נכתב ע"י אמיר שגב

פרטי המטוס

 
דגם: F-15B-10-MC איגל

יצרן: מקדוננל דגלס, ארה"ב

מספר יצרן: 52/B010

מס' חא"א: 74-0137

פרטי האירוע:
 
זוג מטוסי בז של טייסת חוד החנית היה באימון קרב אויר זוגות מול זוג מטוסי נץ. במהלך האימון נכנס מטוס הבז 137 לסיחרור שטוח מגובה 12,000 רגל ואיבד גובה במהירות תוך שהוא מסבסב סביב עצמו. הצוות ניסה לצאת מהסיחרור ע"י הורדת החרטום אך ללא הצלחה ומשהגיע המטוס לגובה 6,000 רגל, שהוא לפי הנהלים הגובה לנטישה במקרה כזה, הנטיש הנווט את הטייס ואותו מהמטוס שהמשיך להסתחרר ולבסוף התרסק ליד קיבוץ רביבים. מעוצמת ההתרסקות עפו כמה חלקי מתכת מהמטוס וחדרו לחדר האוכל של הקיבוץ שלמרבה המזל היה ריק באותה שעה.

מספר הטייס רס"ן (מיל') כפיר בראיון לביטאון חיל האויר:

"בשניות הראשונות מאוד כעסתי", אומר כפיר. "חשבתי שאנחנו לא צריכים לנטוש. הייתי עסוק בתוך הקוקפיט, ופתאום מצאתי את עצמי על מצנח. שאגתי על יובל: 'זה אתה?', הוא ענה לי שכן, וצעקתי: 'שיט, כבר היינו בחוץ!'. אבל תוך כמה שניות, עבר לי הכעס. אחרי שנחתנו רצתי ליובל, נתתי לו נשיקה, אמרתי לו שהוא עשה מה שהיה צריך לעשות, וזהו. אני חושב שנחסכה ממני תחושה מאוד קשה של התלבטות אם לנטוש או לא". 

מספר  רס"ן (מיל') יובל, הנווט, באותו ראיון:

 "כאילו זה לא אני יושב שם, אלא מישהו אחר. אני זוכר שעברה לי בראש המחשבה: 'זהו, החיים נגמרו'. בעיקר הרגשתי כך ברגע שהחלטתי למשוך את הידית. זו לא החלטה קלה: מצד אחד, הסחרור שאתה נמצא בו מפחיד, ומצד שני גם הנטישה עצמה מפחידה, אז הלכתי לפי מה שלימדו אותי, והחלטתי לנטוש".

"הרעש ששמעתי הכי חזק היה את כולם צורחים לנו מבחוץ לנטוש", מספר כפיר, הטייס. "אלה היו צרחות אימה, כאילו שוחטים אותם. היה רגע שפשוט הפסקתי להקשיב להם כדי שאוכל להתרכז בעבודה, וגם את יובל שצעק לי שאנחנו צריכים לנטוש כבר לא שמעתי. מה שעבר לי בראש היה מין אינסטינקט, שאני נורא רוצה לצאת מהמצב הזה, אבל אני לא רוצה לנטוש, אלא להוציא את המטוס בשלום. זה חלק מביצוע המשימה שלי כטייס, לחזור בריא ושלם עם המטוס. עלתה בי גם מחשבה על כל יקירי. הבנתי שאולי אני הולך למות, אבל לא בדיוק חשבתי על זה. האדרנלין זרם בצורה שלא הכרתי, ולמרות ההכרה שיכול להיות שאני הולך למות, התחושה לא היתה תחושת פחד רגילה, אלא יותר תחושה חדשה ומוזרה".
לייבסיטי - בניית אתרים