמו קורקיינט, איך להגיד, כמו טוסטוס, אך מצליח לא רק להמריא ולטוס, אלא גם להדהים בביצועים ותמרונים אדירים.

אני עולה לאולטרא לייט מלווה בפירפורי בטן. הרי קדמת המטוס אינה מחופה, ומה יקרה אם אני אשפך? אז מה אם הטייס אומר שלא אשפך. וחוץ מזה,אולי אני סובלת מפחד גבהים ועד היום לא גיליתי? ברגע שהחלטתי שאומץ עיתונאי זה לא בשבילי, הצעצוע הזה נוסק. אני ערה לגבול הדק בין סיכון לכיף. אני עוצמת את העינים, והופ אני למעלה. כן, אני למעלה, מסתכלת על כל העיר הזאת ורואה הכל, ממש הכל. עולם שלם במיקרו: בנינים, כבישים ואפילו הים, מסודרים כמו בלגו.

הטייס מאחור מוודא בעזרת המיקרופון שאין לו מקרה של התקף לב. אני לא יודעת מאיפה הוא לקח את הבטחון שהכל בסדר, ואת התעוזה לשכנע אותי להסכים לחוות תמרונים. "אני חייבת לעשות את זה", אני ממלמלת לעצמי ואוחזת בשולי המושב בחוזקה. בסופו של דבר, אני נורא צעירה ולא רוצה למות עכשיו.

הטייה אחת של המטוס הזה ואני מרגישה שעוד שנייה אני למטה.רק נס יכול להציל אותי כעת. פתאום, תחושת הפחד מתחלפת בהתלהבות חסרת מעצורים. מה שלא יהיה, אסור להפסיק את הטיסה הזו. אני עכשיו מבינה איך אפשר לקחת סיכון ואפילו במחיר החיים עצמם.

 
 
התיכנס נתניה לג'ינס?
 ורד בן ישראל
שלולית החורף ודאי לא שיערה  בנפשה  איזו עדנה מצפה לה,  עם  45  מטוסי  אולטרא  לייט צבעוניים,  דוכני  מזון, מנגלים, הדרכה של החברה להגנת הטבע והופעות. הפנינג חביב היה לנו פה בשישי שעבר. אולי אלף איש באו לראות במה המדובר.
פורסם במקור ב-17.4.92

אנא הקלק על התמונות כדי להגדילן
 

 
במחנה,17.8.05

 


--


 

לייבסיטי - בניית אתרים