נכתב ע"י עודד מרום
בתחילת שנות השישים של המאה שעברה עסק חיל האויר בהפקת לקחים, בהתעצמות. בכוח אדם, בציוד ובמטוסים. היה ברור לכל, כי העזרה שנתקבלה מחילות האויר של בריטניה וצרפת במהלך מלחמת קדש (1956) בתקיפת מטרות, בהצנחת ציוד ובהגנה אוירית על ישראל היתה אירוע חד-פעמי ולא תתקבל פעם נוספת.

חילות האויר של כל מדינות האיזור הצטיידו במטוסי סילון ובנשק נ"מ, אולם לחילות האויר של מצרים וסוריה היתה עדיפות מספרית במטוסים, מהם מתקדמים משל חיל האויר הישראלי, כך עלה מדו"חות המודיעין.


בתכנונים ובהכנות שגובשו בחיל האויר בתחילת שנות השישים, היה ברור כי בסד"כ הצנוע שהיה אז בחיל, קשה לתכנן השגת עליונות אוירית על ידי קרבות אויר, וכן לא על ידי תקיפת כל שדות התעופה של האויב (לפי תכנית "תלם" שהיתה אז בתוקף ועל פיה התאמנו כל טייסות הקרב).

ב-1966 נחת בחצור המיג העיראקי, היה זה הישג מודיעיני בקנה מדה עולמי. מעצמות המערב זכו למשש בפעם הראשונה את המוצר המסתורי מתוצרת ברית המועצות שאיים על מטוסי המערב. המטוס הושמש בידיהם האמונות של טכנאי החיל וטס תחת סמל חיל האויר באימון קרבות אויר. ההיכרות עם המטוס וביצועיו הוכיחה עצמה בקרבות האויר באפריל 1967  ובמלחמת ההתשה. סיפור המעשה פורסם פעמים  רבות ועוד יסופר, וכאן המקום להודות פעם נוספת ‏למודיעין-אויר.



מטוס המיג 21 העירקי שנחת בחצור

היה מוסכם בכל הדרגים בישראל, כי פעילות אוירית קרבית לא תתקיים לעולם מעל שטח ישראל (כפי שקרה בשנת 1940 בזמן הקרב על בריטניה). הפתרון היחיד היה השמדת חילות האויר של ארצות ערב בעודם על הקרקע. כאן נכנס לפעולה נמרצת מודיעין חיל האויר. על פי התוויות וקווי פעולה שגיבש ענף אויר/3-מבצעים, פתח מודיעין-אויר בפעילות נרחבת כדי להכיר ולדעת הכל על חילות האויר הערבים: נוהלי הקשר, זמני תגובה של מכ"מ ובקרה, מיקום וסד"כ בשדות התעופה, וגם כושר הטייסים הערבים, רמת ההשכלה, ההדרכה, מקלענות ויכולת טיסה בלילה. המודיעין האוירי צייר רשת צפופה של נתונים בכל התחומים, המסקנות הובילו להבנה כי במקום לתקוף מטרות בשדות התעופה: מטוסים, מגדלי פיקוח, מוסכים ויעדים נוספים (עפ"י פקודת "תלם"), יש דווקא לתקוף את המסלולים כדי לסגור את התנועה בשדות ורק לאחר מכן לתקוף מטוסים.

בשנים שלפני 1967 בוצעו גיחות צילום רבות, וגובשו מפות מפורטות של כל שדה, המטרות העיקריות היו הצטלבויות המסלולים. אנשי המודיעין "עלו" גם על מספר שאלות: למה בשדה אינשאס רוחב המסלול גדול מן הרגיל, (נמצא כי הקבלן שבנה את המסלולים עבד לפי מידות מטריות, בעוד שהתוכניות היו ברגל (33 ס"מ), וסלל מסלול ברוחב פי שלושה מן הנדרש. באבו-סואר מצאו אנשי  המודיעין כי המסלול בנוי פלטות בטון שלא יאפשרו חדירת פצצות. לכל שדה הוכן תיק נתונים, מפות, תצ"א ונתונים טכניים של המסלולים והסד"כ בשדה.



גיחות צילום רבות בוצעו ע"י מטוסי השחק של טייסת 119.(הדמיית מחשב)

תפקיד חשוב ביותר נועד לאנשי המודיעין בהמלצה על קביעת שעת ה"ש" לתקיפה בהפתעה. לאחר עבודת תכנון רבה ויסודית שעשה רפי סברון במשך שנים בפיקודו של עזר ויצמן, קיבל באפריל 1966 מוטי הוד את הפיקוד על החיל, ובפיקודו פעלו שלושה בקידום תוכניות התקיפה: סא"ל רפי הרלב, ראש ענף אויר/3-מבצעים, סא"ל שייקה ברקת ראש ענף אויר/4-מודיעין, וסא"ל שמואל כסלו ראש ענף אויר/6-שליטה ובקרה. שייקה ברקת הכניס רוח חדשה למחלקת המודיעין. הוא דרש להיות מעורב בכל פעילות, ורצה לדעת כל דבר שקורה בחילות האויר סביבנו. ברקת ידע שהתכנית תקום או תיפול על בסיס מודיעיני. תוכנית "מוקד" בשמה החדש, תורגלה ונלמדה בטייסות לפרטי-פרטים, והמשיכה להתעדכן ע"י מודיעין-אויר מעת לעת. הטייסים שיננו וידעו כל פרט משלל החומר המודיעיני שהעביר להם מודיעין-אויר על המטרות אליהן אוישו.

בבוקר ה-5 ביוני 1967, בסביבות 07.15 התיישרו המטוסים על מסלולי ההמראה בכל בסיסי חיל האויר בדממת אלחוט, והמריאו כל אחד בזמנו אל עבר המטרות. לאחר 3 שעות עלו מעל שדות התעופה של מסלולים ומטוסים במצרים ענני עשן שחור ועל הקרקע נשארו הריסות.



 מטוסי סמב"ד של טייסת 105 הפציצו  שדות תעופה מצריים במבצע "מוקד"
 
ב-10 ביוני 1967 הסתיימה מלחמת ששת הימים  בניצחון גדול שהדהד בכל העולם. על חיל האויר היה למלא את השורות שנדלדלו, טייסים ומטוסים אבדו במלחמה, ואמברגו צרפתי מנע הצטיידות במטוסים נוספים, בציוד ובאמל"ח. מספר ימים לאחר סיום המלחמה החלו פעולות איבה לאורך תעלת סואץ. המצרים, שהבינו את גודל המפלה ולא יכלו להשלים עם העלבון, הגיבו בהפגזות, ירי, ואף חטיפת חיילים ואזרחים מכוחותינו. צה"ל בחר להגיב בכוח מזערי. חיל האויר השתדל להימנע מתגובה מסיבית כדי לא לסכן את מטוסיו, בעוד כוחות צה"ל נלחמים מלחמה סטטית לאורך תעלת סואץ ועוסקים בהקמת המעוזים ב"קו ברלב", החל חיל האויר במבצעים שמטרתם הסטת הלחימה מתעלת סואץ אל עומק מצרים, תקיפת מטרות רגישות וכואבות, כדי להשפיע על מקבלי ההחלטות במצרים למתן את פעולות האיבה לאורך תעלת סואץ.


מסוקי סופר פרלון של טייסת 114 הטיסו לוחמים לעומק שטח מצרים במבצע "הלם"

ב-31 באוקטובר 1968 בוצע מבצע "הלם", הראשון מבין מבצעי הפשיטה המוסקים לעומק שטח האויב. נוהל הקרב היה צפוף ביותר והתבסס על נתוני מודיעין מדויקים. התכנון והביצוע היו מוצלחים. שבעה מסוקי סופר פרלון מטייסת 114 בפיקודו של חיים נווה, הטיסו 14 לוחמים מחטיבה 35 בפיקודו של סרן מתן וילנאי אל אזור הנילוס. בפעולה נהרסה תחנת חשמל ובה חמישה טרנספורמטורים באזור נג'א-חמדי. נתקף גם גשר-סכר על הנילוס באזור נג"א חמדי ובקינא. צמרת השלטון והצבא במצרים הוכו בהלם וחזית התעלה שקטה למשך ארבעה חודשים. הנזק נאמד ב-5 מליון לירות מצריות, ולאורך 300 ק"מ כבה החשמל,  כולל בכמה שכונות בקהיר. כל זה לאחר עבודת איסוף ענפה וגיחת צילום בספטמבר 68, שסיפקה נתונים חיוניים למחלקת מודיעין.

אנשי מודיעין-אויר המשיכו בחיפוש מטרות בעומק מצרים ובמהלך 1969 (באפריל -  קיבל אברהם פרי את הפיקוד על טייסת 114) בוצעו תקיפות מוסקות שלא היה להן אח ורע בלוחמת האויר באזורנו: חבלה בעמודי המתח הגבוה לאורך הנילוס, פשיטות על מחנות צבא בדרום מפרץ סואץ (ראס זעפרנה וספג'ה) הפגזה על מחנה במנקבד, הפצצת נמל ספג'ה, חטיפת המכ"ם הרוסי בראס-ע'ריב ושורה של מבצעים נוספים עד סוף יוני 1970. באפריל 1969 גם הופצצו מטרות במצרים ע"י מטוסי נורד של טייסת 103 (מבצע "בצורת").



מטוסי נורד של טייסת 103 השתתפו במבצע "בצורת"

קליטת מטוסי העיט הקלה מעט את הלחץ המבצעי, ונחיתתם של הפנטומים בישראל בספטמבר 1969 שינתה כליל את המצב. עכשיו יכול חיל האויר להראות למצרים את נחת זרועו הארוכה, ולאחר כשנה בה פעל באמצעות מסוקי פרלון ויסעור בעומק מצרים, החלו מ-7 בינואר 1970 הפנטומים והסקייהוקים במבצעי "פריחה" תקיפת מטרות תשתית, כלכלה וצבא בעומק מצרים.עד סיום מבצעים אלה ב-13 באפריל 1970, (מבצע פריחה 21) בוצעו 88 גיחות תקיפה.

מלחמת ההתשה שעוצמתה עלתה מדרגה בקיץ 1969, היתה מן הקשות שידע צה"ל וחיל האויר. רב-הגווניות של המשימות, המטרות השונות, החמקמקות  דרשו מאנשי המודיעין להיות עם האצבע על הדופק בכל שעה משעות היממה.

שייקה ברקת תבע מאנשיו: לדעת הכל, כל הזמן, בכל מקום. עם הגיע הפנטומים, החלה המלחמה נגד סוללות טילי ק"א שלאורך התעלה. זו היתה מלחמה עקובה מדם, בה נפלו אנשי צוות-אויר בשבי, אחדים ניספו עם מטוסם, והמלחמה היתה חייבת להימשך.



מטוסי הקורנס תקפו במבצעי "פריחה"

כניסת הרוסים למלחמה הזו, היתה אחת מן ההפתעות הלא נעימות, המודיעין לא צפה כי רוסיה תעיז לשלוח אמל"ח מתקדם למזרח התיכון, פן יפול בידי ישראל ויועבר למערב. ההפתעה היתה גדולה כשהגיעו מכשירי מכ"ם מתקדמים, ציוד אלקטרוניקה ול"א סודי, וטילים מתקדמים SA-2 ו-SA-3  יחד עם מפעיליהם הרוסים ומומחים לאחזקה. זו הפכה להיות מלחמה של חיל האויר הישראלי נגד ברה"מ. בשלוש שנים של מלחמה אכזרית, בגזרות שונות (התמקדתי במצרים, אולם נלחמנו גם בפתחלנד, בירדן ובסוריה) נדרשו אנשי המודיעין האוירי לפקוח עין על כל גזרות הלחימה, לאסוף מודיעין, לנתח ולהפיק מטרות ללא הרף, לדעת על כוונות האויב, ולספק מודיעין עדכני ליחידות השדה.

הפסקת האש בקיץ 1970 חתמה עשור של אירועים מכוננים בפעילותו של חיל האויר - זו היתה שעתם הגדולה של אנשי מחלקת מודיעין-אויר ואנשי המודיעין ביחידות ברחבי החיל - התנסות קשה וחשובה בעימות שלא תם והתמשך לשנים הבאות.
 
לייבסיטי - בניית אתרים