התקיפה שהשיבה את הבטחון למצרים
נכתב ע"י אל"מ (דימ') פסח מלובני.פורסם במקור בגליון מבט מל"מ מס' 82
ב-6 באוקטובר 1973 נפתחה מלחמת יום הכיפורים בתקיפה אווירית נרחבת של חיל האוויר המצרי בדרום ושל חיל האוויר הסורי בצפון. אלה כוונו במיוחד נגד יעדים של חיל האוויר.בתקיפה אווירית זו השיבו לעצמם חילות האוויר של מצרים  וסוריה את כל מה שאבד להם בתבוסה של 1967, וניתצו את האגדה שאין לנצח את ישראל
 
מלחמת  יום הכיפורים נפתחה בצהרי  ה - 6 באוקטובר 1973  בתקיפה אווירית  נרחבת שביצעו  חיל  האוויר המצרי בדרום וחיל  האוויר  הסורי בצפון.  תקיפות אלה כוונו במיוחד נגד   יעדים  של  חיל  האוויר  הישראלי  –  שדות    תעופה,  יחידות  מכ“מ  ובקרה,   לוחמה אלקטרונית, יחידות  נ“מ - בדגש  על  סוללות  טילי קרקע - אוויר ”הוק“. עיקר התקיפות הסוריות  התבצעו  נגד  יעדים  ברמת  הגולן, ומיעוטן  בשטח ישראל.  בנוסף לתקיפות המטוסים  שיגרו  הסורים  רקטות  פרוג  לעבר   בסיס  חיל  האוויר  ברמת  דוד  ולישובי הסביבה. גם  המצרים  שיגרו, במקביל  לתקיפה  האווירית,  רקטות פרוג לעבר חלק מהיעדים בסיני.
המצרים התמקדו ביעדים בחצי  האי  סיני,  למעט  חריג   אחד.  שני  טילי  אוויר-    קרקע מדגם  רדוגה (Raduga) ששיגרו  מפציצי 16-TU ועשו דרכם לעבר חוף ישראל.  המהלך  נתפס  בצד  הישראלי  כשיגור   מכוון  לעבר  יעד בשטח  ישראל. אחד הטילים  נפל  לים,  כנראה  בשל תקלה  טכנית,   והשני  הופל  על  ידי  מטוס מיראז‘ 3 ("שחק“) של חיל האוויר, כ-40  ק“מ  ממערב  לתל  אביב. אחת מהנחות היסוד בתכנון  המלחמה  של  שני הצבאות,  שהסתייעו  ביועצים סובייטים, היה  לפגוע  כבר בתחילתה ביכולתו של חיל האוויר הישראלי, ובכך לשלול מישראל את אחד מיתרונותיה הגדולים.

כן נועד המהלך להוכיח את יכולות חילות האוויר שלהם, לאחר שיקומם, בעקבות המכה הקשה שספגו במלחמת ששת הימים, ובכך גם להחזיר את כבודם שנפגע קשה במלחמה זו. הסורים גם תכננו לבצע מהלומה אווירית על האויב לו היה תוקף תקיפת מנע בחזית המצרית.

התקיפה האווירית הפותחת מנקודת המבט הסורית

התקיפה  האווירית  הסורית  נועדה  להנחית  מכה  פותחת על הכוחות הישראליים בגולן, ולהכין, יחד  עם  הארטילריה,  את  הדרך  לכוחות  היבשה לפרוץ לתוכו. התקיפה נועדה לגרום  לכוחות  צה“ל  אבידות  רבות ולפגוע  ביעדים  חיוניים,  כדי  להחליש את התגובה הישראלית  להתקפה.  הסורים  הכינו  שתי  תוכניות.  האחת  והעיקרית  כללה גם יעדים בעומק  ישראל,  כמו  שדות  התעופה  רמת דוד,  מגידו,  עין שמר,  סן ג‘ין  (ליד  קיבוץ שמרת), תצפית החרמון, מפקדת  השליטה  במירון  ותחנת  המכ“ם  בנבי יושע. במקביל הוכנה תוכנית חילופית ומצומצמת 
מבחינת יעדי  התקיפהלמשימה  הוקצה  כוח  של  כ-80  מטוסי   קרב   וקרב-  הפצצה.    מפקד חיל האוויר וההגנה האווירית הסורי נאג‘י ג‘מיל החליט לבצע את התוכנית המצומצמת, לאור פעילות אווירית ישראלית מוגברת בצפון ישראל,  


חוסני מובארכ. מפקד חיל האוויר המצרי במלחמה. מימינו, אנואר
סאדאת.  אחד הטייסים  המצרים שנהרגו היה אחיו הצעיר עאטף
וכנראה  גם  בשל  עצת  היועצים  הסובייטים, שפעלו בחיל האוויר הסורי. זאת  במקביל  למהלך  דומה של חיל האוויר המצרי בחזית הדרומית. המפקד הכללי, חאפז אל-אסד, אישר את החלטת מפקד החיל. כך המריאו בשעה 14:00 יותר מ-80 מטוסים סוריים מבסיסיהם וחצו את קו הפסקת האש כדי לתקוף. אליהם הצטרפו יותר מ-900 תותחים ומרגמות, שהחלו להנחית אש על יעדים בגולן. חיל האוויר הסורי עמד להנחית במקביל כוחות קומנדו מצבא השחרור הפלסטיני בפתחת אל-על במטרה למנוע מכוחות צה“ל להגיע לזירה מכיוון זה. המבצע בוטל ברגע האחרון מחשש להפלת המסוקים הסורים על ידי חיל האוויר הישראלי, שפעילותו בדרום רמת הגולן הייתה מוגברת. כן  בוטלו הנחתות מתוכננת של כוחות קומנדו סורים על גשרי הירדן, ייתכן שמאותה





חוסני מובארכ מפקד חיל האוויר המצרי 
 
ראו צילומי אוויר של היעדים האמיתיים. כך שהתדריך שקיבלו לקראת התקיפה חזר על התדריכים שקיבלו באימוניהם.
התקיפה תוכננה להתבצע במספר גלים. הראשון כלל כ-90 מטוסים ונועד להשמיד את סוללות ה“הוק“, בסיסי המכ“מ והמפקדות, ”לסגור את עיני ואוזני האויב, ואת ההגנה האווירית שלו“. הגל השני, גם הוא מנה כ-90 מטוסים, נועד לשתק את שדות התעופה של חיל האוויר, בסיסי הלוחמה האלקטרונית, עמדות הארטילריה ארוכת הטווח ואת מוצב ”בודפסט“. הגל השלישי, שכלל כ-40 מטוסי קרב, נועד לתגבר את שני הדרגים הראשונים בלחימה האווירית, במטרה למנוע התערבות של חיל האוויר הישראלי בביצוע התקיפות. זאת באמצעות מטוסי קרב, שייצרו מטריות הגנה באזורים שבהם צפויה הגעת מטוסי צה“ל.

 
אחת   מהנחות היסוד בתכנון המלחמה של שני הצבאות, שהסתייעו 
ביועצים סובייטים, היה לפגוע כבר בתחילתה ביכולתו של חיל האוויר הישראלי,  ובכך  לשלול  מישראל  את  אחד מיתרונותיה הגדולים. כן 
נועד  המהלך  להוכיח  את  יכולות  חילות  האוויר  שלהם,  לאחר  שיקומם, בעקבות המכה הקשה שספגו במלחמת ששת הימים
 

בצהרי ה-6 באוקטובר היה ברור להנהגה המצרית ולראשי הצבא שישראל לא חשה בכוונה המצרית להתקיף. כוחותיה התנהגו כרגיל, בעיקר בפעילות האווירית בסיני. בזמן המתוכנן ניתנה הפקודה לחיל האוויר להמריא לביצוע ההתקפה הפותחת - שידור מילת הקוד ”צדאם“ (כינויה של תוכנית זו, שפירושה בערבית ”התנגשות“). מפקדי הטייסות והמבנים פתחו מעטפות סודיות סגורות, שנשלחו אליהם מבעוד מועד, שכללו את המפות ואת צילומי היעדים שאותם עמדו לתקוף. מפות התרגיל הוחלפו מיד בכל חדרי המבצעים שבבסיסי החיל במפות האמת. 
סיבה. כך נמנעה חסימת הכניסות לרמת הגולן בפני כוחות המילואיםשל צה“ל, שהיו בדרכם לגולן. מנגד, הונחת כוח קומנדו סורי על החרמון  כשעה מאוחר יותר, שהשתלט על מוצב צה“ל במקום. מבצע זה נועד לפגוע ביכולת האיסוף של המודיעין האלקטרוני של צה“ל ובמערכות הלוחמה האלקטרונית שלו. הסורים היו מרוצים מאוד מתוצאות הצעד שביצעו בפתיחת המלחמה, שנועדו להביא להשתלטות סורית מהירה על כל שטח הגולן, עד נהר הירדן.

יחידות סובייטיות סייעו לסורים בעת התקיפה לשבש את מכ“מי האויב, ובמיוחד של טילי ”הוק“, באמצעות מטוס לוחמה אלקטרונית מדגם אנטונוב 12B וכן מבסיסי לוחמה אלקטרונית קרקעיים, שהפעילו צוותים סובייטים שפעלו באופן קבוע בסוריה.

התקיפה האווירית הפותחת מנקודת המבט המצרית

המצרים הבינו כי הצלחת השלב הראשון של התקפתם, קרי צליחת תעלת סואץ, והשתלטותם על הגדה המזרחית שלה, תלויה בעיקר בשני גורמים. ראשית, ההפתעה, ושנית, צמצום תקיפות חיל האוויר הישראלי על הכוחות הצולחים ועל ראשי הגשר הראשונים שיוקמו בגדה המזרחית. האמצעי: מערך טילי קרקע-אוויר, שקודמו לתעלה בסיום מלחמת ההתשה; ובעיקר תקיפה אווירית נרחבת על יעדים בסיני. זו נועדה להביא לשיתוק בן מספר שעות של בסיסי חיל האוויר הישראלי שבחצי האי, מפקדותיו, בסיסי הלוחמה האלקטרונית שלו וגם יחידות הנ“מ, ובעיקר סוללות טילי ה“הוק“. כמו כן היא נועדה לפגוע בכוחות השריון של צה“ל בסיני, כך שלמצרים שיצלחו את התעלה יהיה חופש פעולה מרבי לבצע את משימותיהם בשעות הראשונות למלחמה.
ריבוי המטרות לתקיפה, כולן בסיני, הביא להקצאת כוח גדול של חיל האוויר המצרי לביצוע המשימה. לקראת המבצע קיימו המצרים פעילות מודיעינית ענפה, בעיקר של גיחות צילום בשמי סיני. בנוסף הם קיבלו את נתוני גיחות הצילום שביצעו מטוסי גף המיג 25 הסובייטי שפעל במצרים בשנים 1971-1972.
היעדים שנבחרו לא היו, בראייה מצרית, בעלי ערך אסטרטגי מבחינת ישראל, שכן כולם נמצאו בחזית סיני. הם היו בעיקר של חיל האוויר הישראלי - חמישה בסיסים אוויריים עיקריים, מפקדות של צה“ל וחיל האוויר בסיני, בסיסי מכ“מ ולוחמה אלקטרונית וכן עשרה אתרים בהם היו פרוסות, על פי המצרים, סוללות טילי קרקע-אוויר ”הוק“, שהגנו על שלושה משדות התעופה שנבחרו כמטרות ועל יעדים חשובים אחרים בסיני, דוגמת בסיס הלוחמה האלקטרונית וההאזנה באום חשיבה. כן נבחרו אתרים לוגיסטיים חשובים, במטרה להקשות על הגעת כוחות העתודה/המילואים לזירת הלחימה, כמה מוצבים בקו ברלב ועמדות של הארטילריה הישראלית ארוכת הטווח.
היועצים הסובייטים העריכו, בשל הערכתם הגבוהה את יכולותיו של חיל האוויר הישראלי, כי אבידות המצרים בתקיפה הראשונה יהיו 30-35% מכלל המטוסים שייקחו בה חלק, ועם התקיפה השנייה המתוכננת יגיעו ל-40-45%. הסובייטים התנגדו לביצוע תקיפות בעומק ישראל, כי העריכו שכל המטוסים שינסו לחדור לשטח ישראל ייורטו.
בשעות אחר הצהריים של 5 באוקטובר כינס מפקד חיל האוויר המצרי חוסני מובארכ את בכירי חיל האוויר, קציני המפקדה ומפקדי החטיבות האוויריות, ומסר להם את מועד תחילת המלחמה – למחרת בצהריים. הצבא המצרי המשיך לעסוק בתרגיל ”תחריר 41 .”בבוקר ה-6 באוקטובר ביצעו המצרים טיסות אימונים רגילות ופעילות שגרתית במסגרת תוכנית ההונאה.

ההחלטה לפתוח במלחמה נמסרה למפקדי הטייסות ולטייסים שעות מועטות לפני תחילתה. הם הגיבו בקריאות שמחה ו“אללה אכבר“. פסק הלכה מיוחד הוצא להפסקת צום הרמדאן עבור הטייסים, כדי שיהיו מרוכזים במשימתם ובשיא כושרם. המשימות היו לכאורה מוכרות לטייסים זה חודש ימים: הם אומנו להפציץ ולתקוף יעדים דומים, ואף  

כמטרה גדולה שנעה מכיוון ימת ברדוויל בסיני. על פי הערכה, היו הטילים אמורים  ליפול בתחומי תל אביב. האם השיגור הזה היה מכוון? ומה הייתה מטרתו?
על פי המידע שהתפרסם מאז בצד המצרי, האירוע לא תוכנן כלל וכלל. אם הטילים האלה היו פוגעים במטרה בשטח ישראל, היו המצרים נפגעים בצורה שלא כיוונו אליה - שכן יש להניח שצה"ל היה מגיב בתקיפת יעדים בלב מצרים. זאת בהתבסס על תפיסתו של אדריכל המלחמה סאדאת, את מטרותיה ומהלכיה.
סאדאת כיוון לנהל מלחמה בעלת יעדים מוגבלים בלבד. כך סיפר ליועציו הסובייטים במרץ 1971 " אני לא רוצה מלחמה גדולה, עזרו לי לשחרר אפילו 10 ס"מ בגדה המזרחית של התעלה כדי שהעולם יחזור לשים לב לבעיית המזרח התיכון, שנטש, ויעזור לפתור אותה; וכן כדי לגרום לאמריקאים  לעצור את המלחמה ולהתחיל בשיחות שלום".כך גם הודיע באפריל 1973  למנהיגים באזור (למולא מוסטפא אל-ברזאני, וכנראה גם לשאה של איראן, כדי שלא יפריעו לעיראקים לקחת חלק במלחמה).
בזיכרונותיו מדגיש סאדאת את רצונו העז למחוק את הבושה של התבוסה ב-1967 ולתפוס דריסת רגל של שיבר אחד בסיני, כך שיוכל לנהל משא ומתן עליו. ביטוי לכך נתן באיגרת ששיגר ב-7 באוקטובר 1973 באמצעות יועצו לביטחון לאומי, חאפז אסמאעיל, למזכיר המדינה האמריקאי דאז הנרי קיסינג‘ר, שבה הודיע לו כי אין לו כל כוונה לקדם את הכוחות המצריים מראשי הגשר שתפסו בתעלה מזרחה, לעומק סיני. כלומר: המלחמה תצטמצם לרצועה שלאורך התעלה, שכבשו הכוחות המצרים, ואין בכוונתו  להרחיב אותה לעומק סיני.היה בכך מסר מרגיע לאמריקאים, שעמם פתח  במגעים מדיניים בתחילת 1973 ,לגבי כוונותיו ומטרותיו במלחמה.

יועצו המדיני מציין בספרו כי בהנחיות לפתיחת המלחמה, ששלח סאדאת לשר המלחמה עלי ב-1 וב-5 באוקטובר, הוא התכוון שהכוחות המצריים "יעבירו את קו ההגנה שלהם אל ממזרח לתעלה, על ידי הקמת ראשי גשר בעומק של 10-15 ק"מ, ולהתכונן לבצע משימות נוספות בהתאם להתפתחות המצב, תוך הסבת אבידות כבדות לכוחות הישראליים בנפש ובציוד". הוא הדגיש כי "מטרת המלחמה אינה שחרור השטחים הכבושים, הבסת הכוחות הישראליים במערב סיני, או כיבוש יעדים אסטרטגיים או כלכליים - כי אם שינוי יחסי הכוחות בחזית הלחימה, כדי לאלץ את ישראל לקבל הסדר מדיני צודק לבעיה הפלסטינית ולוותר על השטחים הערבים  הכבושים". בכל מקרה הוא הדגיש את חשיבות פתיחת הקשר המדיני עם הממשל האמריקאי בעיני סאדאת, והבאתו לרמה הגבוהה ביותר. אמירות אלה תואמות לגמרי את תמיכתו של סאדאת בתוכנית המבצעית המצומצמת "הצריחים הגבוהים", שתכנן הצבא, אשר "משימתה הייתה מוגבלת, חדירה לתוך סיני בת שבעה או תשעה ק"מ". בהקשר הזה ציין שאזלי כי סאדאת הורה לצבא לתכנן גם תוכניות לתפיסת מעברי ההרים בסיני, כדי לשכנע את הסורים לצאת איתם למלחמה, שכן הסורים לא יצטרפו אם ייווכחו שהתוכנית המצרית מוגבלת רק לתפיסת קו של 15 ק"מ מזרחית לתעלה. על פי שר המלחמה המצרי, היציאה למלחמה עם סוריה הייתה צורך פוליטי, והתוכנית לתקוף לעבר המעברים נועדה להשביע את רצונה.רק
 במהלך המלחמה הבינו הסורים כי המצרים הונו גם אותם, ולא רק את ישראל. כל אלה מסבירים גם את ביטול מבצעים שונים שתכנן הצבא המצרי נגד יעדים חשובים בישראל, ככל הנראה על ידי סאדאת עצמו. כך, מקורות שונים פרסמו כי התכנון המצרי כלל בין השאר:

א. תקיפת בסיסי חיל האוויר בעציון ובחצור ב-6 באוקטובר, תוכנית שבוטלה. ב-10 באוקטובר הוחלט בכל זאת לתקוף את בסיס עציון, כשהמצרים הבינו כנראה שהוא נמצא בסיני ולא בשטח ישראל, ושלחו באותו לילה שני מטוסי 16-TU למטרה זו. המטוסים הגיעו דרך ערב 
בשעה 14:00 המריאו 220 מטוסים, 200 מצריים ו-20 עיראקיים מכ-20 בסיסים. הם טסו נמוך ובדממת אלחוט מוחלטת, שנועדה למנוע גילוי על ידי האויב. הם חלפו מעל הכוחות של ארמיות השדה, להעלאת המורל בקרבם לקראת הצטרפותם למהלך, בהפגזה ארטילרית נרחבת לעבר הגדה המזרחית של התעלה.

חטיבת המפציצים הכבדים 16-TU התכבדה לשגר את הטיל הראשון לעבר האויב. המטרה הראשונה שהתקיפו הייתה מפקדת השליטה העיקרית באום מרג‘ם (יב“א 511) שאליה נורה הטיל הראשון ממערב לתעלה. היא נפגעה עוד בטרם חצו המטוסים את התעלה לתוך סיני. כל המטוסים עברו את התעלה יחד, פונים ליעדים השונים כמתוכנן. מהלך זה נעשה בתיאום מלא עם מערכי ההגנה האווירית בתעלה, במטרה להשיג הפתעה מלאה.
על פי המקורות המצרים, התקיפה האווירית הפתיעה את האויב והשיגה הצלחה רבה בפגיעה במטרות השונות 85-90$ ובכמות הקטנה של אבדות שנגרמו, 4-5% מכלל המטוסים שתקפו. אחד הטייסים שנהרגו היה הטייס עאטף אל-סאדאת, אחיו הצעיר של נשיא מצרים. המטוסים המצריים כמעט לא נתקלו בהתנגדות מצד הכוחות הישראליים, כפי שציפו. לפי הבנת המצרים, נפגעו הבסיסים הישראליים באום מרג'ם, באום חשיבה ובאחרים. הצלחת חיל האוויר המצרי להפתיע את ישראל ולהנחית עליה מכה קשה קיבלה ביטוי בדיווחי הטייסות שנטלו חלק במבצע על הצלחותיהן במילוי משימותיהן. כולם הבינו שמצרים ניצחה הפעם במלחמה, כמו שהבינו בבוקר ה-5 ביוני 1967 כי היא הפסידה. 

 
היועצים הסובייטים העריכו, בשל הערכתם הגבוהה את יכולותיו של חיל האוויר הישראלי, כי אבידות המצרים בתקיפה הראשונה יהיו %30%-35 מכלל המטוסים שייקחו בה חלק, ועם התקיפה השנייה המתוכננת יגיעו ל-%40%-45 .הסובייטים התנגדו לביצוע תקיפות בעומק ישראל, כי העריכו שכל המטוסים שינסו לחדור לשטח ישראל ייורטו   

המצרים היו כל כך בטוחים בהצלחתם בתקיפה זו, שמובארכ והפיקוד המצרי העליון החליטו לבטל את התקיפה האווירית השנייה, שתוכננה ל-16:30 באותו היום, שכן לא היה בה צורך - כל המטרות הושגו בתקיפה הראשונה. ההחלטה גררה בשנים האחרונות ביקורת רבה על מובארכ מצד ותיקי המלחמה, שכן היא איפשרה לחיל האוויר הישראלי להפיל מסוקים רבים נושאי כוחות קומנדו, שחדרו בהמשך היום לסיני ללא ליווי של מטוסי קרב, כפי שהיה מתוכנן בתקיפה שבוטלה. נגרמו אבידות רבות בנפש ובמסוקים. חרף הצלחה זו, מודים המקורות המצרים וסאדאת, כי ההכרעה בשלושת הימים הראשונים של המלחמה הייתה בידי ההגנה האווירית המצרית, ולא  של חיל האוויר והמהלומה האווירית הראשונה.כותבים מצריים גם הדגישו  כי התהילה שלה זכה חיל האוויר המצרי התעצמה מאז מובארכ נהיה לנשיא. מוחמד חסנין הייכל אף כתב בעיתון אל-אהראם כי המהלומה הזו הייתה בבחינת מפגן אווירי, שנועד להחזיר את המורל לחיל. הטענה גררה תגובות נזעמות מצד טייסים רבים שנטלו חלק במבצע, שאף דרשו להעמידו לדין בבית משפט צבאי.

המדיניות המצרית לגבי תקיפות עומק במלחמה
אחת הסוגיות הקשורות לתקיפה האווירית בפתיחת המלחמה היא שאלת שיגור שני טילי קלט ממפציץ 16-TU לעבר יעד בשטח ישראל. הטילים אותרו על מסכי המכ"מ הישראלי 


מפקד חיל האוויר נאג'י ג'מיל, ומשמאלו המפקד הכללי, חאפז אל-אסד ושר ההגנה מוצטפא טלאס בביקור באחד מבסיסי חיל האוויר הסורי 

הסעודית וירדן, עברו מעל אילת אך לא הצליחו למצוא את הבסיס, ולכן חזרו לבסיסם דרך סיני. באזור אבו רודס שחרר אחד מהם את מטען והפצצות שנשא. אחת התפוצצה ורסיסיה פגעו במפציץ השני, שהתרסק,גם הרגה כמה חיילים מגדוד 890.

ב. תקיפת נמל חיפה, וייתכן גם נמל תל אביב, באמצעות אנשי צפרדע בתחילת המלחמה, בדומה לתקיפת נמל אילת במלחמת ההתשה. המהלך תוכנן להתבצע מבסיס שהקים הצי המצרי בלבנון, בסיוע גורמים מקומיים. ההכנות למבצע נעשו בחשאיות רבה וכללו העברת  ציוד ממצרים, סיורי איסוף מודיעין על הנמל ואימונים במצרים, אך הוא בוטל.

ג. תקיפת נמל אילת ב-6 באוקטובר ברקטות, על ידי כוח קומנדו שיגיע 
במסוקים.  לדברי שר ההגנה המצרי, המבצע בוטל על פי החלטה מדינית,קרי סאדאת, ולכוח ניתנה משימה חלופית בסיני.
דוגמאות אלה, וייתכן שיש נוספות, מצביעות בבירור כי סאדאת לא אישר לתקוף יעדים בשטח ישראל, אלא רק בחצי האי סיני.
מידע זה מצטרף למידע על תוכנית המהלומה האווירית הפותחת של המלחמה, שעל פי כל המקורות המצריים והרוסים המתייחסים אליה, כללה יעדים רק בתוך סיני. במרבית המקורות המצריים העוסקים בתקיפה האווירית, אין התייחסות לאירוע שיגור הטילים לעבר ישראל. בראיון שנתן סאדאת לעיתונאי הבכיר מוסא צברי, הוא נשאל ביחס לתקיפת העומק הישראלי, ואם הוא הביא זאת בחשבון. סאדאת ענה שכן, והוא גם אמר זאת בנאומו במועצת העם ב-16 באוקטובר, בנוכחות ראש ממשלת ברה"מ אלכסיי קוסיגין, שביקר אז במצרים. סאדאת אמר בנאומו כי "טילי זאפר מצריים מוכנים לשיגור לעומק ישראל, עם קבלת האות לכך". כן אמר: "יכולנו לתת את ההוראה הזאת למן הרגעים הראשונים של 
המלחמה, אך גילינו אחריות לגבי שימוש באמצעי לחימה מסוימים ונשמרנו לעצמנו, ועם עין תחת עין,עם שן תחת שן  ועומק תחת עומק"
דברים אלה כוללים בתוכם שתי אמירות. האחת, עד כה לא תקפנו ביוזמתנו מטרות בעומק ישראל, והשנייה, כל פגיעה ישראלית בעומק מצרים תזכה לתגובה מצרית בעורף הישראלי, באמצעות טילי זאפר - סקאדים מתוצרת ברה"מ. אלה הגיעו למצרים בקיץ 1973 אך נמצאו עדיין תחת שליטה סובייטית, שכן החטיבה המצרית טרם סיימה את הדרכתה בהפעלתם. סאדאת חזר ואמר לצברי כי מצרים הייתה מוכנה להגיב בתקיפה על יעדים גם בעומק ישראל, והוסיף כי "הטילים המצריים היו מכוונים אל שלוש ערים ישראליות עיקריות, כדי להגיב מיד בעומק, אם הם היו עוברים לנהל מלחמה בעומק", וכי נתן הוראות מדויקות לצבא באשר לתקיפת יעדים בעומק
 
ההחלטה לפתוח במלחמה נמסרה למפקדי הטייסות ולטייסים שעות מועטות לפני תחילתה. הם הגיבו בקריאות שמחה ו"אללה אכבר". פסק הלכה מיוחד הוצא להפסקת צום הרמדאן עבור הטייסים, כדי שיהיו מרוכזים במשימתם ובשיא כושרם   

ישראל, במידה והיא הייתה פותחת בתקיפות עומק במצרים. בתשובה לשאלת צברי לגבי הטיל ארוך הטווח, שהישראלים הודיעו כי הפילו בתחילת המלחמה בדרכו לישראל, ענה סאדאת כי הדבר אינו נכון. סאדאת הוסיף כי המצרים לא כללו בתוכנית המלחמה שהכינו תקיפת יעדים בעומק ישראל, ועמדו בכך.



משגר טיל סקאד בתרגיל משותף לכוחות ארה"ב, קנדה, גרמניה והולנד בשנת 1997 .ב-17 וב-18 בחודש זיהה המודיעין שצוותים
סובייטים החלו להרכיב
ראשי קרב על טילי סקאד בשטח


סאדאת אמר בנאומו כי "טילי זאפר מצריים מוכנים לשיגור לעומק ישראל, עם קבלת האות לכך". כן אמר: "יכולנו לתת את ההוראה הזאת למן הרגעים הראשונים של המלחמה, אך גילינו אחריות לגבי שימוש באמצעי לחימה מסוימים ונשמרנו לעצמנו, ועם זאת הם (הישראלים) צריכים לזכור את מה שאמרתי, עין תחת עין, שן תחת שן ועומק תחת עומק"  
לראיית סאדאת, האמצעי להרתעת ישראל מתקיפות בעומק מצרים, כפי שהיה במלחמת ההתשה, הוא ירי טילי קרקע-קרקע, ולא על ידי מפציצים, כמו הטופולב-16 ,שהפעיל חיל האוויר המצרי כבר בתחילת המלחמה. גם פנייתו של  הנשיא  הסורי  אסד  לסאדאת,  כדי  שישלח  את מפציציו  לתקוף ערים בישראל בתגובה להפצצות הישראליות על יעדים שונים בעומק סוריה,הושבה ריקם.
המקורות המצריים והרוסיים המתייחסים לאירוע טיל ה"קלט" מצטטים את המקורות הישראליים, ומכחישים כי מטוס מצרי הגיע לתקוף בישראל. אחד המקורות, המקורב לחיל האוויר המצרי, מציין כי כל מפציצי הטופולב-16 שנטלו חלק במבצע שיגרו את טיליהם בעודם ממערב לתעלה.  מקור רוסי העוסק בלוחמה אווירית, טוען נחרצות בהתבסס על מקורות מצריים רשמיים וזיכרונות טייסים כי אין זה נכון שהמצרים שיגרו טילים לעבר תל אביב, מכיוון שלא תוכנן לתקוף אף מטרה בשטח ישראל. לפי המקור, שני הטילים שוגרו לעבר יעד בחוף הצפוני של סיני, לא הגיעו ליעדם והמשיכו לנוע צפונה, עד ליירוטם.  לסיכום, הנשיא סאדאת כתב בספרו כי המהלומה האווירית הוכתרה בהצלחה גמורה, הפתיעה את ישראל ואת העולם ותוצאותיה הטובות הדהימו גם את המצרים. המטוסים פגעו בכל היעדים שתוכננו בסיני, והצלחתה קבעה את המשך המלחמה. במהלומה זו השיב חיל האוויר המצרי לעצמו את כל מה שאבד לו במלחמת 1956 ובתבוסה של 1967 ,סלל את הדרך לכוחות המזוינים המצרים לניצחון שהשיב את הביטחון להם, לעם המצרי ולכל האומה הערבית - וניתץ את האגדה שאין לנצח את ישראל.

בליל ה-12-13 באוקטובר איתר המודיעין הישראלי פריסה של משגרי סקאד על ידי צוותים סובייטים באזור פורט סעיד. משמעות הגילוי הייתה הרחבת טווח הירי שלהם לעבר חיפה. ב-17 וב-18 בחודש זיהה המודיעין שצוותים סובייטים החלו להרכיב ראשי קרב על טילי הסקאד בשטח. בישראל הובן שהמצרים נערכים לשיגור אפשרי של הטיל לעברה. ישראל העבירה מסר לסובייטים דרך קיסינג'ר, שהיה בדרכו למוסקבה, שלפיו אם המצרים ישגרו טיל לעבר ישראל, היא תדע להגיב ו"תיתן מנה אחת אפיים". תשובת מוסקבה הגיעה ב-22 באוקטובר, בשיגור הטילים לעבר אתר הצליחה בדוורסואר, באישור שר ההגנה הסובייטי גרצ'קו - מעשה שסאדאת לקח עליו קרדיט לאחר המלחמה. נראה שההחלטה על השיגור והיעד שנבחר היו של המצרים ושל סאדאת, והוא התבצע לעבר יעד בסיני ולא לעבר יעד בעומק ישראל.על פי מקור רוסי מהימן, נעשו במקביל הכנות דומות ביחידות טילי קרקע- קרקע סובייטיות לשיגור טילים לעבר יעדים אסטרטגיים בישראל מבסיסים באוקראינה. זאת בתגובה לאפשרות שישראל תתקוף יעדים אסטרטגיים במצרים, תפעיל נשק גרעיני ותקדם כוחותיה לעבר קהיר ודמשק ותאיים עליהן; וכן כדי למנוע תבוסה ערבית חדשה במלחמה. כך סיפר מרשל איגור סרגייב, שר ההגנה של רוסיה בשנות ה-90 ,ששימש מפקד חטיבת טילי קרקע-קרקע באוקראינה, לשר ההגנה הסורי מוסטפא טלאס. מכאן עולה שהרוסים הכינו תגובה נגד יעדים בעומק ישראל גם ממצרים וגם מחוץ לאזור, למקרה שהמלחמה תידרדר לתקיפות אסטרטגיות. זה עשוי להסביר את ביטחונו של סאדאת בהתייחסויותיו להפעלת טילים בליסטיים, שלא היו עדיין בשליטתו במלחמה.

לייבסיטי - בניית אתרים