נכתב ע"י עודד מרום
עליתי בסולם, הנחתי את קסדת הטיסה על מושב המפלט, והתיישבתי בכבדות בתא הטייס. גדעון, המכונאי החייכני, עסק בהתקנת חגורות המושב, הוצאת נצרות כדורי ההדף של כסא המפלט והתאמת חגורות המצנח. פניו היום אינם כרגיל, במבט של דאגה עמוקה ליווה את תנועותי הידועות לו היטב. אני מרים את זרוע ימין, הוא מושיט לי את חגורת ימין, וכך התנועות השגורות במשך ימים, חודשים ושנים של טיסות אימון וקרב.

ירדנו לטייסת בשעה מוקדמת, נכנסנו כולנו והתיישבנו בחדר התדריכים. עמוס, מפקד הטייסת, נתן תדריך קצר ענייני וברור. ההוראות - חמורות: ״כל מטוסי הכנף ימריאו בדממת אלחוט מוחלטת, ויטוסו בדממה עד שעת ה׳ש׳ שנקבעה ל־07:45. אין שוברים את דממת האלחוט בשום מקרה, גם לא בזמן תאונה או תקלה. כל מי שמטוסו בלתי תקין על הקרקע - אינו ממריא. אין מטוסים חליפיים. במקרה של תקלה בהמראה - יש לפנות את המסלול בכל מקרה, להוריד את המטוס לשדה החרוש כדי לאפשר למטוסים אחרים להמריא. אנשי כיבוי האש בכוננות מלאה. הם ינסו לעזור״...

המחשבות חוזרות לתא הטייס. גדעון בודק בפעם האחרונה את החגורות, סיכות האבטחה של כיסא המפלט, המכשירים והשעונים, מחליק בידו על צינור החמצן, מציץ מעבר לכתפו לראות אם מערכת החמצן פועלת כהלכה, יורד שלב אחד בסולם, ולרגע - ראשו בגובה פני. אני מחייך והוא מחזיר לי חיוך נבוך, יורד מן הסולם ומרחיק אותו מדופן המטוס. הבוקר אנו ממריאים למשימה הגדולה, לה התאמנו שנים ארוכות. מן היום שנענדו כנפי הטייס על חזי - עסקנו באימונים לתקיפת שדות תעופה. שיננו לנו את התורה בכל הדרכים האפשריות. למדנו לתקוף מסלולי המראה ונחיתה מגובה רב ומגובה נמוך. למדנו ובצענו תקיפה במבנים של זוגות, ברביעיות ובשישיות. תקפנו ב׳אור ראשון' כשהשמש מסנוורת את מגיני השדה, וב׳אור אחרון׳ כשאנו נעלמים בדמדומי החשכה היורדת. למדנו לכוון את הפצצות להצטלבות המסלולים, על מנת לשתק את שדה התעופה באופן מושלם. למדנו להגן על עצמנו בזמן התקיפה, ממטוסי האויב המיירטים אותנו. עתה - הגיעה השעה. כל אחד יוכיח מה למד - ומה יכולתו הלכה למעשה. הכל מתבצע, לראשונה בתולדות חיל האויר..  הבוקר, החמישי ביוני, ימריאו כמאתיים מטוסים עמוסי פצצות לתקוף ולהרוס את שדות התעופה של מצריים, ובהמשך אולי גם את השדות במדינות אויב אחרות.

סגרתי את חופת תא הטייס השקופה. שקט השתרר בתא.

האנשים בחוץ נראים רחוקים וזרים כל־כך. מעתה אני לבדי. איש לא יוכל לעזור לי יותר, בידי גורל המשימה, וגורל מבנה המטוסים שאוביל לתקיפה. המטרה - שדה התעופה קהיר־מערב, בסיסם של מפציצי טופולב־16 מצריים, על גבול המדבר, ממערב לבירה המצרית.

המכונאים מניעים את הגנרטור ברעם אדיר, מחוגי השעונים בתא הטייס מרצדים ומתייצבים כל אחד במקומו. במבט חטוף ומנוסה על לוח המכשירים אני נוכח כי הכל כשורה. בחוץ מרים גדעון את ידו הימנית כשאגודלו מופנה כלפי מעלה.

לחצתי מכנית על כפתור ההתנעה.

הרעש המוכר של האויר הדחוס המשתחרר מבקבוק ההתנעה, המחוגים מראים על עלית הסיבובים במנוע. הכל כה שגרתי ומוכר. המנוע פועל כשורה. באיטיות מרגיזה - אך ביעילות בודקים המכונאים שוב את החימוש התלוי על המטוס. מתחת לגחון המירז׳ שלי תלויות שתי פצצות בנות 500 ק״ג כל אחת ויחד עם שני המיכלים הנתיקים לדלק שמשקל כל אחד מהם טונה אחת - מגיע משקל המטען מתחת למטוס לשלושה טון. הוא יתנהג בצורה מגושמת מאד בטיסה מהירה בגובה נמוך. בדיקות אחרונות בתוך תא הטייס לפני היציאה למסלול, משיכה בידית מעצורי החניה, סיבוב הידית - והמעצורים שוחררו. אני חש ברטט של המטוס הכבד המתחיל להסיע אל מסלול ההמראה. ברדיו שקט מוחלט. איש אינו מעז להשמיע אפילו נקישה במיקרופון כדי לבדוק אם המכשיר פועל בכלל. בעמדת ההמראה ממתינים כבר המטוסים שהניעו מספר דקות לפני. הטייסים, כל אחד שקוע בעצמו. מי בודק בפעם נוספת את מפות הניווט שבידו, מי משנן את מהלך הפעלת מפסקי החימוש בעת התקיפה. הזמן חולף באיטיות. עם כל דקה שעוברת מגיעים מטוסים נוספים לעמדת ההמראה, לרגע נדמה כאילו יווצר כאן ׳פקק׳ תנועה; אך לא - לכל מטוס מוקצה מקום מיוחד, כל אחד יודע באיזו דקה בדיוק יעלה על המסלול, יריץ את מנועו וימריא. כל טייס מחפש במבטו את המוביל שלו, אותו יזהה לפי המספר שעל זנב המטוס. צינורות הפליטה של עשרות המטוסים מרימים אבק רב בשדה שמאחורינו ולבטח גם רעש חזק. בתוך התא שקט מוחלט, רק המחוגים נעים ומראים את קריאת המכשירים - מד הדלק, מכשירי המנוע, מכשירי הטיסה. סדרת נורות מנצנצות מראות את סדר העברת מיכלי הדלק, את קווי החימוש של הפצצות ועוד.

ההמראה הגדולה מתחילה. המטוסים עולים על המסלול, אחד אחד, עומדים בזוגות ומתחילים בריצת ההמראה. הרעש, האבק, ההתרגשות הנם מעבר לכל תיאור. בדמיוני אני רואה את מאות המטוסים הממריאים בשניות אלה מכל בסיסי חיל האויר, אורגנים, מיסטרים, סמב״דים, ווטורים ומירז׳ים, כל מטוס שמיש בחייל יוצא עכשיו לקרב. כולם עמוסים בפצצות, רקטות ותותחים. עתה, אין שום כוח בעולם שיעצור את המראת מכונת הקרב האדירה. כך נבנתה המכונה הזו: כל מי שיוכל להמריא - ימריא. כל מי שיגיע למטרה - יתקוף. מי שתקף וחזר בשלום - ינחת. את גורל המבצע ותוצאותיו נדע רק לאחר הנחיתה. לבצוע משימה זו התאמנו כל שנותינו בחייל.

שעת ההמראה שלי מתקרבת, מחוג השעון נע לקראת השעה היעודה קוטע את מחשבותי. התנועות שאני מבצע אינן עוד בשליטתי, מן האטימות השקופה הזו אני מבצע את הפעולות כמו בתרגילים האינסופיים שעברתי.

אנו על המסלול. המבנה מוכן.

אני משחרר את המעצורים והמטוס מזנק קדימה בכוח האיתנים של המבער האחורי המופעל. המהירות גוברת. 145 קשר - המטוס מרקד מעט ומתרומם לאויר. תוך שניות אני מקפל גלגלים. חבטה קלה, הם נעולים. אני באויר, בגובה צמרות העצים. הכוון - לים. אנחנו נטוס למרחק רב לתוך הים התיכון ואז נפנה דרומה כדי לחדור למצרים מצפון מזרח.



..."תוך שניות אני מקפל גלגלים"- מטוס שחק של טייסת 101 מקפל גלגלים לאחר המראה מחצור
(מקור:הטלויזיה החינוכית)

אנו לבדנו מעל הים. אין כאן כל אפשרות להתמצאות. אין כל אפשרות להעזר בתוואי קרקע. השיטה היא לשמור כוון מדוייק לפי המצפן. הדקות חולפות, הנוף אחיד - גלים כחולים ומאיימים, מדבר כחול עד לאופק. המטוסים שועטים בגובה נמוך ביותר, אני מתוח לקראת הדקה בה נפנה שמאלה, דרומה, לכוון מצריים.
אני בפניה שמאלה, המבנה אחרי.

הפניה מכניסה אותנו לנתיב בו נגיע דרך דלתת הנילוס למטרה. עם התקרבנו לחוף נראות מידי פעם ספינות דייג מצריות בקרבתנו. הדייגים עסוקים במלאכתם ואינם מפנים מבט לעברנו. רצועת החול הזהובה המתגלית מולנו באופק היא הברדוויל - זהו המקום בו אנו צריכים לחצות. הימה הומה סירות דייג רבות ודייגים המקפלים רשתותיהם לאחר ליל דייג מנופפים לנו לשלום. סימפוניה של צבעי כחול המים וזהוב החול - שלווה פסטורלית ושקט לכל מלוא רוחב העין. ומעל - אנחנו במכונת המלחמה הרועשת, הנושאת מטען הרס ומוות אל האויב.

ימת ברדוויל נעלמת מאחורינו.

מרחוק כבר נראית תעלת סואץ. בתעלה, טור אניות סוחר. ספינות הדייג בוהקות במפרשי הבד הלבנים. גם התעלה חולפת נעלמת. עתה הנוף הופך מרבד ירוק, משובץ ריבועים זעירים של שדות מעובדים. בתי איכרים קטנים ולבנים נבלעים במהירות מתחתנו. נותרו עוד דקות מעטות עד למטרה. המטוס יציב בנתיב, ואני משתדל לזהות את מקומי לפי המפה והכפרים שבדרך, אך כמובן ללא הצלחה, כל השדות דומים האחד לשני כשני גרגרי אורז, וכל הכפרים בעלי אותה צורה בדיוק. קיים רק הפתרון הבדוק - להמשיך הלאה, לפי המצפן ושעון העצר.

אנו חולפים מצפון לקהיר. נותרו עוד דקות אחדות. אני מתרווח במושבי הצר בניסיון להשתחרר מן המתח הרב שנצבר במהלך הטיסה. המבנה פרוש משני צידי המטוס, הטייסים בתאיהם יודעים כי בתוך זמן קצר נהיה בתוך התופת.

דקה אחרונה.

זהו זה. מרחוק נראה עמוד העשן שהעלה המבנה שתקף כמה דקות לפנינו. הגענו בדיוק נמרץ למקום המיועד לכניסה לתקיפה. דממת האלחוט נשברת - ברדיו אני פולט באופן יבש: ״כוח מלא, מפסקים״, הטייסים מגיבים בצורה מיומנת, המבנה נפרש לכעין ראש חץ. מושכים - ואני בתקיפה. כל החושים דרוכים, המטוס העמוס לעיפה מתרומם, 7000 רגל... 9000 רגל... ואני מתהפך וצולל לעבר המסלול, המבנה אחרי.



מטוסי שחק תוקפים בסיס של ח"א המצרי במלחמת ששת הימים

נקודות האור שבכוונת ההפצצה מבריקות כיהלומים זורחים על פני האספלט השחור של המסלול. המטוס צולל, בשדה בוערים מטוסים אחדים ובזוית העיין אני רואה מטוסי טופולב עומדים שלמים בפאתי השדה. לחיצה על כפתור החימוש - ומן המטוס משתחררות הפצצות על המטרות שנועדו לכך. אנו פונים בגובה נמוך מעל המדבר כדי לחזור ולצלוף במפציצים הכבדים. אני מתייצב בצלילה שטוחה, הכוונת נעה ומגיעה לטופולב נוצץ, האצבע סוחטת את ההדק שעל מוט ההיגוי, התותחים רועמים, וצרור פגזי 30 מ״מ פוגע במטוס המתלקח מיד בענן סמיך של עשן שחור. צליפה שניה ושלישית, ומכל פינות השדה עולים עמודי עשן.
בנוסף להפצצת המסלול השמדנו חמישה טופולבים. המשימה בוצעה, ועתה אנו בדרך הארוכה והמסוכנת - הביתה...
 

לייבסיטי - בניית אתרים