עודד מרום, על פי ראיון עם האלוף (מיל') דוד עברי, מפקד חיל האוויר בעבר.
ב-7 ביוני 1981 לפנות ערב, המריאו שמונה מטוסי F-16 וששה מטוסי F-15 למשימה הרת-סכנות, לתקוף את הכור הגרעיני
שבנו העיראקים ליד בגדד. המרחק למטרה היה 1100 ק"מ מישראל, בנתיב חוצה איומי ארצות אויב.

המראת המטוסים סיימה תהליך ארוך של איסוף מודיעין, תכנון מבצעי, לבטים והחלטות קשות, פעילות של שנים
שעליה ניצח, הנחה, הדריך, קבע והחליט מפקד חיל האוויר דאז, האלוף דוד עברי.

***

בשנות השבעים של המאה ה-20, עקב משבר האנרגיה בעולם, סוכמה עיסקה בין צרפת לעיראק, לפיה תספק צרפת לעיראק שני כורים גרעיניים וכמות של אורניום מועשר, תמורת נפט עיראקי.
בשנת 1977 הסתיימה בניית מבנה הכור הראשון "תמוז 1" ליד בגדד, בתכנון ועזרה של מומחים צרפתיים, ובישראל גברה הדאגה כי העיראקים יוזמים הצטיידות בנשק גרעיני.
כל הסימנים והמעקב אחרי הקמת הכור הצביעו על הסכנה באיום גרעיני על ישראל.
"השיחות והדיונים בנושא זה החלו בשנת 1977-1978", סיפר האלוף (מיל') דוד עברי, מפקד חיל האוויר (1982-1977) ושגריר ישראל בארה"ב (2002-2000),
" מנחם בגין היה ראש הממשלה, עזר ויצמן שר הביטחון, ורפאל איתן הרמטכ"ל.
הנושא  עלה  בדיוני  הממשלה  באוגוסט  1978  ונדונו  מספר  חלופות  כיצד  לפעול  נוכח  האיום  ההולך ומתממש, ביניהן
לחץ
דיפלומטי  ממדינות  המערב  ואירופה,  וכן  תקיפה  בדרכים  שונות,  כולל  מן  האוויר. "ההחלטה אם לתקוף או לא לתקוף, נזכר
עברי,  "עמדה  בדיוני  הקבינט  המדיני  בשורה  של שאלות,  הסתייגויות,  והתנגדות  של  אחדים  מחברי  הקבינט, בעיקר בגלל
שיקולים פוליטיים וסיכונים בביצוע המשימה".
בשלהי  1978  הורה  הרמטכ"ל  איתן  לחיל  האוויר  לתכנן  אפשרות  תקיפה ש ל המתקן הגרעיני, כדי לבצע את ההפצצה לפני
שהכור  יחומש  בחומר  גרעיני. "עמדו  לנגד  עינינו  מספר בעיות מבצעיות", תאר עברי, "מערך מטוסי הקרב שלנו כלל אז מטוסי
סקייהוק ופנטום, ללא כושר תדלוק אווירי מבצעי, והמרחק למטרה, 1100 ק"מ היה מחוץ  לטווח  למטוסי הקרב שלנו. חיל האוויר
החל בהכנות  לתקיפה בטווח  ארוך, עם המטוסים  והאמל"ח שהיו  בידינו אז", הזכיר עברי  את מצב חיל  האוויר בשנים שלאחר
מלחמת יום הכיפורים."הכור הגרעיני היה אז בסוף תקופת הקמתו, והיה עלינו להזדרז.התחלנו לתכנן 'תוכנית מגירה', כיצד להגיע
אל  היעד, ובינתיים  אירעו  מספר  אירועים, שעזרו  לנו  מבחינת עיתוי. במהלך המלחמה שהתנהלה אז בין איראן ועיראק, תקפו
האיראנים פעמיים את הכור במהלך בנייתו, תקיפות  שלא  מנעו  מן העיראקים  להמשיך  במלאכת הבנייה. אנחנו היינו בלחץ של
הכנות והצטיידות לקראת המשימה הזו".

התעשיות  הביטחוניות  בישראל  פעלו  לשנות  את  שיטת התדלוק, כדי לאפשר למטוסי פנטום לתדלק ממכליות באוויר. בטייסות
הסקייהוק  והפנטום  שנבחרו  החלו  להתאמן  באופן  אינטנסיבי בטיסות לטווח רחוק. המטרה  שנמסרה לטייסים  הייתה - אנחנו      עומדים  לתקוף  שדה תעופה  בעיראק, מטרה שלא  משכה תשומת לב חריגה,  לאחר תקיפות חיל האוויר בעבר, במלחמת ששת            אלוף (מיל') דוד עברי  
הימים, ובתקיפות עומק במלחמת ההתשה וכן במלחמת יום הכיפורים. ואז, בפברואר 1978 הגיעו מהומות  המהפכה האיסלאמית           באדיבות אלוף (מיל') עברי
באיראן לשיאן. השאח הפרסי הודח, והשלטון עבר לאיסלאם הקיצוני בראשות חומייני. בין שאר תוצאות ההפיכה קרה ש-75 מטוסי                                         
F-16 שהוזמנו ע"י איראן מספר שנים קודם, היו על סוף קו הייצור וארה"ב לא התכוונה לספקם לאיראן. "עזר ויצמן פנה אלי", נזכר עברי, "ושאל אם נוכל לקבל ולקלוט את 75 המטוסים האלה, מוקדם מאד מן התאריך שהמטוסים שהזמנו בארה"ב אמורים להגיע אלינו".
היה על עברי לקבל החלטה קשה. חיל האוויר לא היה עדיין מגובש בתפיסה איך והיכן לקלוט את מטוסי ה- F-16שהוזמנו על ידנו, עדיין לא הייתה תוכנית אחזקה, הצטיידות, הדרכה וכו'. אולם עברי החליט שאין להחמיץ את ההזדמנות הזו וחיל האוויר נכנס למרוץ לקראת קליטת מערך גדול של מטוסי F-16.
"ביולי 1980 קיבלנו את המטוסים האלה, שלא היו בנויים בהתאם להזמנה שלנו מבחינת אוויוניקה, אפשרות חימוש ועוד, ושלחנו טייסים וטכנאים לארה"ב להתאמן לקראת קליטת המטוסים", נזכר עברי.
בסוף יולי 1980 הגיעו ראשוני ה-F-16  לישראל, והחל תהליך תכנוני חדש: כיצד לבצע את המשימה החשובה והסודית באמצעות המטוס החדיש. מסכת רחבה של שיקולים והחלטות הנחתה את ההאלוף עברי בכל התחומים: הגדרת האיומים, ההחלטה האם לתקוף ובאיזה עיתוי, גודל הכוח והאמל"ח ביחס לתוצאה הנדרשת, ושורה שלמה של פרטים ונתונים שקשורים למשימה. בתוך חיל האוויר החלה פעילות נמרצת כדי להכשיר את המטוסים לתקיפה. למטוסים לא היו מכלי דלק נתיקים בכמות מספקת, ולא היה אישור להטילם בנוכחות פצצות תלויות על הכנף. כמות הדלק המרבית שבמטוסים (F-15 וגם F-16) לא איפשרה טיסה הלוך וחזור כולל תקיפה בטווח 1100 ק"מ, והיה על עברי לקבל החלטות בעניין נתיקים, מכלי דלק נוספים למטוסים, התקנות מיוחדות במטוסים, בחירת סוג ומשקל פצצות ועוד.

"עם קליטת F-16 לא היה בידנו כושר תדלוק אווירי, למרות זאת העברנו את המשימה לטייסת F-16, כאשר הדרך חזרה תוכננה להתבצע בגובה רב וללא מספיק דלק אפילו להתגוננות מפני מטוסי אויב", הסביר עברי.

על אף ההתנהלות בסודיות מוחלטת בזמן התכנון ובמהלך כל חודשי ההכנות, לקח עברי בחשבון אפשרות של היתקלות במטוסי אויב, לפחות לאחר התקיפה ובדרך חזרה. לשם כך צוותו למשימה שלושה זוגות של מטוסי F-15 להגנה אווירית, פרט לשמונת התוקפים היו המטוסים המשתתפים במבצע מוגנים באמצעים אלקטרוניים ואחרים, כולל מטוסי לוחמה אלקטרונית.
למטוסי F-16 התוקפים לא היו אמצעי הגנה עצמית של ל"א (לוחמה אלקטרונית) מאחר ומכלי הל"א הנישאים ע"י המטוסים הוסרו כדי לחסוך בדלק. שלושת הזוגות של מטוסי ה- F-15 הוצבו בנקודות שונות לאורך הנתיב חזור, באזורים בהם היה סיכוי לפגוש מטוסי אויב, והם סיפקו את ההגנה האלקטרונית למטוסי ה- F-16 ואת החיפוי על התוקפים בדרכם בחזרה.

במישור המבצעי עמד על הפרק נושא האיום על המטוסים לאורך הנתיב ובזמן התקיפה. היו ידיעות שהעיראקים הציבו כדורים פורחים עגונים לקרקע בנקודות מפתח בסביבות בגדד, זאת כתוצאה מן התקיפות הקודמות של האיראנים. כל האזור היה מוגן בתותחי נ"מ ובסוללות טילי קרקע-אויר (טק"א), והיה צורך להחליט מהו סוג התקיפה המועדף והנוח להטלת החימוש הכבד, ביחס לאיומים: מטוסי אויב, טק"א ועוד.
"הערכתי שהאיום העיקרי לאורך הנתיב ובזמן התקיפה הוא סוללות טילי קרקע-אוויר", אמר עברי, "והחלטתי על טיסה נמוכה מאד בנתיב ומשיכה להפצצה באזור המטרה".
במישור המדיני עמד עברי בלחץ של מדינאים בעלי השקפות פוליטיות מגוונות, בעלי ידע שטחי בתעופה ובמבצעי אוויר. הם אלה שעמדו להחליט על אופי המשימה ודרך ביצועה, אם בכלל.
בכל משך הדיונים והחלטות המדיניות נשאל האלוף עברי שוב ושוב, מהם הסיכונים והסיכויים של אובדן מטוס או טייס. "לא יכולתי להשיב על מידת הסיכון, כי אף אחד לא יכול לענות על שאלה כזו", עברי עמד בלחץ חברי הקבינט הביטחוני בשאלה הקשה הזו, ולבסוף, כך סיפר "עניתי להם כי אלה הם סיכוני מלחמה. הסברתי למקשים בשאלה הזו כי העיראקים נמצאים במלחמה עם האיראנים, ומה אכפת להם אילו מטוסים תוקפים בשטחם. מלחמה זו מלחמה."
עברי בחר להקביל את סיכוני השחיקה של הכוח התוקף לאלו של תקיפות העומק במצרים במלחמת יום הכיפורים, שהיו 1.1%, כלומר האחוז הזה על שמונה מטוסים. תשובה זו ריככה את חרדות חברי הקבינט הביטחוני, שחלקם פקפקו בכדאיות התקיפה, שהיתה בעיניהם מהלך שנוי במחלוקת. היו שהעלו על נס את הסכנה ביחסי החוץ שלנו, היו ידיעות על תכנוני האויב לתגובה על התקיפה והיו גם כאלה שטענו כי ההישג אינו שווה את הסיכון. "כי לא ניתן להשמיד את המתקן, ובסך הכל נשיג איחור של שלוש-ארבע שנים בהפעלת הכור", כך טענו המתנגדים למבצע.



שלושת הזוגות של מטוסי F-15 הוצבו בנקודות שונות לאורך הנתיב חזור

על הפרק עמדה גם האפשרות שהנשיא המצרי סאדאת יבטל את הסכם השלום בין ישראל למצרים. (במאי-יוני 1981 היינו באמצע תהליך פינוי סיני שהסתיים באפריל 1982). היו גם בחירות קרובות בארה"ב, ועוד שורה של שיקולים כבדים למה לא לתקוף. מנגד עמד רק שיקול אחד: הימים עוברים ויש לחסל את הבעיה לפני היום בו יפעילו העיראקים את הכור באופן מבצעי ואז כל תקיפה עלולה לגרום לאסון אקולוגי בקנה מידה אזורי.

לאחר שיקולים בדבר זמן התקיפה החליט עברי, שהיום הנבחר הוא יום ראשון בשבוע, כדי לחסוך חיי מומחים צרפתיים שעבדו בבניית הכור הגרעיני. לגבי שעת התקיפה, בחר עברי בשעת אחה"צ שמותירה לילה שלם לפעילות במקרה של אסון או תקלה בזמן התקיפה ובנתיב חזור. מועדי הביצוע נדחו שוב ושוב משיקולים מדיניים ואחרים, ובאחד המועדים אף הגיעה הודעת הדחייה כשמטוסי התקיפה כבר עמדו להמריא.
ביום ראשון 7 ביוני 1981, ערב שבועות, המריאו המטוסים מבסיס חיל האוויר עציון שבסיני, שפינויו במסגרת הסכם השלום עם מצרים, עוכב עד לביצוע המבצע. ולגבי התקיפה עצמה, הסיפור נכנס להיסטוריה המזהירה של מבצעי אוויר אותם תכנן האלוף עברי ובוצעו בתקופת פיקודו על חיל האוויר.

בחרתי (ע.מ.) לשתף את הקורא במסכת הלבטים, קבלת ההחלטות, ובחינה של המהלכים השונים במשך השנים בהן תוכנן המבצע, הבשילו התנאים והפכו לפקודת משימה. (תאור התקיפה הופיע פעמים רבות בפרסומים שונים).
 
ההחלטות הנבונות והאמיצות שקיבל האלוף עברי עסקו במגוון תחומים: מהו ההישג הנדרש, הנתיב למטרה, הגדרת האיומים,
גודל הכוח התוקף, אמצעי הגנה, חילוץ וקשר, תדלוק בעיתוי נכון ונבון, גמישות בתפעול כל חלק במשימה, מזג האוויר, פיקוד
ושליטה, המשאבים, בניית הכוח וניצול יתרונות של העיתוי, והעיקר – שילוב מצוין של כל היכולות לכלל ביצוע למופת.

 
אלו הן החלטות אמיצות שיישומן נוהל בחוכמה ובתבונה, והתוצאה: ההישג החזוי והמפוקפק של דחייה בשלוש-ארבע שנים,
היה שונה. המבצע עבר ללא כל תגובה, בהצלחה מהדהדת בעולם, והותיר את עיראק ללא כור אטומי, גם עשר שנים לאחרי התקיפה.
 
הראיון התקיים במשרדו של האלוף (מיל') עברי בתל אביב. 22 בינואר 2018.
 
לייבסיטי - בניית אתרים