נכתב ע"י עודד מרום בשנת 1998
בצד ההילה שנקשרה לחיל האוויר במשך 50 שנות קיומו, לאחר הצלחות וניצחונות באוויר, שילם החיל מחיר כבד בתאונות קשות, באוויר ועל הקרקע, וחזר ושילם מחיר יקר מאוד עד שהגיע לניסוח תמציתי של התורה כולה: "באימונים אסור למות". עד לפני יותר מעשור היה מחיר האימונים  - במטוסים ובאנשים מנוסים  - כל כך יקר, עד שהתעוררה בעיה הולכת ומחריפה של שימור הכוח. בצמרת הפיקוד של חיל האוויר הבינו כי אובדנו של טייס מיומן שמשך הכשרתו שנים אחדות, ואובדן מטוס וציוד יקר עלולים להביא למצב שבתום עשר שנים של תקופה בין מלחמות עלול החיל למצוא עצמו בלי די אמצעי לחימה בשעת מבחן. פעילותו של חיל האוויר כרוכה בהכרח בסיכונים רבים, הן באימונים והן בלחימה. מטוסים מסוגים שונים יוצאים בשעות היום, בחשכת הלילה ובמזג אוויר גרוע למשימות רבות ומגוונות כשהם עמוסים בתחמושת רבה. המטוסים פועלים באזורים גיאוגרפים שונים תוך שיתוף פעולה עם מגוון רחב של כוחות באוויר וכוחות קרקע, ולעיתים תוך פעילות חריגה כגון תדלוק באוויר, וזאת בכל מזג אוויר. ועדיין לא הזכרנו התמודדות עם איומי טק"א ומטוסי אויב. מדובר, אם כן, ברשימה ארוכה ההולכת ומתרחבת כל הזמן, של נקודות תורפה בטיחותיות, המסכנות את הצוותים והמטוסים. אל כל אלה יש להוסיף חולשות אנוש שאפילו טייסים מיומנים אינם חסינים מהן, כגון: עייפות, חרדה והתרגשות.


בעת לחימה יש אולי מקום לוויכוח בין "גישת השרידות" ל"גישת מיצוי הכוח" אולם בזמן רגיעה אין כלל מקום לשיקולים או ויכוח מסוג זה. קיימת חובה קדושה להימנע משחיקת הכוח באימונים, תופעה מזיקה לא רק בגלל אובדן אנשים ומטוסים, אלא גם בשל פגיעתה במורל הצבא ושל העורף.

בחיל האוויר מכירים כיום כי בטיחות היא חלק בלתי נפרד מן המבצעיות. בטיחות איננה יעד, אלא כלי לבצע נכון ובאופן מקצועי את המשימה. מטוס הממריא כדי לתקוף מטרה בשטח אויב, נאלץ בחלק מן המקרים לעשות את דרכו בגובה צמרות העצים, ולהסתכן בטיסה נמוכה בין תוואי קרקע לא מוכרים, לאורך מאות קילומטרים, לפעמים בתנאי מזג אוויר קשים, כל זאת כדי להתחמק מאיתורו על ידי מכ"ם האויב או טילי ק"א. אין ספק כי כדי להגיע לרמת טיסה וכשירות לעמוד בכל הסכנות, והמדובר בדרך אל המשימה וממנה בחזרה הביתה, מבלי לעסוק כרגע במה שקורה בעת ביצוע המשימה מעל המטרה, יש צורך להתאמן, והרבה, ולהיכנס אל התחום המסוכן שהוזכר לעיל.

כיצד מאמנים בחיל האוויר את צוותי האוויר לבצע את המוטל עליהם בלי להיפגע באימונים? ראשית, נקבע בחיל האוויר שהאימונים לא יהיו במתאר מדויק של מה שקורה במלחמה, מחשש שהמחיר יהיה דומה. יתר על כן, בהנחה שהדבר היחיד המשותף לכל לקחי המלחמות הוא  - שאין ביניהן כל דבר משותף, קיימת סבירות נמוכה שמתארי האימון המסובכים והמסוכנים שאנו מתכננים אכן יופיעו במלחמה הבאה. לאחר שתי מלחמות בהן קרה שנחלנו הצלחה בביצוע המשימות, כנראה משום שהאימונים "קלעו למטרה" והמשימות בוצעו בהצלחה מפתיעה (בתקיפת שדות התעופה במבצע 'מוקד' במלחמת ששת הימים, ובתקיפת מערך הטק"א בסוריה לאחר מלחמת שלום הגליל), הצלחות אלה גרמו אשליה מסוכנת אצל מפקדים ומתכננים והמחיר על כך שולם בימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים.

בחיל האוויר קיימת הבנה כי אין מדברים במונחים של תשומות (כמה שעות טיסה, או מספר הפצצות שהוטלו), אלא במונחים של תוצאות. ותפישת הזמן באימונים היא: לחץ הזמנים הוא מיותר, מה שלא עשית היום, ניתן לעשות מחר או מחרתיים. על בסיס זה נכתבו בחיל האוויר הוראות מפורטות ומדויקות, הנקראות הוז"א (הוראות זרוע אוויר), והן תוחמות באופן מדויק את מעטפת הביצועים של כל לוחם ושל כל ציוד לחימה, תוך התחשבות במגבלות, כגון תנאי מזג אוויר, עייפות צוותי אוויר וכו'.

מפקדים ולוחמים יכולים לתמר בתוך המעטפת, וכלאחד יכול להתקרב אל גבולותיה לפי ניסיונו וכישוריו. אולם איש אינו מורשה לחרוג מהגבולות המפורטים בהוז"א במגוון המשימות, בשעות הפעילות ובכל אשר התחומים. יש להדגיש כי המגבלות משתנות כל הזמן. בתחילת יום הפעילות נמצא הטייס בתחום מגבלה מסוים. כשהוא עייף חלים עליו חוקים אחרים. כשמזג האוויר הולך ונעשה גבולי, משתנות המגבלות בהתאם, וכך הלאה. הידרדרות אל מעבר למגבלות הטיסה יכולה להתרחש הן באימונים והן במלחמה. פעילות שמתחילה בשקט אבל הולכת ומסתבכת, כגון: תקלה במטוס, היפגעות של לוחם או מטוס וכו'.

כאן חל ההבדל בין אימונים למלחמה. באימונים חייבים לעצור ואין לאפשר "התגלגלות" אקראית של אירועים עם פוטנציאל לאסון. כך ניתן לשמור באימונים (שלא כמלחמה) על רמת סיכון מבוקרת בזמן ביצוע האימון - עצירה מיידית בעת שינוי מזערי מן התרחיש המתוכנן לאימון.

עולה הטענה כי מרוב בקרה ועצירות באימונים, לא יגיעו הכוחות למיומנות מלאה של ביצוע משימות מבצעיות בעלות מורכבות וסיכונים. כאן טמון המפתח הנכון לאימונים יעילים. ניתן להתאמן בקטעי משימה. אין כל צורך לדחוס באימון אחד את כל נקודות התורפה: לילה, המראה במשקל כבד, טיסה בגובה נמוך, שיתוף עם כוחות נוספים ועוד ועוד. ניתן לפזר את האימון ואת גורמי הסיכון על טיסות אחדות, כפוף כמובן לשאר הנתונים המשתתפים - ותק וכשירות הלוחמים, מיומנות המוביל, וכו'.

אין לשכוח כי הכל מתחיל ותלוי בגורם האנושי. זהו גורם רגיש, פגיע, מתעייף ולחיץ. אבל הוא שקובע את התוצאה הסופית.



(Photo:Stamatis Alipasalis)

ומה יקרה בלחימה? 

אין ספק כי כל גורמי הסיכון במהלך הקרב יעשו את מלאכתם ויפחיתו מרמת הביצוע של הלוחמים. אולם מי שקיבל באימונים את האימון הבסיסי הרחב והיסודי, הוא יידע לעשות את השיקול הנכון: האם להמשיך או לעצור. וידע כיצד לענות על כל השאלות המתעוררות ברציפות במהלך משימה מבצעית, להקיש מן החוויות והניסיון ממצבים בהם התמודד - אל הסביבה העוינת בעת הקרב והמשתנה כל הזמן.

לכן אנחנו מאמינים, וגם הוכחנו זאת, שיש בטיחות בלחימה. זו מושגת באמצעות הערכה שוטפת ובלתי פוסקת של רמת הסיכון מול התוצאה.

באימונים יש לדבר על סיכון אפסי. באימונים אסור למות. ואילו במלחמה יהיה השיקול ללקיחת סיכונים כפוף לאופי המשימה, לחיוניותה ולמשקלה במאמץ המלחמתי.
לייבסיטי - בניית אתרים