הכותב היה ראש ענף אויר 3 (מבצעים) וממתכנני מבצע “מוקד”. המאמר נכתב בשנת 2007 במלאת 40 שנה למלחמת 6 הימים
מוגש באדיבות מכון פישר למחקר אסטרטגי,תעופה וחלל.
לאחר 40 שנה הולכים וגוברים הקולות הטוענים כי טעתה ישראל בעת שפתחה ביוזמתה את מלחמת ששת הימים, אותם מקטרגים על יוזמת המלחמה טוענים שניתן היה להמתין ולראות מה ילד יום, ולהגיב על צעדי הערבים בהתאם.
ברצוני להראות כמה נכון עשתה ישראל בהיכנסה ביוזמתה למלחמת מנע, וכמה אבדות נחסכו בצעד זה, לעומת המחיר ששלמנו 6 שנים לאחר מכן במלחמת יום הכיפורים.
בשתי המלחמות, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים אמנם ניצחנו, כמעט באותם הישגים של כיבוש סיני ורמת הגולן, אולם המחיר היה שונה. במלחמת יום הכיפורים איבדנו 2800 חיילים, בעוד שבמלחמת ששת הימים איבדנו 800 חיילים.
ניתן לומר בהכללה, כי מחיר ההפתעה שהפתיעו אותנו צבאות ערב היה 2000 חללי צה”ל.
לאחר שממשלת ישראל החליטה בקיץ 1967 על הסרת האיום המצרי על מיצרי טיראן ועל מדינת ישראל, עבר הניהול הטקטי לידי מפקד חיל האוויר האלוף מרדכי דוד. חיל האוויר הישראלי עמד לבצע את אחד המבצעים האוויריים המופלאים שבוצעו במאה העשרים. חיל האוויר הזעיר, שמנה כ-200 טייסי קרב על מטוסיהם, ממוקמים בארבעה שדות תעופה, עמד לתקוף במטוסיו, ללא מפציצים וללא ליווי מטוסי קרב, לאור היום, ובהפתעה, את שדות התעופה של האויב המצרי ולשתק את מטוסיו ואת מסלוליו.
צעד זה אמור היה להשיג עליונות אווירית מוחלטת מעל שדה הקרב – חצי האי סיני, ולאפשר לכוחות היבשה של צה”ל לנוע בחופשיות יחסית אל מרחבי המדבר עד תעלת סואץ וראס מוחמד.
לא אתאר כאן את מהלכי מבצע “מוקד”, המבצע בו השתתפו כל מטוסי הקרב של חיל האוויר, שכלל: המראה בדממת אלחוט, טיסה בגובה נמוך ביותר מעל הים לעבר שדות הדלתא ושדות התעופה בסיני, וכן אל שדות מרוחקים במעמקי מצרים: קהיר-מערב, גרדקה ובני-סואף.
בארבעה ביוני, יום ראשון בערב, התקיים תדריך אחרון במפקדה בו השתתפו מפקדי הכנפות: יחזקאל סומך מרמת דוד, שטופר מתל-נוף, משה פלד מבסיס לוד )שקלט ערב המבצע טייסת אורגן( בני פלד מחצור וג’ו אלון מחצרים. בתדריך השתתפו גם ראש מחלקת אויר – מנחם בר, ראש ענף מבצעים – רפי הרלב ,ראש ענף מודיעין – שייקה ברקת וראש ענף שליטה ובקרה – שמואל כסלו.
הדגש היה על שמירה מוחלטת של סודיות. והפתעת האויב למחרת היום. בתדריך חולקו למפקדים דפי “כוחות ומשימות”, ששורטטו ביד ע”ג דפי נייר, כל מפקד קיבל את משימותיו שלו. (הדפים לא שוכפלו, ולצערי אבדו לאחר המבצע ולא נותר מהם שריד).
מפקד חיל האוויר, האלוף מוטי הוד, היה זה שניתח את הנתונים וקיבל החלטות מרכזיות. לקראת המבצע היה על מפקד חיל האוויר לקבוע את שעת ה-“ש”, השעה בה יתקוף חיל האוויר בהפתעה את האויב. מוטי החליט על השעה 07:45 ממספר נימוקים:
1. זו היתה השעה בה הסתיימה הכוננות של “אור ראשון”. במצבי מתיחות נהגו חילות האוויר של האויב ושלנו, להחזיק בכוננות מטוסי קרב משעת זריחת השמש עד תחילת שעות העבודה, שעות רגישות בהן
הבסיסים והמטוסים אינם מאוישים, אלא בכוח מצומצם. הכוננות הזו מסתיימת עם הגעתם של אנשי הטיסות, צ”א וטכנאים ליום העבודה השגרתי.
2. באזורי הביצות של סיני, באזור התעלה ובאזור הדלתא של מצרים נוצרים בחודשי הקיץ ערפילי בוקר, עננים נמוכים וערפל, המתפזרים עם עלות השמש והתחממות הקרקע והאוויר שמעליה. בשעות
07:00 – 08:00 הסיכוי לערפל יורד כמעט לחלוטין (בדיעבד נתקל אחד המבנים בשרידים של ערפילי בוקר בתקיפת השדות במטס הראשון).
3. שעת ה-“ש” נקבעה לשעה בה מפקדים וטייסים אינם במשרד עדיין, ואינם כבר בבית. בשנות השישים לא היו אמצעי תקשורת לאנשים במכונית, מצב שגרם לרוב אנשי חיל האוויר המצרי להיות מנותקים
בשעה זו מאמצעי התקשורת.
4. מוטי העדיף שעה לא עגולה ולא שגרתית,07:45 הייתה בחירה נוחה.
5. לא נבחרה שעת אחה”צ או ערב, כדי להשאיר יום קיץ ארוך לפעילות חיל האוויר, ולאפשר לחיל האוויר לסיים את המלאכה תוך יום טיסות אחד.
6. לא נבחרה שעת בוקר מוקדמת כדי לאפשר לטייסינו לישון בלילה, הטייסים השכימו וירדו לטייסות בערך ב-04:00 בבוקר.
השאלה החשובה שעמדה בפני מפקד חיל האוויר הקטן היתה: כמה מטוסים להקדיש לתקיפה וכמה מהם להשאיר על הקרקע או באוויר לשם הגנה על העורף ועל שדותינו – מפני מטוסי אויב מצריים, או מפני חיל האוויר הסורי או הירדני שיצאו לעזרת המצרים. לא ניתן היה לשער את תוצאות התקיפה שלנו בהפתעה, וכמה זמן יקח למטוסים ירדנים או סורים להחלץ לעזרת המצרים. מוטי הוד, על סמך הערכות מבצעיות ומודיעיניות, החליט שעד שיובן בחילות האויב מהי תוצאת התקיפה שלנו, ועד שתתקבלנה שם החלטות, יעברו לפחות שעתיים, והחליט להסתפק בהגנה אווירית מעטה ביותר – 4 מירז’ים.
קשה לשער כיום כי מישהו החליט להשאיר את הגנת מדינת ישראל בידי רביעיית מטוסי מירז’, ואולם שיקולו של מוטי הוד היה נכון והושפע מרצונו להקדיש את כל מטוסי הקרב לתקיפת שדות התעופה.
שני מבנים נוספים של מירז’ים יועדו להגנה אווירית בעת הצורך, בדרך חסכונית ומתוחכמת: רביעיית מירז’ים שהמריאה אחרונה למבצע, היתה בכוננות להזנקה עם החימוש, להשליך את הפצצות לים וליירט מטוסי אויב, ומבנה נוסף של מירז’ים שהמריא ראשון ועמד לנחות, אמור היה להיות מוכן במהירות בכוננות ליירוט. הפתרון הדחוק הזה לא יצא כמובן אל הפועל כיון שמדינת ישראל לא הותקפה באותן שעות, ובזמן המבצע הגנו, כאמור, רביעית מירז’ים אחת על כל המרחב האווירי של מדינת ישראל.
12 מטוסי פוגה של בית הספר לטיסה המריאו בסביבות 07:00 לצרכי הונאת האויב וכדי לדמות יום טיסות רגיל בחיל האוויר, וקראו באותות קריאה של טייסות שונות. הדגש הגדול ביותר, כאמור, היה על הפתעה. לשם השגת הפתעה מוחלטת המריאו 197 מטוסי קרב, בלוח זמנים צפוף, בדממת אלחוט מלאה ויצאו לדרך, בתדריך הודגש במפורש שאין לדבר ברדיו, גם לא במקרה חירום, ואף נאסר על הטייסים להדליק את מכשירי הקשר עד לשעת ה-“ש”, כדי למנוע אפילו “קליקים” ברדיו או מילים מיותרות.
ההחלטה על ביצוע המראה בדממת אלחוט יצרה מצב לפיו, מרגע ההמראות לא ניתן היה לעצור את המבצע, בגלל החלטה מדינית, התפתחות מודיעינית או כל בגלל שיקול אחר. לטייסים נאמר גם כי בעת המראה במכשירי רדיו סגורים, צפויות תקלות ועל כל אחד לעשות הכל כדי לא לחסום את המסלול, ולפנות בכל דרך את המסלול להמראה גם במחיר חייו. משמעות הפקודה שאין לעלות מעל 100 רגל, גם במצב חירום, היתה שלא ניתן היה לנטוש (עד שעת ה-“ש”) מטוס בהצלחה. לשאלת אחד הטייסים מה יעשה טייס שינטוש בים או בשטח אויב לפני שעת ה-“ש”, נאמר כי לא יטפלו בו עד לאחר 07:45.
ביום שני, 5 ביוני ?196, היו כל המפקדים במוצב השליטה של חיל האוויר, שם היו גם שר הבטחון – משה דיין, הרמטכ”ל – יצחק רבין, וסגנו עזר ויצמן.
בשעה 07:42, כשלוש דקות לפני שהפצצות הראשונות צללו לעבר מסלולי שדות התעופה ברחבי מצרים, עוד לא היתה כל תגובה באמצעי המודיעין על התרחשות כלשהי אצל האויב. ואז קמו כל הנוכחים על רגליהם, חבקנו את מוטי הוד וידענו כי נצחנו במלחמה.
בשעה 07:45 נפרצה דממת האלחוט ובליל של קולות הציף את כל הערוצים, טייסים דווחו על פגיעות טובות במסלולים, וגם על אבדן טייסים, נטישות ותקלות שונות. בסוף המטס הראשון יצא מירז’ צילום בודד, עם מצלמת “מושל” (לצילום בגובה נמוך) מוטס בידי אורי יערי, ועבר מעל כל שדות מצרים בגובה 500 רגל, לאסוף צילומים ומידע מדויק על היקף הנזק שגרמו מטוסינו לשדות האויב.
במשך שלוש שעות הכריעו מטוסינו את חיל האוויר המצרי, כשהוא בבסיסיו, מופתע והמום. כצפוי, לא היו מפקדיו בעמדותיהם ובדיעבד נודע כי צמרת חיל האוויר המצרי היתה באוויר, במטוס איל-14 מצרי, מעל שדות התעלה. כשהם רואים מן האוויר את חיל האוויר שלהם מוכרע, נחתו בבהלה בשדה קהיר-בינלאומי, השדה היחידי שלא הופצץ על ידינו.
לאלוף מרדכי הוד מגיע עיקר התהילה שבביצוע “מוקד” והתוצאות שבצידו. התכניות נעשו אמנם במשך שנים רבות, בתקופת הפיקוד של עזר ויצמן ועודכנו באופן שוטף בפיקודו של מוטי. הטייסים התאמנו במשך עשור שנים לקראת מבצע זה, אך דרך שליטתו של מוטי בהחלטות ובניהול המבצעי היתה זו שהביאה להצלחת המבצע על מרכיביו הרבים. מוטי האציל סמכות מלאה לפקודיו, סמך על אנשיו, התייעץ ונתן הרגשה טובה למי שפעלו תחתיו. מפקד בעל חושים מחודדים מאד בהבטים של פעילות מבצעית, קר רוח ומהיר החלטה.
המשתתפים
203 מטוסי קרב היו ברשות חיל האוויר בשנת 1967. 197 המריאו לתקיפה, 4 נשארו בכוננות ליירוט, רק 2 מטוסים לא היו שמישים.
מתוך 44 פוגות טסו בזמן המלחמה 38 פוגות במשימות תקיפת כוחות קרקע של האויב. ביום המלחמה הראשון, 6 ביוני 1967, ביצע חיל האוויר 470 גיחות לתקיפת שדות תעופה, 268 גיחות לתקיפת כוחות קרקע, 119 משימות יירוט. סה”כ 857 גיחות במטוסי קרב (כארבע טיסות למטוס ביממה) וכן 39 גיחות מטוסי תובלה ו-168 שעות טיסה במסוקים להנחתת כוחות בכיבוש אום-כתף, לחילוץ טייסים ולפינוי נפגעים.
המחיר והתוצאה
19 מטוסים לא חזרו מן המטס הראשון. במהלך המלחמה איבדנו 46 מטוסים (45 מטוסי קרב ומטוס נורד אחד שנפגע על הקרקע בשדה התעופה בסירקין בהפצצת האנטר ירדני).
19 טייסים נהרגו במלחמה. 2 טייסים נפלו בשבי בעירק וחזרו כעבור מספר שבועות. מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים עיצבו את פניו של המזרח התיכון. שתי המלחמות ותוצאותיהן, הביאו את מדינות ערב למסקנה כי לא יצליחו להכחיד את מדינת ישראל בדרך צבאית.
בסיום מלחמת ששת הימים ולאחריה טרם הבשילה המסקנה הזו במלואה בין מנהיגי מדינות ערב, הם השתעשעו בתרוץ כי מלחמת ששת הימים היתה הפתעה, מעשה תרמית, ותרגיל של היהודים. כעבור 6 שנים ניסו את מזלם בהפתעה מצידם ובסוף מלחמת יום הכיפורים ניצב צה”ל כ-100 קילומטר מקהיר, על אדמת מצרים, וכ-40 קילומטר מדמשק, בטווח תותחים.
היה זה אנואר סאדאת שניתח ראשון את תוצאות שתי המלחמות והחליט שאין דרך אחרת, אלא משא ומתן לשלום. ההשפעה והתובנה של תוצאות המלחמה הבשילו גם בירדן. הפלשתינאים שמצאו עצמם ללא עזרת מדינות ערב פנו לדרך הטרור.
כיום, במזרח התיכון אין מלחמות בין מדינות. קיים הסכם שלום עם מצרים וירדן, וגם בסוריה נובטים רעיונות והבנות כי זו הדרך.
