נכתב ע"י עודד מרום
כבמלחמות הקודמות, היה חלקם של צוותי הקרקע בתפעול, בהכנה, בחימוש ובתיקון מטוסי החיל, מכריע בחשיבותו. ואולם במלחמה זו, שלא כבקודמותיה, עשו צוותים אלה לילות כימים וימים כלילות בהוצאת גיחות, ובמיוחדבטיפול במטוסים הפגועים הרבים אשר נחתו במצב קשה על מסלולי הבסיסים, והשמשתם היתה חיונית להכרעת המלחמה. מכונאים, חשמלאים, חמשים וכל מי שהיה ביכולתו לסייע, גויס למלאכת השיקום. התעשייה האווירית ויחידות האחזקה החייליות עבדו 24 שעות ביממה בתיקון המטוסים הפגועים, ובתוך שעות מעטות השמישו לפעילות מטוסים, שתיקונם בתנאים שגרה הצריך עשרות ימי עבודת שיפוץ. אנשים יקרים אלה חוללו פלאים.

מטוסי עיט רבים, שנפגעו בזנבם  מטילי "סטרלה" (ס.א.-7) והצליחו לחזור לנחיתה, ומטוסי קורנס רבים שנפגעו מטילי קרקע-אוויר  – תוקנו בידי צוותי הקרקע ואנשי יחידות האחזקה החיילית, ובתוך זמן קצר יצאו שוב אל קווי החזיתומעבר להם.
 

מערך הנ




יחידות הנ"מ היו פרוסות בשתי החזיתות. סוללת ההוק באבו-סמרה, אף שנפגעה ביום הראשון, המשיכה למלא את ייעודה והפילה במהלך המלחמה שמונה מטוסי אויב (לטענת מפקד הסוללה, הפילה עוד שלושה לפחות, ואולם הפלות אלו לא אושרו). סיפור סוללת ההוק בראססודר היה מרתק. לאחר שהשתתפה בהפלת מסוקים ביום הראשון, נצטוותה הסוללה למחרת, על-ידי מפקד האיזור אל"מ עוזי יאירי ז"ל (נהרג בהתקפת המחבלים על מלון סבוי ב-1976), לדלג לכיוון העיר אבו-רודס, כ-80 ק"מ דרומה פינוי כוחות צה"ל מאיזור ראס-סודר נבע מפאת התקדמות חטיבת שריון מצרית, בדרך היורדת דרומה מעיון-מוסא שלחוף מפרץ סואץ, בדרכה לכבוש את ראס-סודר, אבו-רודס ודרומה לשארם-א-שייך. מפקד סוללת ההוק, סגן שלמה נג'רי, סירב להתפנות, אלא בפקודה ממפקדת חיל-האוויר.

בו-בזמן הכין את חיילי הסוללה ואת לוחמי יחידות תותחי הנ"מ 20 מ"מ שהגנו על הסוללה, וקידם את פני המצרים, אף ששאר הכוחות הרגילים ששהו באיזור פונו זה-מכבר לאיזור אבו-רודס, ולא היו במקום כוחות שריון המתאימים לבלימת טור משוריין. בהוראת מפקד חיל-האוויר נשלחו שתי רביעיות מטוסי קורנס, אשר השמידו את הטור המצרי, בסיועו ובהכוונתו של מפקד סוללת ההוק. על-אף השמדת הסיכון המיידי, דילגה הסוללה למחרת, ובתוך 17 שעות בלבד היתה מוכנה לירי באזור מתקני הנפט של בלאים באבו-רודס. הסוללה ששהתה באופיר ונפגעה קשות בתקיפת המטוסים המצריים במהלך הראשון של המלחמה, שוקמה ותפקדה עד סוף המלחמה ללא רבב, אם-כי לא נקראה עוד ליירוט, כיוון שאופיר ושארם לא הותקפו בהמשך הלחימה.



גדוד תותחי ה-20 מ"מ הניידים התפצל לשתי הגזרות. סוללה אחת הוצבה ברמת-הגולן, כאשר פלגה אחת הגנה על כוחות תותחנים ותצפיתנים בתל-פארס, ופלגה שנייה הגנה על כוחות לוחמים בתל אבו-נידה (הוא הר אביטל). הסוללה השנייה התפצלה בין היחידות בסיני. פלגה אחתלהגנה על סוללות החוק, ופלגה נוספת התפצלה להגנה על מפקדות כוחות צה"ל ברחבי סיני. הסוללה הדרומית הפילה שלושה מטוסי אויב ופגעה במספר מטוסים ומסוקים בגזרות-הלחימה. מלבד הישגי היירוט, השתתפה הסוללה גם בלוחמה קרקעית כנגד כוחות שריון וחי"ר בצפון סיני (באיזור בלוזה). לסוללה הצפונית שיחק המזל פחות. הפלגה שהוצבה בתל-פארס נפגעה כבר ביום הראשון. רב"ט מיכאל אוחיון ז"ל נהרג, והמפ"ל, סג"מ יגאל ינוביץ, נפגע קשה בכל גופו ובעיניו. על-אף הפגיעה, המשיך לפקד על חייליו עד למחרת, עת נאלצו, לאחר קרב רימונים ואש מנק"ל, לפלס את דרכם רגלית לחוף הכינרת.

סגן ישראל גולדשטיין, שפיקד על הכלים בתל אבו-נידה, שילח את חייליו להסתתר מפני ההפגזה הארטילרית הכבדה שנחתה עליהם, והוא עצמו ישב באחד הכלים. תוך-כדי ההפגזה, הגיחו מטוסי מיג-17 לתקיפה. גולדשטיין פגע במיג-17, הנופל לאחר הפגיעה בשטח סוריה. עוד טרם הספיקו לחגוג הפלה זו, וזוג מטוסי מיג-21 מגיחים בגובה נמוך מעל התל. ישראל גולדשטיין מפעיל את תותחיו ופוגע באחד מהם. המטוס מתרסק ברמה, אך לא נתקבל אישור להפלה זו. למחרת מועבר ישראל גולדשטיין לפקד על הפלגה שבתל-פארס, והוא מתקדם עם הכוחות הפורצים לשטח סוריה. בתום המלחמה, הוענק לסגן ישראל גולדשטיין ציון לשבח על גילוי אומץ לב ונחישות בקרב תחת אש אויב.
 
מנהלה



על יחידות המנהלה בבסיסים ובסיסי-המשנה, הוטל הנושא הכאוב של מסירת ההודעות למשפחות על מותם, פציעתם, היעדרם, או נפילתם בשבי של יקיריהם הלוחמים. כל המטלות האחרות שהוטלו על אנשי המינהלה (בעיקר על החיילות שהתנדבו להישאר בבסיסים), ניהול הרישומים של הצוותים היוצאים, הכנת אוכל לחוזרים, עזרה לחדרי המבצעים בטייסות ובבסיסים, סיוע לצוותי הקרקע במלאכתם הקשהכל אלה התגמדו אל מול כוחות הנפש שהצריכה המטלה הראשונה.
 
יחידות בקרה


גם ליחידות הבקרה של חיל-האוויר היתה המלחמה קשה במיוחד. הגיחות הרבות של המטוסים משני הצדדים חייבו את הבקרים להיצמד יום וליל אל מסכי המכ"ם ולהנחות את המטוסים הרבים ליעדיהם. עשרות רבות של גיחות תקיפה, עוד מאות גיחות לתקיפה ולבלימה, חילוץ טייסים ופינוי פצועים על-ידי המסוקים, וליווי מטוסי התובלה בדרכם אל החזית וממנה. שלוש מיחידות הבקרה של חיל-האוויר הותקפו בזמן המלחמה על-ידי טילים ומטוסי אויב, אך על-אף זאת, העניק מערך הבקרה למטוסי החיל את הסיוע המיטבי.
 
הרכבת האווירית

הרכבת האווירית הסובייטית הולכת ומתעצמת. סוריה מקבלת בדרך האוויר נשק ותחמושת בכמויות עצומות, ואף במצרים מתחילה רכבת אווירית סובייטית להנחית ציוד צבאי בכמויות גדולות. ארצות-הברית מתירה למטוסי אל-על ולמטוסים חכורים בידי ישראל, להעביר אספקה צבאית לארץ.כן הוטסו ארצה מטוסי פאנטום, הרקולס וסקייהוק ומטוסים ומסוקים נוספים הובאו בדרך הים. ראה המאמר "מבצע מנוף" באתר זה) מגעים ראשונים בין שרי-החוץ של שתי המעצמות, לכפות הסדר על המדינות הלוחמות, נתקל בסירוב חריף מצד הסובייטים, המעודדים מהצלחותיהן של מצרים וסוריה בחזית.

טייסות התובלה תרמו בימי המלחמה האחרונים את חלקן למאמץ הכללי. מטוסי הנורד של טייסת 103 "הפיל המעופף" העבירו אספקה לבסיסים שבדרום והטיסו כוחות מאיזור אופיר ושארם-א-שייך, לעזרת הצנחנים באבו-רודס, בראס-סודר ובאזור שדה-התעופה בג'בל-קטרינה (הר סיני). מטוסי הדקוטה סייעו בהעברת מטענים ולוחמים אל החזית ובפינוי פצועים לבתי-החולים.

מטוסי ההרקולס והסטרטוקרוזר העבירו אספקה אל בסיסי החיל ובעיקר מכלי דלק נתיקים שהלכו ואזלו בבסיסים, עקב השלכות רבות של מכלים תוך-כדי כניסה לקרבות אוויר. בתעשייה האווירית עבדו ברציפות, 24 שעות ביממה להכנת המכלים החסרים, זאת נוסף על תיקונם והשמשתם של המטוסים הפגועים ואולם מספר המטוסים היוצאים משימוש הלך וגדל, והמצב הלך והחמיר.
 
תמצית מיומן אירועי המלחמה

ביום 10 באוקטובר 1973 לפני הצהריים, ביצעו טייסות הקורנס מספר תקיפות אסטרטגיות. רביעיית קורנסים מטייסת "הפטישים" תקפה ב-11:10 את בתי-הזיקוק בחומס שבסוריה. פגיעות טובות (17 מתוך 49 המכלים שבחווה עולים באש). את התקיפה הוביל סא"ל אביהו בן-נון שהגיע לטוס בטייסת עליה פיקד בעבר.

שישה מטוסים מטייסת 201 יוצאים ב-11:40 ותוקפים את תחנת הכוח בקטינא שבסוריה ומצבור דלק שלידה. הפגיעות טובות, ולסוריה יש פחות חשמל ופחות דלק סילוני. 16 מטוסים מטייסת "העטלף" תוקפים את נמל מינא-אל-בידא שבסוריה וכולם חוזרים בשלום לנחיתה.



 הבקעה בצפון

למחרת, 11 באוקטובר, משעות הבוקר המוקדמות, מרכז חיל-האוויר את עיקר המאמץ בחזית הצפון. מאור ראשון ועד 11:00, מבצעות טייסות העיט תקיפות ריכוך ברמת-הגולן, לקראת פריצת כוחות-הקרקע בשעה היעודה. גם הטייסות הדרומיות, שעסקו עד היום בתקיפות בדרום, מופנות לרמת-הגולן. באחת התקיפות נפגע מטוס של טייסת "הדרקון" וטייסו צונח. מסוק בל-205 מ"הטייסת הראשונה" מוזנק לרמה לחילוץ הטייס, אשר ניצפה על-ידי כוח קרקעי מצפון לקוניטרה. הקברניט. מבצע מספר יעפים באזור ואינו מצליח לאתר את הטייס. כאשר מורים מחוגי שעון הדלק על מינימום, מבקש לשלוח מסוק אחר להחליפו במשימה. מסוק מאותה הטייסת יוצא לדרך וסורק לכיוון צפון. כאשר מגיעים לבריכת רם, פונים ומבצעים סריקה נוספת דרומה. בשלב זה נפגע המסוק מטיל קרקע-אוויר בצידו השמאלי. טייס-המשנה, נהרג במקום. המכונאי המוטס הרופא והחובש נפצעים, והקברניט, אשר לא נפגע מן הטיל, מצליח לגרור את המסוק הפגוע והמעוות לאזור קיבוץ דן.

ערב חג ובבסיסים מתכוננים לקראת החג. 13.10.73 – ממשיכים לתקוף את הכוחות הסוריים והעיראקיים המנסים לבלום את כוחותינו. מטוסי הקורנס תוקפים שוב, כמדי-בוקר, שדות-תעופה בסוריה, אך בשעות אחר-הצהריים מופנות רוב הטייסות לתקיפת המצרים וריכוזי השריון שהועברו בשעות הלילה מעבר לתעלה, לשטחנו.

הצעת ארצות-הברית להפסקת אש מיידית ולהקפאת המצב הצבאי, נדחתה על-ידי נשיא מצרים אנואר-אל-סאדאת. מהלך הדחייה שכנע את משרד החוץ האמריקני להתיר את הפעלת הרכבת האווירית המסיבית.  מטוסי גאלאקסי והרקולס החלו מעבירים אספקה צבאית מבסיסים של צבא ארצות-הברית שבאירופה.

חיל-האוויר, אשר איבד עד כה כ-80 מטוסי קרב בשדה המערכה, החל לקלוט לשורותיו מטוסי עיט ומטוסי קורנס מיחידות הצי השישי וחיל-האוויר האמריקני, אשר הוצבו באישור הים התיכון ואירופה. חלק מן המטוסים נצבע בצבעי חיל-האוויר ויצא מייד לשדה הקרב. באחרים נדרשו שינויים, להתאמתם לסטנדרט הנהוג בחיל, ולאחר-מכן שולבו אף הם בטייסות. המטוסים היחידים שנקלטו מיידית ואף סייעו במידה רבה במשימותה תובלה האינטנסיביות היו מטוסי ההרקולס  אשר נחתו בארץ ובהם אספקה דחופה לכוחות הלוחמים. סמליהם הוסרו ובמקומם נצבעו סמלי מגן-דוד. למחרת הוקמה טייסת "הקרנף" הראשונה


 
הפריצה בדרום  16.10.73-14.10.73

ביום א', 14 באוקטובר, החל מ-06:00 בבוקר, החלה המתקפה המצרית הגדולה, אשר לה ציפו מרגע שחצו את התעלה 500 טנקים מצריים, שהוחזקו עד כה כעתודה בצידה המערבי של התעלה. עיקר הכוח המצרי תקף באזור הגזרה המרכזית, מול כוחותיו של האלוף אריאל שרון. גם אוגדת האלוף אברהם אדן (ברן) בגזרה הצפונית ואוגדת השריון הסדירה של תא"ל קלמן מגן (אשר החליף את האלוף אלברט מנדלר ז"ל, שנפגע מפגיעה ישירה יום קודם לכן) בגזרה הדרומיתהוטלו לקרב. זה היה קרב השריון הגדול בהיסטוריה, ואף עלה מבחינת היקפו ומספר הטנקים שהשתתפו בקרב השריון באל-עלמיין 31 שנים קודם לכן בין הגרמנים, בפיקודו של גנרל רומל לבין כוחות השריון של מונטגומרי הבריטי.

חיל האוויר פעל במערכה זו במלוא כוחו. גם הטייסות הצפוניות השתתפו בשלושת הימים הבאים, בריכוז המאמץ לבלימת המצרים ולדחיקתם. שדות-התעופה המצריים הותקפו מדי-בוקר על-ידי מטוסי הקורנס, זאת כדי למנוע ממטוסי התקיפה המצריים לסייע לכוחותיהם בשדה-הקרב.

בשדה טנטא שבמצרים חנתה טייסת מיראז' לובית, אשר למטוסיה היכולת לתקוף בגובה נמוך, במהירות גבוהה ולטווח ארוך. את השדה הזה תקפו שלוש טייסות קורנס בזו-אחר-זו, במשך שלושת הימים הבאים. בליל 14 באוקטובר, הצליחו מספר מיראז'ים לוביים להמריא ולתקוף את כוחותינו באזור בלוזה שבגזרה הצפונית. חלקם הופל על-ידי מטוסי גשר של טייסות "הצרעה" ו"שומרי הערבה". למחרת הותקפו הבסיסים החשובים של המצריםמנסורה וטנטא. בגזרה הדרומית בסיני ניסתה הארמייה השלישית לתקוף בכיוון ראס-סודר, זאת לאחר בלימתה בעת הניסיון לפרוץ לכיוון מעברי המיתלה. טייסות העיט והסער הגיחו לתקיפת חטיבות השריון המצריות מדרום לעיון-מוסא, על ציר ראס-סודר. באזור זה לא הוצבו יחידות שריון מתאימות (ראה סיפור סוללת ההוק בראס-סודר לעיל), ובלימת הטור המצרי הוטלה על טייסי חיל-האוויר.




בשעות הבוקר של 15 באוקטובר בערו בשדה-הקרב שבסיני יותר מ-200 טנקים מצריים. אף שלכוחותינו נגרמו אבדות לא מעטות בקרבות אלהנשברה המתקפה המצרית, ומרגע זה ואילך החל הגלגל להתהפך גם בחזית הדרום.

עם רדת החשיכה באותו היום, החלה אוגדתו של אריק שרון בתנועה אל עבר גדות התעלה. בו-בלילה נחת ראש גשר של אוגדתו בגדה המערבית של תעלת סואץ, מצפון לאגם המר הגדול. בצוהרי 16 באוקטובר, החלו המצרים לקלוט את משמעות הידיעות על נחיתת כוחות צה"ל מעבר לתעלה. מרגע זה ואילך החלו בסדרת ניסיונות, קרקעיים ואוויריים, לניתוק הכוח אשר עדיין לא הצליח להקים גשר, שיאפשר לשאר הכוחות לחצות את התעלה.

בסדרה של קרבות אוויר מעל אזור החצייה, הופלו ב-15 באוקטובר כ-16 מטוסי מיג מצריים. מסוקי בל-205 משתי הטייסות כאחת, פינו נפגעים מאזור "החצר" – איזור ריכוז הכוחות בצד המזרחי של התעלה, שהופגז באש ארטילרית רצחנית, מעת שנודע למצרים דבר הצליחה.

על-אף שחיל-האוויר הפיק לקחים במהלך עשרת ימי הלחימה, ומצא פתרונות חלקיים לבעיית טילי הקרקע-אוויר מכל הסוגים, ריכוז תותחי הנ"מ בקרב הדרגים המסתערים, גרם גם בשלושת הימים האחרונים, לאבדות בקרב המטוסים התוקפים. בתקיפת שדה טנטא על-ידי המטס השני של קורנסי טייסת "העטלף", צנחו שני אנשי צוות. הנווט סגן רחמים סופר ז"ל, נפטר מפצעיו בשבי. הטייס לבנה, נפל בשבי.
 
החזית בדרום בוערת. הקרבות העיקריים מתנהלים באזור ראש הגשר ובציר היחיד והצר המוביל אליו מאזור טסה. בחווה הסינית שמצפון לציר היו קרבות מרים, במהלכם נפצעו ונהרגו לוחמים רבים. טייסי חיל-האוויר, שחולפים מעל החווה הסינית בבוקר שלמחרת, נדהמים מכמויות הטנקים, הנגמ"שים וכלי-הרכב של שני הצדדים הלוחמים, הבוערים במקום במשך שעות רבות.

אם-כי מטוסי חיל-האוויר פעלו בכל הגזרות והפילו מטוסי מיג וסוחוי מצריים, עדיין קשה היתה פגיעת סוללות הטילים.



עיקר המאמץ ב-17 באוקטוברבאיזור הגיזרה הצפונית. מהבוקר תוקפים מטוסי קורנס ועיט את סוללות הטילים שבאזור פורט-סעיד, אף שבימים האחרונים תוקפים מדי-יום ואף פוגעיםמצליחים המצרים לשקם חלק מן הסוללות ולהחזירן לכושר מבצעי. רק לחץ חזק, מסיבי וממושך, יגרום לשבירת המצרים ולאי-יכולתם לשקם מחדש את הסוללות. גם טייסות צפוניות משתתפות במאמץ. ב-18 באוקטובר מטילים את מירב המאמץ לתקיפת סוללות הטילים המצריות, שבגזרה המרכזית באזור קנטרה. בתקיפות אלו נפגעים כמה מטוסים, אשר רובם חוזר לנחיתה. טייס עיט מטייסת "העמק" הצפונית, נהרג, וצוות קורנס מטייסת ,האחת" נפל בשבי.

ואולם ביום זה נופלת ההצלחה העיקרית בחלקן של טייסות היירוט, המטיסות מטוסי שחק ונשר. המצרים מטילים למערכה מטוסי קרב רבים מדגם מיג-21, כדי להגן על סוללות הטילים המותקפות. בו-בזמן משלחים המצרים מטוסי תקיפה רבים מדגמי סוחוי-20 החדישים, סוחוי-7 ומיג-17 המיושנים יותר, לבלום את מתקפות-הנגד של השריון הישראלי משני עברי התעלה. בקרבות האוויר המתפתחים היום בין מטוסי היירוט של חיל-האוויר למטוסים אלה, מופלים 20 מטוסים מצריים.


גיורא אבן (אפשטיין)

בין ה-17 באוקטובר עד 24 באוקטובר הפיל גיורא 12 מטוסי אויבשהצטרפו ל-5 מטוסים שהפיל במלחמת ההתשה. הפלת 17 מטוסי אויב (כולם במטוסי טייסת 101) הביאה לאפשטיין תואר שיאן עולמי בהפלת מטוסי קרב סילוניים.

ה-19 באוקטובר הוא היום הראשון מאז תחילת המלחמה שבו לא נפגע אף מטוס ממטוסי חיל-האוויר. עובדה זאת היא ראשית המהפך שהצליחו לחולל הלוחמים ומפקדיהם, אשר עצרו בגופם את גלי השריון והמטוסים של האויב, תוך אבידות כבדות בהרוגים, פצועים, שבויים ונעדרים, ב-13 ימי הלחימה.

מהפתעת הפתיחה, ובתנאים גרועים לכוחותינו, חלה תפנית למצב שבו מאוימת דמשק בצפון, וכוחות צה"ל מתקדמים בתוך שטח מצרים ממערב לתעלת סואץ. חיל-האוויר בשליטה מלאה ברמת-הגולן והן בחזית שבידי הכוחות הלוחמים עדיין בגזרה הצפונית על-אף שסוללות הטילים, ובעיקר הניידות מביניהן הושמדו ברובן.
 
ב-21 באוקטובר נערך צה"ל לכיבוש החרמון ולשחרורו מידי הסורים שהחזיקו בו מן היום הראשון לפרוץ המלחמה. בקרבות אוויר שהתנהלו באזור זה, הופלו במשך היומיים האחרונים 27 מטוסי קרב ומסוקים סוריים. המעצמות, אך בעיקר הסובייטים, מכנסים בשעות הערב את מועצת הביטחון, ומתקבלת החלטה 338, המכריזה על הפסקת אש בכל הגזרות, החל מ-24:00 של 22 באוקטובר. ביום זה עושים כל הצדדים מאמץ אחרון לקבוע את קווי הפסקת האש. בדרום השלים צה"ל את החתירה לעבר העיר סואץ, ובכך מכתר למעשה את הארמיה השלישית, הפרוסה בחלק הדרומי של הגדה המזרחית שבשטחנו. בחצות, עת עמדה להיכנס הפסקת האש לתוקפה, הפרו המצרים ובעקבותיהם גם הסורים את השקט, והמלחמה התחדשה למחרת.



ב-23.10.73 חזרה הלחימה במלוא עוצמתה בשתי החזיתות. בצפון יוצאות טייסות הקורנס, מלוות במטוסי שחק ונשר לתקוף מטרות אסטרטגיות בשטח סוריה. טייסת "אבירי הזנב הכתום" יוצאת בליווי שתי רביעיות משתי טייסות השחק (הדרומית והצפונית) לתקוף את מסופי הדלק שבאזור דמשק. מטוסי השחק של הטייסת הדרומית מפילים שלושה מיגים שניסו להפריע לתקיפה, ואלה של הטייסת הצפונית, מפילים מיג אחד באזור דמשק ועוד מיג באזור החרמון. גם מטייסת "האחת" מגיחים קורנסים לתקוף מכלי דלק בחאן-עייש, אך הם פוגעים רק במכל אחד וחוזרים ללא פגע.

טייסות העיט והקורנס מבצעות במשך היום תקיפות רבות בשתי החזיתות, ואם-כי כמה מטוסים נפגעואין אבידות בנפש.

מועצת הביטחון מתכנסת שוב, ומחליטה פעם נוספת (החלטה 339) על הפסקת אש מלאה בשתי החזיתות, בשעה 07:00, בבוקר 24 באוקטובר. מסוקים מכל הטייסות מופנים אל עבר העיר סואץ, לסייע בידי הכוחות לפנות את הנפגעים הרבים, החוזרים טיפין-טיפין מתוך העיר הנצורה.

מסוק מטייסת היסעורים, עמוס בפצועים רבים, ממריא בחטף לפינוי. המסוק נראה נופל שניות לאחר ההמראה. אין יודעים בבירור סיבת הנפילה, ו-24 פצועים ואנשי-צוות מוצאים את מותם. אבידה קשה וכואבת, בעת שסיום המלחמה היה כה קרוב.

ב-07:00 בבוקר, 24 באוקטובר, פוסקת האש בשתי החזיתות. רק באזור הארמיה השלישית ממשיכים להילחם, בשל ניסיונם של המצרים לנתץ את הכיתור שהטילו עליהם כוחותינו. שליטה מוחלטת באוויר למטוסינו, ובקרבות אוויר באיזור ג'בל-עובייד מפילים 10 מטוסי מיג מצריים. באזור הארמיה השלישית תוקפים מטוסי חיל-האוויר ביומיים הקרובים (עד 26 באוקטובר), וגם בלילות מפילות סוללות תותחי נ"מ וסוללות טילי הוק (אשר מקודמות אל קו החזית ואף פנימה, אל תוך השטח שבידי הארמיה השלישית), מסוקי אויב המנסים להעביר אספקה ותגבורות אל חיילי הארמיה הנצורים. ב-26 באוקטובר שקטה הארץ, ומלחמת יום הכיפורים הגיעה לסיומה.



ב-11 בנובמבר 1973 נחתם הסכם הפסקת-האש בין ישראל לבין מצרים, בק"מ ה-101 בכביש סואץ-קהיר. באותו הסכם נקבעו הסדרי-קבע בדבר הספקת מזון, מים ותרופות לעיר סואץ הנצורה, ובדבר העברת הספקה לא-צבאית לארמיה השלישית, בגדה המזרחית שבתעלת סואץ. נקבעו גם הסדרים ראשוניים להחלפת כל שבויי המלחמה.
מנקודת-מבט צבאית נסתיימה המלחמה בניצחון צה"ל במלחמה, שהתחילה בנסיבות הגרועות ביותר מבחינת ישראל ובתנאים הטובים ביותר בשביל הכוחות הערביים. המצרים הוסיפו והחזיקו בשני ראשי-גשר ממזרח לתעלה, אולם בידי כוחות צה"ל נמצא שטח של כ-1,600 קמ"ר ממערב לתעלה, אשר חודו המערבי ביותר נמצא במרחק 70 ק"מ בלבד מקהיר; הארמיה המצרית השלישית היתה לכודה, ואלמלא התערבותם של המעצמות ושל האו"ם אין ספק שגורלה היה נחרץ. בצפון החזיק צה"ל כ-600 קמ"ר מעבר לקו הפסקת-האש של 1967, והגיע כדי 40 ק"מ מדמשק.

לפי הערכות אמריקניות, אבדו לכלל הכוחות הערביים כ-2000 טנקים ו-450 מטוסים, בהשוואה ל-800 טנקים ו-115 מטוסים של צה"ל. רבים מן הטנקים המצריים והסוריים, שהוצאו מכלל שימוש, נותרו בשטח שבשליטה ישראלית, וכעבור זמן שבו ושופצו.

לעומת 8,800 שבויים ויותר שבידי ישראל החזיקו מצרים וסוריה בפחות מ-400 שבויים ישראלים.

תחושת רווחה והצלה הורגשה בישראל. המדינה ניצלה מסכנה מיידית, אולם שום ניצחון לא נחוג.

אבידות צה"ל הגיעו ל-2,522 הרוגים, קרוב לאלפית מכלל האוכלוסייה. העובדה שצבאות ערב, אבידותיהם היו גדולות בהרבהאבידות הסורים הוערכו ב-3,500 הרוגים ושל המצרים ב-15,000 – לא היה בה משום נחמה לישראל.
 
פקודת יום של מפקד חיל-האוויר לסיום המלחמה


חיילי חיל-האוויר, אף כי האש שככה, אין כל ביטחון שהמלחמה תמה. חיל-האוויר יכול לציין בסיפוק, את ההישג הגדול של בלימת האויב בשלושת ימי הלחימה הראשונים ומניעת פריצתו אל שטחנו. ימים אלה נתנו בידי כוחות היבשה את הזמן החיוני שהיה דרוש לשם היערכותם לקרב, החל בצהרי יום הכיפורים.

ב-18 ימי לחימה עקשנית של טייסינו הישגנו עליונות אווירית, על-ידי ניתוץ סוללות טילי הנ"מ ועל-ידי הכרעת טייסי האויב באווירבעוד ח"א רושם לזכותו פרק יחיד במינו בתולדותיו. השמדנו למעלה מ-500 מטוסי אויב, בקרבות אוויר, על הקרקע ובידי כוחות הנ"מ.

חיל-האוויר נלחם כתף-אל-כתף עם כוחות היבשה, בהגישו סיוע מתמיד בכל ימי המלחמה בתקיפה, תובלה, סיור וקישור.

השמחה על הישגי החיל מהולה בתוגה וביגון על לוחמינו-גיבורינו שנפלו במערכה. כואבים אנו את כאבן של משפחות הנופלים, שזכרם ייחקק לעד בקורותיה של משפחת חיל-האוויר. אנו מקווים כי תוצאות מלחמה זו יקרבו את השלום. יחד עם תקווה זו, המפעמת בלבות כולנו, נשקוד ללא לאות על חיזוקו וכוננותו של חיל-האוויר להלום באויב בכל הזדמנות בה יחשוף את ציפורניו.

אתם הלוחמים באווירלוחמי הנ"מצוותי הקרקע ומערך התחזוקהמערך השליטה והמבצעיםמערך השירותים והמינהלהקבלו את הערכתי ותודתי על המסירות, ההקרבה, המקצועיות וההתמדה שאתם מגלים במלחמה זו. עוד רבה המלאכה לפנינו ורבים הלקחים שעוד נפיק. ניערך כאיש אחד לזרוע מחץ אדירה, נכונה לקראת הבאות, באותה דרך שבה למדנו לעשות כל דבר טוב יותר מאשר בפעם הקודמת.

בנימין פלד - אלוף - מפקד חיל האוויר.

 

לייבסיטי - בניית אתרים