שלום חברים
ביום ראשון חלק מהחברים חזרו לארץ: גירה,נחום,קובי, ישראל ואייל, אחרי שבוע של טיסות שלחלקם זו היתה פעם ראשונה במקום, החליף אותם ארז.
תנאיי הדאייה משתפרים מיום ליום.
טיסת השבת שלי היא מסוג הטיסות שהייתי שמח אילולא לא התקיימו. התלבטתי ארוכות אם לכתוב עליה, והחלטתי לבסוף שגם דברים רעים צריכים לספ,ר אז לסיפור שאני לא גאה בו:
ביום שבת ביצעתי טיסה עם הנימבוס 4 החד מושבי, 27 מטר כנפיים,דאון מאוד יקר שלא מקובל לתת אותו לטיסות של אורחים כמונו. קיבלתי כל כך הרבה הזהרות שלא לנחות בחוץ, רק בשדות תעופה, לשמור גובה וכד’.
בצהרים אני ממריא עם המפלצת שיודעת לרוץ טוב בערכי גלישה דמיוניים אבל כושר הסיבוב של המפלצת ויכולת התמרון די קשה. התקשיתי לבצע טירמול סמוך להרים ולכן בניתי יותר על דאיית מצוקים. יצאתי מזרחה ודי מהר הגעתי לשדה שנקרה SEYNE הרוחות התחלפו בכל רגע, נפלתי מתחת לגובה הרכסים, הרוח הייתה 0 .
נדרש ממני בגובה של כ 200 מטר בתחתית העמק לנסות ולטפס. המפלצת לא אוהבת פניות חדות ובמיוחד לא מומלץ לטוס לאט עם כלי כל כך גדול קרוב לקרקע ומצוקים מכל עבר. נדרש ממני את כל הריכוז שיכולתי להוציא מעצמי. האלטרנטיבה הייתה גרועה מידי, ולכן במאמץ גדול מאוד כשאני כל הזמן שואל את עצמי – מה גורם לאדם שפוי להיות במצב כזה? היה לי מספיק זמן תוך הישרדות אמיתית לחשוב על התשובה, ואז כמו רעם ביום בהיר ירד לי האסימון והבנתי את התשובה. אני כנראה “לא שפוי”.
יצאתי מזה, כשנוספו לי בוודאות עוד כמה שערות לבנות לראשי. התחלתי לחזור מערבה. הדאון רץ יפה ובלי מאמץ אני חוצה את שדה האם שלי בגובה של 2000 מטר ישר “ללור”, רכס מדהים שהולך מערבה, וחלק המצוק עובד בצד הצפוני שלו. אני מבצע דאיית רכס מקסימה ומצטרפים אלי לשם חלק מהישראלים. כרגיל אני משתעמם מהר, ועם זיכרון של זבוב מת שהיה לי באותו יום, שכחתי מהר את החוויה הקודמת והתחלתי לרוץ מערבה לאורך רכס “הלור” עד לסיום האלפים, להר גבוה שנראה מזמין מאוד קוראים לו MT VENTOU . ההר לא עבד, הצלחתי לזהות בעזרת עשן שבעמק מאחרי ההר שיש רוח צפונית חזקה, לכן טסתי מתחת לרכס בצד הצפוני, קיוויתי לקבל את העילוי המיוחל בצלע ההר הגבוה, אך שוד ושבר-הדאון לא מפסיק לשקוע.
הגובה רק 1600 מטר. החזרה הביתה מגובה זה בלתי אפשרית לדעתי. בקשר אני מתייעץ עם המדריכים ומקווה לקבל אישור להישאר במערב ולנחות באחד משדות התעופה שישנם בעמק הגדול. התשובה הייתה “תחזור דרך הרכס לאורך המצוקים ותגיע לסיסטרון לנחיתה”.
לא אהבתי את התשובה. הכול נראה לא מציאותי אבל מספיק הסתבכתי ליום אחד, ואני נשמע להמלצה ומתחיל את המסע מזרחה.
המצוקים לא עובדים. אני יורד נמוך ולא מסוגל לנווט עם מפה בגלל הטיסה הצמודה למצוק שהיא גם הסיכוי היחידי שלי להגיע רחוק יותר. אני מתקרב ללור, רכס צפוני לי מוביל לסיסטרון ואין לי גובה לדלג אליו, ולכן אני בתוך הנחל שמנקז את הלור. בגובה של 1200 מטר שני מצוקים ענקיים משני צידי הדאון. אין לי ראייה קדימה, ואני באותו רגע חושב שאם היתה לי אפשרות, הייתי באותו רגע פורש מהדאייה, ובשבתות אני אשב על ספסל בגן ציבור ואקלף לי לאט לאט תפוח עץ עם סכין.
אבל כרגע זה הזמן להוציא מעצמך את המכסימום, בשביל לשבת בספסל בגן בשבתות צריך קודם לחזור הביתה.
המצב הולך ונראה רע יותר. ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה, כל קפל קרקע שבד”כ אנו לא חושבים עליו הופך בשבילי ובזוויות ובגובה שיש לי רכס ומצוק אימתני. יכולת הניווט שלי מוגבלת לחלוטין. אין סיכוי להסתכל במפה, ובתוך הוואדי למטה בלור אין לי מושג מהיכן אני נשפך לעמק. תקוותי לצאת קרוב למצוקים שליד סיסטרון העיר ומשם להגיע לשדה התעופה של סיסטרון שצפונית אליו, אך חלומות לחוד ומציאות לחוד.
המצוק נגמר ורכס הלור משתפל ויורד במיקום שלי בחדות מטה. אני מכוון את הדאון לפינה הכי גבוהה שניתן לחצות, ואני בעמק דרומית לעיר. דרומית לי המסלול חזרה הביתה, וצפונית לי השדה של סיסטרון. להגיע אליו יש לי רוח גבית חלשה, אבל לשם כך יש מעבר בין צוקים קרוב לבתים, וכל זה נדרש עם המפלצת בגובה נמוך. נעלם לי כל חשק מחוויה מפחידה נוספת.
לחזור הביתה נראה בדאון רגיל בלתי אפשר,י אבל זה הזמן של המפלצת שמסוגלת לתת במצב תאורטי 1:65 נשמע לא הגיוני אבל אמיתי, אני מתרחק במהירות מהרוח היורדת של הלור לתוך העמק. יש שדות לנחיתת חוץ, אבל לדאונים רגילים, לא למפלצות של 27 מטר כנפיים. אני ממשיך הביתה. ערכי הגלישה הנדרשים לשדה שלי מתייצבים על מספרים נורמאלים. יש רכס קטן באזור הפיינל עם אנטנה למעלה. אני בחצי מהגובה הנורמלי שבד”כ נכנסים לפיינל. עדין לא רואה את המסלול, אני לא מתאפק ומתרחק טיפה לתוך העמק כדי להציץ קדימה, ואז המסלול נראה רחוק קדימה בזווית שטוחה מאוד אבל אפשרית, מודיע בקשר על פיינל ישיר.
לא מקובל בשדה הזה להגיע כך, אבל לחשוב שאני אגיע בכלל לפני דקות ספורות נראה לא סביר. מוציא גלגל קרוב לנגיעה, חציית הבתים נמוך מאוד והגעה לנחיתה. המפלצת נעצרת לבד ליד ההנגר שלה.
יש לי הרבה חומר למחשבה. נדרש ממני שינוי מהותי, ואני חייב לשנות במקום כזה סגנון טיסה. זה הסתיים טוב, אבל להיות בשטח כזה במצבים כאלו זה ממש לא הגיוני. אני מצפה לתחקיר ולנזיפה חמורה ומצליח להתחמק בעדינות מהמדריך התורן של סופ”ש.
בשל סופ”ש העניין שלי שוקע, טייסת מיפן עושה עימי חסד: נוחתת באותו יום עם גלגל מקופל, מה שמעביר ממני את הזרקור, אבל ההחלטה שלי אחרי הטיסה המטורפת הזו לשנות סגנון טיסה.
בכל יום יש שיפור ניכר בתנאיי הדאייה. החלטתי לא לטוס על המפלצת ולחזור לדאונים רגילים.
למרות שלא בוצע עימי תחקיר ונזיפה כפי שציפיתי, עליתי ליום מצוין עם וונטוס 2, 18 מטר כנפיים. הכול נראה קל יותר. שמרתי כל היום גובה עבודה גבוה, ולמרות שאפשר היה לטוס ולגמוע מרחק גדול פי 2, ירדתי לנחיתה 3 שעות לפני כולם כדי ליישם מסקנות מהטיסה של יום שבת.
יום שני. שוב שיפור נוסף בתנאיי הדאייה. יצאתי צפונה עד בריאנסון באיטליה, גבהים גבוהים, טיסות רכס. הביטחון שלי חוזר ואני שוב, למרות שאפשר יותר, חוזר שעה לפני כולם עם טיסה של כ 300 קילומטר בלבד.
יום שלישי. המדריך האחראי שלי הוא פייר. איש זקן וחכם שיש לו למעלה מ 30 שנה ניסיון בטיסות באלפים. האיש ייצג את צורפת בתחרויות רבות. בשבילי לטוס עם פייר היא בהחלט חוויה מתקנת, הצלחתי להתברג בטיסת הדרכה אצלו כשאני מבקש שנגיע לפסגת אירופה ל”מון בלאן”.
ההתחלה קשה. שעה ועשרים דקות של מלחמה עקשנית בגובה נמוך, לפני שיוצאים לדרך, אבל אז הכול מתעורר וזכיתי ליום דאייה מדהים. גבהים של 4,000 מטר ויותר, טיסה לפסגת אירופה לרכסים הכי מדהימים שיש באלפים האיטלקיים והצרפתים ביקור ב”גלשר”, וחזרה ארוכה של 160 קילומטר בגלישה איטית הביתה עם למעלה מ 500 קילומטר במהירות מדהימה מצורף קישור לטיסה:
http://www.onlinecontest.org/olc-2.0/gliding/flightinfo.html?flightId=-635029550
אין מספיק מילים לתאר את החוויה, הרעיון הדבילי שלי מטיסת יום השבת, לשבת בשבתות בספסל בגן ולקלף עם סכין תפוח עץ, נגנז בשלב זה, ועובר לביצוע לעוד הרבה שנים קדימה. אולי הסרטונים המצורפים יעבירו את חלק מהסיבות למה אני כל כך אוהב לדאות:
http://www.youtube.com/watch?v=dbTK6uZkfIw
בשל רצף הטיסות שלי כאן אני מחויב ביום מנוחה, ולכן אני מנצל אותו לכתיבה, שחיה בבריכה, ובעיקר למנוחה. לפני עוד שלושה ימי דאייה לפני החזרה הביתה לביצה מהקומית שלנו.אשמח לענות לשאלות ולספר עוד סיפורים עם מעניין אז תגיבו, לא מעניין גם תגיבו.
נחיתות רכות
רפי לוסקי
