נכתב ע"י עודד מרום
 

עם קום המדינה

ב-18 במאי 1948, שלושה ימים לאחר הכרזת המדינה, נדרש לפנות בדחיפות פצועים ממפעל האשלג הסמוך לקיבוץ בית הערבה בצפון ים-המלח.
בשעה 11:00 בבוקר לערך, נחת מטוס קטן על מסלול הנחיתה של חברת האשלג, על דפנות המטוס התנוסס סמלו של חיל האוויר הישראלי הטרי, במרחק של מאות מטרים משם, בסככה הממוקמת על יד מסלול הנחיתה, שכבו שני פצועים, אנשי קיבוץ בית הערבה הסמוך אשר נינטש בלית ברירה על ידי חבריהם. למעלה מ-24 שעות המתינו פצועים אלו לחילוץ. טייס המטוס היה בוריס סניור, מתנדב מדרום אפריקה. דני רוזוליו, לימים חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה היה אחד מבין שני פצועים אלו, כך סיפר: "אנחנו היינו בין האחרונים שנשארו בבית הערבה. כדי לספר מה קרה שם צריך לספר את כל הפרשה הנוראה של פינוי המשק. בית הערבה היה במצור במשך שלושה חודשים. ב-15 במאי, כמדומני, פונו כל הנשים והילדים מן המשק במטוסי דקוטה ואנחנו נשארנו עד כניסת קציני הלגיון הערבי לתוך חצר המשק כי היינו צריכים לזרוק לנהר הירדן את כל הנשק הסודי שלנו. היה שם לא מעט נשק, בין השאר נשק נגד טנקים. שלמה חברי ואני היינו עסוקים בהשלכת הנשק למי הירדן, כשלפתע התפוצץ שק מלא נפצים ושנינו נפצענו.

שכבנו שם על גדות הירדן, זה היה ב-17 במאי, בסופו של דבר הצלחנו איכשהו להגיע למרפאה של המשק בה היה חדר עזרה ראשונה. אחרי שחבשו אותנו, התחילו לנסות ולהזעיק מטוס פינוי. אני זוכר את האלחוטן מנסה להשיג קשר במשך כל הלילה. מאוחר יותר העבירו אותנו למסלול הנחיתה של חברת האשלג ושם חיכינו עד למחרת לפני הצהרים. שכבנו שם, מתחת לסככה. אני זוכר את הרגע שראינו את המטוס נוחת עם סימן ההיכר של חיל האוויר. הכוכב הזה הגיח לנגד עיני, מיד עם הנחיתה התרחשה המולה. העבירו קודם את שלמה ואחר כך אותי על אלונקה, היה רגע ששכבתי מתחת לכנף עד שהעלו אותי למטוס. אני לא ידעתי מה חומרת הפציעה שלי, הייתי קצת מטושטש".


כך בוצע הפינוי הרפואי הראשון בתולדות חיל האוויר הישראלי. כמו עוד רבים שבאו בעקבותיו, נעשה הפינוי הזה ללא צוות רפואי מוטס. איש לא חלם על כך עדיין, ליווי של צוות רפואי לא היה בר ביצוע. המטוסים ששימשו את לפינוי היו קטנים מכדי להכיל מישהו נוסף לבד מהטייס וניצוליו. בוריס סניור, הטייס אשר פינה את דני רוזליו לבית החולים, רכש ניסיון פינוי בעיקר במטוסי אוסטר, שבהם היו שלושה מקומות ישיבה בלבד.

"היו תנאים קשים ביותר" סיפר סניור, "קשר כמעט לא היה. קשה לתאר את ההרגשה לטוס מעל אזור ים המלח בלילה כשאתה רואה את מד הגובה שלך מגיע לאפס, וממשיך לרדת. ללא אורות בשטח ובלי קשר עם בקרה או אמצעי אחר, קשה לדעת איפה ומתי תפגע בקרקע. רוב הזמן טסנו מעל שטחים שלא היו בידינו, ולא פעם תחת אש".


חילוץ פצוע באמצעות אלונקת צי, מסוק S-55 של טייסת 124,סוף שנות ה-50
(מקור:ספר טייסת 124)

 טיבוע אח"י אילת במלחמת ההתשה

ב-21 לאוקטובר 1967, במהלך חג הסוכות, הפליגה המשחתת אח"י אילת לסיור באזור פורט סעיד כשעל סיפונה 199 אנשי צוות. בערך בשעה 17:30 שוגרו אל עבר המשחתת שני טילי סטיקס מספינת טילים מצרית מסוג קומאר. הטיל הראשון פגע בדופן ימין של המשחתת והשני בדופן שמאל. חדר המכונות של המשחתת נהרס כליל ועמו יכולת ההשטה. הנזק שנגרם למשחתת כתוצאה מפגיעת שני הטילים היה קריטי והיא עמדה לטבוע.

מפקד המשחתת הורה על נטישת הספינה. רק סירת הצלה אחת ורפסודה אחת נותרו שמישות, בהתייעצות עם ד"ר זוסמן שהיה רופא האנייה הוחלט כי פצועים קשה, ברובם מחוסרי הכרה, יועמסו על אמצעי ההצלה, ושאר הנפגעים, חלקם חסרי הכרה, יורדו אל המים ויתמכו על ידי ניצולים אשר לא נפגעו. זמן קצר לאחר הפגיעה, נטתה הספינה על צידה והחלה לעלות באש. במהלך ביצוע הנטישה, כאשר חלק גדול מן הימאים כבר נמצאים במי הים, הצטרף סטי"ל מצרי נוסף ושיגר טיל שהתפוצץ המים ליד המשחתת, וגרם לפגיעות הדף רבות ולהטבעת המשחתת. פצועים רבים הועפו מן הסיפון אל המים. בעקבות שרשרת תקלות באמצעי הקשר, הידיעה על הטביעה הגיעה באיחור לגורמי המטכ"ל ורק בשעה 19:40 הופעלו צופרי ההזנקה בבסיסי חיל האוויר.

לביצוע פעולת החילוץ הוזנקו כוחות אוויר רבים אשר כללו בין היתר 11 מסוקי S-58 ו-3 מסוקי סופר-פרלון, בדרכם אספו המסוקים לוחמי קומנדו ימי והמשיכו לאזור הטביעה. מטוס נורד המריא ובבטנו סירות הצלה שנועדו להטלה אל הים. שני מטוסי ווטור ומטוס סופר-מיסטר האירו את האזור בנורים, מטוסי מיראז' הגנו על הכוחות בשטח. ניסיונות כושלים של מסוקי הסופר-פרלון לבצע נחיתה על המים אילצו אותם לבצע חילוץ נפגעים תוך כדי ריחוף באוויר. אל פעולת החילוץ של כוחות האוויר, הצטרפו שתי ספינות טורפדו של חיל הים.
 
חלק מהניצולים אשר שהו במים מספר שעות בציפייה לחילוץ כוסו לחלוטין בדלק ושמן שחור שנפלט בעת טביעת האנייה. עובדה זו בצירוף החשיכה ששררה במקום בעת החילוץ הקשו מאוד על איתור הניצולים.

משה לוי, מניצולי אח"י אילת תאר בספרו "הנשמה ה-48" את הקושי הרב והתסכול של החילוץ מהאוויר: "פעולת ההצלה של ההליקופטרים מעלינו הייתה מרשימה ביעילותה אך גם מדכאה. לא אחת חלף מעלי אותו חרגול מבשר טובות, מזעזע בכנפיו הרוטטות את המים מסביב ויוצר גלים גבוהים שעטפו אותנו, אולם בגלל החשיכה אינו מצליח להבחין בי ונוסק חזרה כדי לחפש ניצולים במקום אחר. בהמשך הזמן נעשה מצב זה מתסכל ומכעיס. בכל פעם שהיה מתקרב אלי הליקופטר הייתי מתמלא תקווה שהנה הצלתי הגיעה ויהיה סוף סוף קץ לתלאותיי, אך המסוק היה מתקרב עד למטרים ספורים מעלי, מחפש מעט בסביבה ואחר שב לעלות מעלה בכדי לשוט למקום אחר. משחק אכזרי זה נמשך שעות רבות".

החילוץ מהאוויר בוצע על ידי שלשול סולם חבלים אל עבר הניצולים שבמים והעלאתם אל בטן המסוק. משה לוי ממשיך ומתאר: "לפתע הוארנו באור מסמא. היה זה הליקופטר שאיתר אותנו. הוא ירד אט אט, כנפיו יוצרות רוח בעצמה חזקה, דבר שגרם לי להיטלטל ביתר שאת. הייתי צריך לאמץ את שארית כוחותיי על מנת להמשיך ולהיצמד לחבלי הסירה. הרוח שנוצרה מכנפיו של המסוק פערה קוער גדול במים. סולם חבלים ארוך השתלשל מגחונו ומספר ניצולים טיפסו עליו מעלה מעלה. לאחר משיית כשישה מלחים החל לנסוק לגובה, תוך שהוא מותיר אחריו ים גועש וגלים סוערים".

ניצולים אשר חולצו מהמים על ידי שתי ספינות הטורפדו הועברו מהן ישירות למסוקים בעזרת כבל. לקראת הבוקר, לאחר כשש שעות של עבודה רצופה, חולץ אחרון הניצולים אל חוף רומאני בצפון סיני. שם הוקמה תחנת איסוף גדודית (תאג"ד) בראשותו של ד"ר יהודה דנון, לימים קצין הרפואה הראשי, ובה ניתן טיפול רפואי וייצוב ראשוני. גם הרמטכ"ל הגיע על מנת לעקוב מקרוב אחר המתרחש. מחוף רומאני הועברו הפצועים ברכבת אווירית לארץ, מרביתם אל בית החולים סורוקה, להמשך טיפול. העברת הפצועים בוצעה במטוסי נורד, סטרטוקרוזר ודקוטה.

באירוע הטביעה של אח"י אילת נהרגו 47 ימאים ונפצעו 91 מחיילי המשחתת, 20 ימאים לא נמצאו והוגדרו כנעדרים.
 
ירפ"א 386

היחידה הוקמה בתל-נוף בשלהי מלחמת ההתשה על בסיס היחידה הקודמת - כיתת פינוי בהיטס, שהוקמה ע"י ד"ר דוד דנון בימיו של מפקד החיל, דן טולקובסקי. אנשי כיתת הפינוי בהיטס השתתפו בכל האירועים הצבאיים והאזרחיים כגון - השריפה בבניין "צים", ובמלחמת ששת הימים פינוי בעזרת צוותי המסוקים של טייסות 124 ו-114, כ-860 פצועים. חלק מן הפינויים בוצעו על ידי צוותי המסוקים ללא אנשי רפואה, בעת שהזדמנו בשטח במשימות אחרות, וכן בגלל חוסר תקשורת מתאימה בין כוחות הרפואה הקרקעיים לבקרה האווירית ולטייסות המסוקים.


מסוק צירעה מחלץ מצוללת חיל הים

עד תקופת מלחמת ההתשה הפיקו לקחים מהניסיון המר של ששת הימים. בינתיים קלט חיל האוויר בשנת 1968 מספר רב של מסוקי "בל" ואלה שימשו למשימות פינוי צבאי ואזרחי כאחד. עם העברת ירפ"א 112 לתל השומר בתקופת כהונתו של ד"ר ירדן כקרפ"ח נשאר בתל נוף הגרעין של ירפ"א 386 החדשה. היחידה הופעלה על ידי צוות סדיר קטן של רופא סדיר, חובש מוטס בקבע בדרגת רס"ר (הראשון היה רס"ר אלי קינן ז"ל) עם תגבור שוטף ומתוכנן היטב של רופאים וחובשי מוטסים במילואים. מפקד היחידה הראשון היה ד"ר יוסף מאיר ז"ל ואחריו ד"ר אילן קוץ יבדלח"א. היחידה צרפה לוחמים ושייטים מחיל הים למשימות המורכבות אבל רוב פעילותה היה בפינוי בהיטס צבאי ואזרחי עם צוותים של רופאים וחובשים מוטסים.
 
חילוץ מסוכן

נועם דן, חייל מגדוד 50 של הנח"ל המוצנח היה בחורף 1974/75 במסע בודדים מנואיבה שבסיני לסנטה-קטרינה. בתחילת הדרך שרר מזג אויר נעים ונמשך עד שנועם הגיע לבי"ס שדה של סנטה-קטרינה. שם נמסר לו שצפויים גשמים ושלג. נועם לא לקח ברצינות את ההתרעה, הוא המשיך לג'בל מוסה. מזג האויר הלך והורע, ערפל כיסה את הדרכים והראות ירדה לאפס. החשיכה, השביל החלק והראות האפסים אילצו את נועם להפסיק ללכת ולחכות שהערפל יתפזר. בחצות הלילה התבהר מזג האויר, ואז גילה נועם שהוא ניצב על סף תהום, אין דרך חזרה. נועם ירה מספר יריות וציפה שמישהו יבחין באותות המצוקה. רק למחרת, באור היום, התגלה החייל. החילוץ היה מורכב, סלע ענק הסתיר ממעל את החייל מעיני המחלצים במסוק. הלוחם מיחידה 669 ביצע תמרון מסוכן כשהוא תלוי על הכבל המשתלשל מן המסוק, ואז הגיע אל הניצול, קשר אותו ויחד עלו בכבל אל תוך המסוק. למזלו של החייל, הוא יצא רק בכוויות קור ובמספר שריטות. החייל הועמד לדין, בעיקר בגלל העלות הגבוהה של מבצע החיפוש הלילי והחילוץ המורכב. בחיל האוויר מסכנים צוות ומטוס כדי להציל נפש אחת בכל תנאי שטח ומזג אוויר.

מלחמת יום הכיפורים

הפינוי הראשון של ירפ"א 386 במלחמת יום הכיפורים בוצע בשעה 17:00 מנפחא אשר ברמת הגולן. הציוד אותו קיבלו אנשי היחידה לצורך ביצוע המשימות לא היה מספק הן בכמותו והן באופן הפריסה שלו. הציוד לא הותאם לצרכי פינוי מוטס. אחת הבעיות המרכזיות הייתה עם הציוד למתן חמצן. מיכלי החמצן היו בנפח נמות ובלחץ חמצן נמוך. בפינוי הראשון מנפחא פונו שני פצועי חזה, האחד נזקק לניקוז פגיעת חזה ולהנשמה. ד"ר ולד סיפר כיצד בעת הפינוי של אותו פצוע חש כל העת שהחמצן הולך ואוזל ועלול להיגמר לפני השלמתה של המשימה. בסופו של דבר החמצן הספיק והפצוע הגיע חי לבית החולים.


פינוי פצועים שחילץ מסוק בל 205 של טייסת 124 במלחמת יוה"כ

הרופא המוטס פרופ' עדי שני העיד: "במהלך מלחמת יום כיפור, נפרס בדרום גף פינוי ברפידים, שם גם הוקם בית חולים שדה. הפצועים פונו במסוק לרפידים. על המסוק בוצע ייצוב ראשוני. ברפידים בוצעו ניתוחים במקרה הצורך ומשם פונו הפצועים במטוס תובלה ללוד, משם פוזרו לבתי חולים באזור המרכז. לעתים בוצע פינוי מוסק מלוד לבית החולים תל השומר. בבית החולים שנפרש ברפידים הושהו לעיתים הפצועים גם מספר ימים עד לייצובם. בהמשך הוקם גף פינוי במצרים בשדה התעופה שבפאיד. במשימות הפינוי המוסקות היו בכל מסוק רופא וחובש. בפינוי שניוני, במטוס תובלה ללוד, היו בכל מטוס שני רופאים ושני חובשים. לרוב נשלחו הרופאים הצעירים למשימות הפינוי המוסק והוותיקים ביצעו את משימות הפינוי השניוני ללוד. בגף הפינוי ברפידים היו שמונה צוותי פינוי, ובכל רגע נתון היו ששה צוותים בכוננות. רשימה ארוכה קבעה תור מי לצאת למשימה מכיוון שהמוטיבציה לביצוע המשימות הייתה גבוהה מאוד בקרב אנשי היחידה".

בשלהי שנת 1978 אוחדו שתי היחידות ירפ"א ו-669 תחת פיקודו של רס"ן (דאז) ד"ר אפרים סנה.
 
 
מלחמת שלום הגליל (1982) -הפינוי הרפואי בהיטס במבצע שלום הגליל

פרק זה נכתב ע"י ד"ר דרייפוס
 
במהלך שנת 1981 גברה המתיחות הביטחונית בגבול הצפון. מחבלים שיגרו טילי קטיושה ליישובי הצפון וביצעו פיגועי טרור בארץ ובחו"ל. ב-3 ביוני 1982 התנקשו מחבלים בחיי שגריר ישראל בבריטניה – שלמה ארגוב. צה"ל פתח במבצע "שלום הגליל" ב-6 ביוני 1982.


פינוי פצועים במלחמת שלום הגליל (תמונה:משה אדרי)

כשלושה שבועות לפני תחילת המלחמה ומשהתברר למעלה מכל ספק כי מבצע טיהור דרום לבנון ממחבלים הוא בלתי נמנע, כינס מפקד יחידת הפינוי בהיטס סא"ל רמי כהן את סגן פיקוד המילואים ליום עדכונים, בו הוצגה התכנית המבצעית של היחידה למבצע זה.

שבוע קודם לכן השתתפה היחידה בתרגיל פריסה של יחידת שדה הליקופטרים (יחש"ה), תרגיל שנתן הזדמנות לתרגל את נהלי היציאה לפריסה והפעלת אלמנט הפינוי בהיטס בתנאי שדה. במוצאי שבת 5 ביוני 1982 התחילה היחידה בגיוס מילואים לאיוש של שתי פריסות. האחת לשדה מחניים והשנייה לבית הספר הטכני שבחיפה. מפקד הפריסה למחניים היה סרן ד"ר גדעון סהר ומפקד הפריסה לבית הספר הטכני שבחיפה היה סרן ד"ר אוריאל דרייפוס. פריסת מחניים הייתה אחראית על הפינוי והחילוץ בהיטס מן הזירה המזרחית ופריסת בית הספר הטכני הייתה אחראית על הפינוי והחילוץ בהיטס מהזירה המערבית. כל פריסה כללה כחמישים אנשים, (רופאים, חובשים, לוחמי חילוץ ואנשי מנהלה) על ציודם. ההתארגנות ביחידה הסתיימה לאחר חצות, ובשעה 01:00 יצאו שיירות הפריסה לאתריהן.

לקראת בוקר יום ראשון ה-6 ביוני, התחילה ההתארגנות באתרי הפריסה, שכללה הקמת אוהלים, יצירת קווי קשר למפקדת הפריסה ולטייסות הפורסות וסיכום נהלי עבודה מול הטייסות ומול מפקדת הפריסה. הפינויים המוסקים הראשונים החלו לקראת השעה 14:00 ונמשכו עד שעות הערב המאוחרות. בשעות הערב נודע על מסוק, שנעדר ממשימת פינוי באזור הבופור. מאוחר יותר נודע, כי המסוק הופל וכל צוותו נהרג. בין ההרוגים היו הרופא סרן ד"ר סטפן לנדס ז"ל והחובש סמל דויד טורסטון ז"ל. לאור הפלת מסוק זה והפלתם של שני מסוקי קרב ומטוס עיט, עצר חיל האוויר את פעילותו וחידש אותה רק לקראת יום שני בצהרים. עם חידוש פעילות חיל האוויר בשמי לבנון ביצעו שני גפי הפריסה בצפון כ-200 פינויים (גף מחניים כ-110 פינויים, גף בית הספר טכני כ-85 פינויים). כמו כן השתתפו צוותי הפינוי של גף חיפה בכוננויות לחילוץ טייסים נוטשים, שכללו שעות טיסה מרובות בסמוך לאזורי פעילותם של מטוסי הקרב.


הדגמת חילוץ פצוע בעזרת מנוף ההצלה של היסעור צולם באירוע השבעת לוחמים של יח' 669 (צילום:חזי שמואלי)

שתי גיחות פינוי שלקחתי בהן חלק במהלך המלחמה השאירו בי זכרונות קשים. יוצאים לחילוץ צפונה, הרגשה מוזרה במקצת לראות את צוקי ראש הנקרה חולפים ונותרים מאחוריך. טסים לאורך החוף. תמונה פסטורלית ונוף משגע. מתקרבים לצור. פה ושם מיתמר עשן מבין הבתים. נקודת איסוף הפצועים אמורה להיות על שפת הים, אי שם צפונה לצור. יוצרים קשר עם הכוח הרפואי, שמודיע כי עלינו לאסוף שלושה פצועים קשים. ניגשים לנחיתה מכיוון הים. טיסה בכוח מנועים מלא ובגובה אפס. עיני כולם צמודות לחלונות  המסוק. מחפשים טילים. נחיתה על שפת הים. מרחוק נשמעות נפילות פגזים ואנשי הכוח, שמאבטח את המנחת, קוראים לנו "תסתלקו מפה, כאן יורים כל הזמן" בירור קצר בקשר ומסתבר כי הפצועים טרם מוכנים לפינוי ויגיעו רק בעוד רבע שעה. הקברניט מחליט כי מסוכן מדי להשתהות בשטח ואנו טסים חזרה לכוון הים. מעומק הים שוב נראה החוף מאוד פסטורלי, פרט לפטריות העשן העולות מצור. מתחילים להיות קצרים בדלק. הקברניט מודיע "אם לא מגיעים תוך חמש דקות אנו עפים מכאן". המתח גואה, יגיעו או לא יגיעו. חולפות עוד מספר דקות ומגיעה הודעה "הפצועים בנקודה". נכנסים שנית לכיוון החוף והפעם רואים אמבולנס מקרטע בדרך עפר לכיוון המנחת. הקברניט קורא "אנו נורא קצרים בדלק, תעשו את זה זריז". חבירה קצרה עם רופא הכוח הקרקעי. שלושה פצועים קשים. האחד קטוע יד עם פציעת פנים קשה, שני קטוע יד עם שבר ברגל והשלישי עם פגיעה חודרת בגולגולת. מעבר זריז של חבישות, עירויים וקיבועים העשויים לתפארת. עבודה יפה עשו "הירוקים", העמסת הפצועים ויציאה לכיוון הארץ. בדרך הידיים מלאות עבודה. פצוע אחד מונשם ידנית ב"אמבו", גם השניים האחרים דורשים מעקב צמוד אחרי עירויים וסימנים חיוניים, מבט חטוף שמאלה. צוקי ראש הנקרה חולפים שוב על פנינו, הפעם בכיוון ההפוך.

לפתע הנמכה ונחיתה. מסתבר שעם כמות הדלק שנותרה, לא נצליח להגיע לרמב"ם ולכן נחתנו אי שם בדרך לתידלוק. מיכלית הדלק מתקרבת, הרוטור ממשיך להסתובב. בתוך התא הצפוף והחם ממשיכים להנשים ולהחליף עירוי שנגמר, שוב ממריאים מנהריה לכיוון רמב"ם. נחיתה, מסירת הפצועים במיון. סך הכל עובר מהר... מסתכלים בשעון, חלפו שעתיים וחצי..."

משימה שנייה. לילה. השעה אחת אחר חצות. הזנקה. כיוון כללי לבנון, המשימה פינוי פצועים. בדרך נחיתה על כביש החוף, כמה דמויות במדים ונשק, עולות למסוק. רופאים העולים לתגבר יחידות רפואה הפרוסות בהרי החוף, משימתנו לפנות מספר רב של פצועים מפלוגת רפואה קדמית שקלט את פצועי יום הלחימה שחלף. חושך, מראה לא רגיל למי שרגיל לטוס בלילה, כאשר אורות ישובי הצפון נראים מכל עבר. הקברניט מתלחש עם טייס המשנה. הדאגה העיקרית, חוטי חשמל נמוכים, אויבו המושבע של המסוק בלילה. טסים כעשרים דקות בשקט מוחלט. חוברים בקשר לכוח. בוץ, עדיין לא רואים דבר. "יש חוטי חשמל?" "יש" באה התשובה. לא סימפטי. לפתע מוארים השמים באור כתום-צהוב ובמרחק בתי כפר, שבפאתו פרוס הפלר"ק. מרחפים מעל הכפר החשוך. הפלר"ק פרוס ליד מגרש לא גדול ומוקף משלושת צדדיו בתים. הצד הרביעי פתוח אך חוטי חשמל מתוחים למלוא אורכו. המסוק מנמיך לאיטו בין בתי הכפר לחוטי החשמל. ממש מתפתל פנימה. לבסוף נוחת. יורדים. פוגשים במפקד הפלר"ק (פלוגת רפואה קדמית) . "טוב שבאתם, עבדנו כל היום כמו משוגעים. יש לנו עשרים וחמישה פצועים". לאור פנסים נגלות שתי שורות ארוכות של אלונקות. מעט לצידן חמש אלונקות נוספות. עליהן דמויות עטופות בשקי ניילון שחורים. מחליטים לקחת שני פצועים קשה. האחד פצוע ראש מחוסר הכרה ומונשם, שניים בינויים ושני נוספים קלים ומהלכים. שלוש אלונקות מקובעות בדופן אחת של המסוק. למעלה, בדופן השנייה, מקובעת אלונקה נוספת ותחתיה יושבים שני הפצועים הקלים. ואילו אנו, הצוות הרפואי והמכונאי המוטס, נדחפים לחלל הזעיר שנותר באמצע.


1982-ביקור מח"א האלוף דוד עברי בביה"ס הטכני במלחמת של"ג.משמאל מפקד הבסיס אל"מ אבי צור, מפקד ח"א,אל"מ לבקו-קצין בינוי חילי, דר' אוריאל דרייפוס (באדיבות דר' דרייפוס)
 
הצפיפות נוראה. החובש רוכן מעל לפצוע ומנשים אותו. סוגרים דלתות. חושך ולפתע שוב ניצתים הנורים. המסוק הכבד מתרומם בקושי. מגלשייו כמעט נושקים לחוטי החשמל. שניות לאחר מכן עוטפת אותנו החשיכה. בתא המסוק מבליחים רק אורותיו האדומים של לוח השעונים. כרבע שעה לאחר מכן נוצצים מלמטה אורות ישובי הצפון. מסירת פצועים ברמב"ם, תדלוק זריז ושוב אנו בדרך לאותו הפלר"ק לסיבוב פינוי נוסף. בדרך אנו שומעים בקשר מסוק נוסף שנשלח לפלר"ק ופינה אף הוא שישה פצועים.

כעשר דקות לפני הנחיתה מתעטף האזור בעננים, דבר שהופך את הנחיתה בנקודה לבלתי אפשרית. פונים למנחת חלופי בדרך. גם שם ישנה התעננות, אך לבסוף נוחתים. בחמש לפנות בוקר מתפזרים העננים ואנו שוב בדרכנו ללבנון. עם הגיענו לשטח, מתחיל לעלות השחר וניתן כבר להבחין בבתים המוכרים ובחוטי החשמל. לפינוי נותרו רק שני פצועים באלונקות ושלושה פצועים מהלכים. כל הדרך חזרה צמודים הפצועים ומלוויהם לחלונות המסוק, נהנים באור ראשון של יום חדש, מנופה של הדרך המובילה הביתה. נוחתים ברמב"ם עם הנץ החמה מעל הרי הכרמל".

לקראת סוף שבוע הלחימה השני ועם סיום הלחימה העיקרית, הוחלט ביום חמישי ה-17 ביוני, על פירוק הפריסה בחיפה וקידום הגף הפורס ל"שדה אדם". גף זה המשיך לתת מענה מנקודה זו לגזרה המערבית במשך כשלושה חודשים. עם הנסיגה לקו הזהרני וסגירת "שדה אדם" הוחזר הגף הפורס לבית הספר הטכני, שהמשיך לשמש כגף הפינוי הצפוני במשך כעשר שנים.

לאורך תקופת הלחימה והשהייה הממושכת בלבנון, בוצעו 2060 גיחות מסוקי סער שהוזנקו לחילוץ ולפינוי נפגעים ישירות מן השטח ומיחידות הרפואה הפרוסות, אל בתי החולים בצפון הארץ. בשונה ממלחמת יום הכיפורים בה כ-35% מהפצועים פונו בהיטס, במלחמת שלום הגליל פונו כ-85% מהפצועים בהיטס.

לקראת שבוע הלחימה השני התקדם הכח הקרקעי מעבר לנהר הזהרני והפריסה בחיפה נמצאה מרוחקת מדי משטחי הלחימה. חיל האוויר הקים אתר פריסה חדש באזור כפר אנצאר, האתר נקרא "שדה אדם" (על שם האלוף יקותיאל אדם שנהרג במהלך הקרבות). האתר כלל מסלול נחיתה למטוסי קרנף ושימש להטסת חיילים וציוד. חיל הרפואה הפעיל במקום פלוגה כירורגית בעלת יכולת ביצוע ניתוחים.

ד"ר בנימין דוידסון אשר תפקד כרופא מוטס בתקופת מלחמת לבנון (של"ג): "בשבוע השני למלחמה החלה תדירות הגיחות לעלות. לכל אחד מאיתנו יצא לבצע שלושה פינויים ביממה. מאחר ובמלחמה זו כ-85% מהפינויים היו מוסקים. באחד הימים, בגיחה השלישית שלי לאותו היום, קיבלתי ארבעה פצועים. שניים שהיה ברור שהם על ערש דווי ושניים שהיו בטיפול חובש בהתאם למידע שקיבלנו מהשטח. במקרה זה משיקולים מבצעיים לא יכולנו להשתהות בשטח ולבצע חבירה מסודרת. מיד אחרי ההמראה הפסיק אחד הפצועים לנשום, נשכבתי במקביל אליו וביצעתי אינטובציה אשר לשמחתי צלחה כבר בניסיון הראשון, הפצוע סבל מהלם היפוולמי קשה, החדרתי עירוי נוסף לידו השנייה והרצתי נוזלים ככל שיכולתי, מאחר ודם לא נותר לי כבר מטיסות קודמות.


דר' דרייפוס מטפל בפצוע (ללא קשר למלחמת של"ג) (באדיבות דר' דרייפוס)

גם מצבו של הפצוע השני היה קשה ביותר עם פגיעה חודרת בבטן ורושם של חזה אוויר חד צדדי, הפצוע קיבל נוזלים ודם עוד מהדרג הקרקעי אולם לאור החמרה במצבו הנשימתי ורושם שלי שמדובר בחזה אוויר בלחץ, נאלצתי להכניס לו נקז. לשמחתי, הפגיעה הייתה בצד שאליו יכולתי להגיע במגבלות המסוק הקטן ומספר הפצועים ולשמחתי הצלחתי בביצוע הפעולה. אולם לקראת נחיתה התברר כי הפצוע הראשון נפטר ואילו השני נפטר כעבור כ-15 דקות מהגיענו לחדר המיון".
 

 פינוי פצועים במלחמת לבנון השנייה (2006)

במלחמת לבנון השנייה נמנו נפגעים רבים בקרב תושבי הצפון כמו גם בקרב לוחמי צה"ל בדרום לבנון. פינוי הפצועים משטחי הלחימה בלבנון, אופיין במורכבות רבה, אשר נבעה מחד ממגוון איומי אויב ומאידך, מקיומם של תנאים טופוגרפיים קשים ביותר. אלו, כמו אלו, הגבילו באופן משמעותי את יכולות הפינוי הקרקעי באמצעות כלי רכב ממוגנים", נזכר ד"ר דרייפוס.

"יכולות הפינוי המוסק הוגבלו גם הן באופן ניכר על ידי מגוון איומים קרקעיים. למרות המגבלות, פונו באמצעות מסוקים למעלה מ-300 נפגעים במהלך ימי המלחמה. מרבית הפינויים בוצעו באמצעות מסוקי ינשוף. במקביל, נטל חיל האוויר חלק במאמץ הויסות השניוני של נפגעים מבתי החולים בצפון לבתי חולים במרכז הארץ. לאור מיקום הלחימה בגזרה הצפונית, בתי החולים בצפון הארץ קלטו את מספר הנפגעים הגדול ביותר".


חילוץ פצוע בעזרת מנוף הצלה של מסוק הינשןף (צילום:אדר יהלום)

רובם המכריע של הפינויים המוסקים בוצעו לבית החולים רמב"ם בהיותו מרכז הטראומה הגדול בצפון. בית חולים זה קלט 68 פינויים (74% מכלל הפינויים) בהם פונו לבית החולים 243 נפגעים. בית חולים זיו בצפת, קלט 15 פינויים (50 מפונים), המהווים 16% מכלל הפינויים. עשרת האחוזים הנותרים נחלקו בין בתי החולים תל השומר, נהריה ובלינסון. מובן, כי התפלגות זו יצרה עומס רב על בית החולים רמב"ם.

במלחמת לבנון השנייה ביצעו מסוקי הינשוף את מרבית הפינויים המוסקים. גודלו של הינשוף מאפשר לו, על פי רוב, לשאת מספר קטן של נפגעים (1-4 כתלות בחומרת הפציעה), באופן המאפשר טיפול רפואי במהלך הטיסה. נוכח האיומים הקרקעיים הרבים במלחמה והעובדה, כי מרבית הפינויים בוצעו תחת אש, נוצר קושי בהכנסת מספר רב של מסוקים לאותה נקודת פינוי. על כן, במקרים מסוימים, נאלצו צוותי הרפואה המוסקים של יחידה 669 להתמודד עם מספר רב של נפגעים במסוק. ב-32 מתוך 94 הפינויים שבוצעו (34% מהפינויים), פונו למעלה מארבעה נפגעים בגיחה (מספר הנפגעים באחד הפינויים הגיע ל-12). ממוצע המפונים בגיחת פינוי מוסק מתוך לבנון היה 4.5 מפונים בגיחה. לשם השוואה, ממוצע המפונים בגיחת פינוי מוסק בפעילות הבט"ש באיו"ש וברצועת עזה היה במהלך השנה החולפת 1.2 מפונים לגיחה.

לנוכח קרבת שדה הקרב לבתי החולים בצפון, ולאור העובדה שזמן הטיסה במרבית הפינויים היה קצר מאוד, נדרשו רק במקרים ספורים הצוותים הרפואיים המוסקים, לבצע פעולות רפואיות מורכבות במהלך הטיסה. בין הפרוצדורות הדחופות, אשר בוצעו על ידי צוותי הרפואה המוסקים היו: צנתורי קנה, הכנסת נקז חזה והחדרות מחט בין צלעיות לניקוז חזה בשל זמן ההמתנה הממושכים יחסית על הקרקע, טרם הגעת הצוות הרפואי המוסק, נדרשו הצוותים המוסקים, לתת למספר פצועים בהלך מנות דם תוך כדי טיסה, דבר אשר שיפר רבות את מצבם ההמו-דינאמי.

במלחמת לבנון השנייה, בוצעו מרבית הפינויים ע"י צוות רפואי מלא, דהיינו - רופא, פרמדיק ושלושה לוחמים. מתארי הפינוי ואופי האיומים בשטח, הצריך שילוב הלוחמים כמעט בכל פינו מוסק. בחלק מהפינויים, הורכב הצוות הרפואי הבכיר משני פרמדיקים או שני רופאים. פינויים בודדים בלבד בוצעו בנוכחות רופא בלבד או פרמדיק במסוק, נדירים אף יותר היו פינויים בהם לא נכלל צוות רפואי כלל במסוק המפנה (פינוי במסוקים מזדמנים).


(צילום:יששכר רואס)

מרבית הנפגעים באורח חמור (93%) פונו אל בתי החולים באופן מוסק. אומנם טווחי הטיסה אל שדה הקרב וממנו היו קצרים, אך התנאים אשר שררו בשדה הקרב, השפיעו רבות על זמני הפינוי. ריבוי האיומים ותוואי השטח, הקשו לעיתים על הכוחות הקרקעיים להגיע אל הפצועים, לחלצם לאחור ולהכינם לפינוי בהיטס. על כן, פעמים רבות, המתינו מסוקי הפינוי לאישורו של מפקד הכוח הקרקעי, על מנת שיוכלו להיכנס לנקודת הפינוי שהוגדרה. פינוי הפצועים בהיסק מגזרת הלחימה במלחמת לבנון השנייה, היווה מרכיב מרכזי בסך מאמצי הפינוי, מרבית הפינויים האוויריים במהלך הלחימה, בוצעו תחת אש מאסיבית, תוך דבקות במשימה להחזרת הלוחמים הפצועים וההרוגים הביתה. כמעט מחצית מכלל נפגעי צה"ל פונו במסוקי חיל האוויר משטח לבנון. סה"כ בוצעו 94 משימות פינוי וחילוץ. במשימות אלו פונו 332 פצועים ו-16 חללים. בנוסף בוצעו 16 משימות העברת נפגעים בין בתי חולים ובהן הועברו 21 פצועים.
 
פינוי פצועים במבצע עופרת יצוקה (2009)

במהלך מבצע עופרת יצוקה הועמדה במבחן, פעם נוספת, יכולת הפינוי הקרבי של פצועים משטחים מאוימים. מורכבות הפינוי נגזרה ממגוון האיומים על כלי הטיס כמו גם מתנאי מזג האוויר ותוואי השטח. חלק מהפינויים במבצע בוצעו באזורים בהם קיים איום ניכר על כלי הטיס, בין אם מתוך שטחי הרצועה או מאזורים סמוכים. בחלק מהמקרים, פונו הפצועים מתוך אזור הלחימה עצמו, תחת אש. מבצעי החילוץ והפינוי הרבים שבוצעו תרמו תרומה ניכרת לטיפול המהיר והמיטבי בפצועים.



 יישמה את לקחי מלחמת לבנון השנייה

במהלך מבצע עופרת יצוקה בוצעו 33 משימות פינוי אשר במהלכן פונו 82 פצועים (בהשוואה ל-94 משימות ו-332 פצועים במלחמת לבנון השנייה). במבצע עופרת יצוקה לא פונו חללים באופן מוטס (16 חללים פונו במלחמת לבנון השנייה). מספר הפינויים המוטסים מהווה 45% מכלל הפינויים במבצע (יתר הפינויים בוצעו על ידי כוחות קרקעיים בלבד או דרך הים). כל הפצועים שהוגדרו כזקוקים לטיפול דחוף פונו באופן מוטס. נתון הדומה למספר הפצועים הזקוקים לטיפול דחוף במלחמת לבנון השנייה (95%). במהלך המבצע בוצעה העברה אחת (של ילדה פלסטינאית שנפצעה מירי טנק) מבי"ח ברזילי לבי"ח תל השומר. פרט לכך לא בוצעו העברות בין בתי החולים (במלחמת לבנון השנייה - 16 העברות לצורך ויסות שניוני, 21 פצועים). מרבית הנפגעים במבצע עופרת יצוקה אשר פונו באופן מוסק משטחי הלחימה הועברו לבתי החולים סורוקה בבאר שבע ולבית החולים שיבא בתל השומר. גיחות בודדות פינו נפגעים לבית החולים בלינסון בפתח תקווה ולבית החולים הדסה עין כרם שבירושלים.
 
 
לייבסיטי - בניית אתרים