נכתב ע"י ד'ר דני עוזיאל
למלחמת יום הכיפורים היו השלכות בינ"ל נרחבות, ובייחוד בהקשר של המלחמה הקרה בין ארה"ב וברה"מ. המלחמה האינטנסיבית בין גרורותיהן העלתה את המתח בין מעצמות-העל והדבר אף גרם לקראת סוף המלחמה להעלאת הכוננות הגרעינית לרמה הגבוהה ביותר. במהלך המלחמה ניסו שירותי המודיעין של שתי המדינות לחדור מבעד לערפל הקרב ולהשיג מידע רב ככל האפשר על המצב הצבאי עבור מקבלי ההחלטות בדרג המדיני. בין היתר, הפעילו האמריקאים אמצעי איסוף אוויריים וחלליים. לאורך השנים התפרסמו מספר כתבות וספרים על השימוש באמצעים אלה ובשנים האחרונות הוסר הסיווג ממספר מסמכים חשובים הנוגעים להם. מסמכים אלה צונזרו בכבדות לפני שחרורם, בייחוד בכל הנוגע לפעילות הלוויינים, למפות נתיבי גיחות הצילום. חלק קטן מתצלומי הגיחות פורסמו, אבל באיכות ירודה. למרות זאת ניתן להפיק מהם מידע רב ותובנות על טיסות הסיור האמריקאיות ועל יעדיהן.  מאמר זה מתבסס אם כן על הספרות הקיימת ועל מקורות ראשוניים שהתפרסמו בעשור האחרון.

מגבלות הלוויינים

בחודשים שלפני פרוץ המלחמה חלפו לווייני ריגול אמריקאיים מדי פעם מעל המזרח התיכון. בתקופה זו יכולות לווייני הצילום היו מוגבלות יחסית. זמן השהייה שלהם בחלל לא עלה בד"כ על חודשיים וכל שינוי מסלול קיצר זאת. מעבר לכך, לא ניתן היה לשדר את התצלומים לתחנת השליטה. סרטי הצילום  הוצנחו לכדור הארץ בתוך קפסולות מיוחדות בנקודה ידועה מראש ונאספו באוויר באמצעות מטוסי תובלה. לאחר פיתוח במעבדות הסודיות של חברת איסטמן-קודאק ברוצ'סטר, ניו-יורק, הם הוטסו ל"מרכז הפענוח הלאומי" של ה-CIA בוושינגטון ורק שם החלו לשאוב מהם את המידע. בחודשים שלפני המלחמה נראו בתצלומי הלוויינים ריכוזי כוחות מצריים וסוריים, ובחודש מאי אף הועברה בעקבות זאת התראה על מלחמה קרובה.  ריכוזי הכוחות נראו בתצלומים גם בחודשים הבאים, אבל גם הם וגם מקורות אחרים של האמריקאים לא סיפקו התראה חד משמעית ומדויקת. ההערכה הנפוצה היתה שמדובר בתרגיל גדול.

עם פרוץ המלחמה היה בחלל לוויין צילום בודד מדגם  KH-8 "גמביט 3" המודרני, אשר שוגר ב-27 בספטמבר במסגרת משימה 4340.  לוויין זה יכול היה לצלם אלפי תצלומים באיכות חסרת תקדים, אולם הוא הושבת לאחר 30 יום בעקבות ניצול שתי קפסולות ההחזרה. בתקופה זו נוצר פער ברצף שיגור לווייני הריגול עקב יציאתם מהשירות של לווייני הדור הקודם וכניסתם האיטית של הלוויינים החדשים ובכל מקרה, הכיסוי הלווייני התמקד בברה"מ ובסין.

 
הרקולס מדגים "דיג" קפסולה עם סרט צילום של לוויין. בחא"א פעלה טייסת מיוחדת עם הכשירות יוצאת הדופן הזאת 

בניגוד לאמריקאים, הסובייטים שיגרו מיד לאחר פרוץ המלחמה מספר לווייני ריגול, אשר צילמו את אזור הקרבות והחזירו במהירות את סרטי הצילום. האמריקאים לא הצליחו לעשות זאת. בכיר ב-CIA סיכם במזכר רשמי בנובמבר 1973 את תרומתם המוגבלת של הלוויינים:

"סיור לווייני היה יעיל באספקת מידע חשוב על המזה"ת ועל אזורי התמיכה בברה"מ, אבל חלק מן המידע לא היה זמין בזמן בגלל פער הזמן בין הצילום, האיסוף, העיבוד ובחינת הסרט."[1]
כמו כן, בגלל מגבלות רזולוציה קשה היה להשתמש בתצלומי לוויין לצורך מידע על עניינים כמו פריסה או אי-פריסה של כוחות סובייטיים ומיקומם של טילי הסקאד המצריים. קושי זה נמשך גם לאחר המלחמה ועל כך נכתב במזכר של ה-CIA:

"הכיסוי הלווייני נותר עמום בנוגע לפעילות הסקאד. כיסוי נוסף [של מטוסי צילום] יעניק אפשרות מסוימת למתן מענה לבעיה זו."[2]

כתוצאה מכל זה צילום לוויינים יכול היה לתת מענה מוגבל בלבד לדרישה הדחופה למידע על המלחמה והיה צורך למצוא לכך פתרון אחר.


[1] CIA Library, CIA-RDP79BO1709AO01400050008-5, Memorandum: Near-term planning for Middle-East photo-reconnaissance, 21/11/1973, p.2.
[2] CIA Library, CIA-RDP80B01495R001200080008-6, Memorandum: Current need for Middle-East photo-reconnaissance, 29/11/1973, p.2.

"ציפורים שחורות" למזה"ת

פחות מ-48 שעות לאחר פרוץ המלחמה ביקש הממשל האמריקאי מה-CIA לייצר בדחיפות מודיעין על המצב בחזיתות המלחמה. בגלל חוסר היכולת לתת מענה לווייני לבקשה, פנה ה-CIA לחיל האוויר וביקש לבצע בהקדם האפשרי משימת צילום באמצעות מטוס SR-71. מטוס צילום מתקדם זה פותח בחברת לוקהיד מאמצע שנות ה-50 ונכנס לשירות בחא"א ב-1966. למטוס בעל המראה העתידני, אשר קיבל בגלל צבעו את הכינוי "ציפור שחורה", היו ביצועים חסרי תקדים אז וגם היום: רום טיסה מבצעי של 85,000 במהירות שיוט של כמאך 3.1 וטווח של כ-4,000 ק"מ ללא תדלוק.  מלבד מצלמות מסוגים שונים, המטוס נשא גם ציוד לאיסוף מודיעין אלקטרוני ומודיעין אותות, אולם אין אזכור לשימוש בו בגיחות הנדונות.

במהלך מלחמת ההתשה התאכזבו האמריקאים מאיכותם וזמינותם של תצלומי הלוויינים. אכזבה זו האיצה את פיתוחם של לוויינים למודיעין זמן אמת, אולם לפחות היה  ברור שבעתיד הקרוב המודיעין על המזה"ת בעתות חירום ימשיך להתבסס במידה רבה על מטוסי צילום. עוד במרץ-אפריל 1970 בחנו האמריקאים אפשרות להשתמש במטוסי ריגול לטיסות מעל מצרים במקרה חירום. בין האפשרויות שנבדקו היו גיחות מטוסי U-2 מנושאת מטוסים, גיחות U-2 ו"ציפור שחורה" שימריאו מארה"ב ויינחתו בבסיס אמריקאי באירופה, וכמוצא אחרון, טיסת הלוך-ושוב מארה"ב ללא חניות ביניים. אחת המטרות העיקריות של התוכנית היתה מעקב אחר משלוחי נשק סובייטיים למצרים.[1]

מיד לאחר פרוץ מלחמת יום הכיפורים צפו חיל האוויר וה-CIA דרישה לטיסת צילום. גיחת מטוס U-2R שתוכננה בשמי סין ב-12 באוקטובר בוטלה והמטוס הועמד ב-8 באוקטובר  בכוננות לטיסה בשמי המזה"ת תחת שם הצופן Forward Pass.[2] מכל מקום המשימה לא יצאה לפועל כנראה בגלל הערכת סיכונים גבוהה למטוס האיטי.

תכנון המשימה שביקש ה-CIA ב-8 באוקטובר נעשה במפקדת הפיקוד האסטרטגי של חא"א ובכנף הסיור האסטרטגי ה-9, שהפעילה את המטוס ואת מערך התדלוק המיוחד שלו בבסיס ביל בקליפורניה. הכוונה הראשונית להוציא את הגיחה מארה"ב ולנחות בבסיס מילדנהול באנגליה, תוך התבססות על התוכנית מ-1970, נתקלה בהתנגדות ממשלת בריטניה,  אשר חששה מחרם נפט ערבי.  מדינות נוספות דחו גישושים אמריקאיים לשימוש בשדות תעופה


[1] CIA Library, CIA-RDP78B05703A000700020012-4, Existing processing and exploitation capabilities related to acquisition of Middle East photo coverage by the U-2R or the SR-71, 6/3/1970.
[2] CIA Library, CIA-RDP79B01709A000600070009-1, November forecast and October highlights of NRP satellites and aircraft activities, 23/10/1973, p.5.

בשטחן. כתוצאה מכך, התברר למתכננים שהמטוס יצטרך לטוס הלוך וחזור מארה"ב למזה"ת ללא עצירה, תוך שהוא מתדלק שש פעמים באוויר ממטוסי KC-135Q שנשאו את דלק ה-JP-7 המיוחד של "הציפור השחורה". הדבר לא נוסה בעבר, אבל היו כאמור תוכניות כלליות לגיחות ארוכות במיוחד ושנתיים לפני כן אף ניסו להטיס את המטוס בנתיב של 15,000 מייל. אתגר נוסף היה תכנון הפניות של המטוס מעל אזורי היעד, וזאת משום שרדיוס הפניה במהירות המבצעית היה ענקי. המתכננים נעזרו במחשב, אשר חולל את נתוני הניווט עבור מערכת הניווט האינרציאלית ועבור מנגנון הפעלת המצלמות. במטוסים הותקנו שני סוגי מצלמות: פנורמיות ונקודתיות, אשר הפיקו תצלומים ברזולוציה גבוהה במיוחד.[1] הדאגה העיקרית של המתכננים והמדינאים נגעה למשבר דיפלומטי שיפרוץ במקרה של תקלה שתאלץ את המטוס לנחות בארץ זרה.


135Q מתדלק "ציפור שחורה" בארה"ב

המבצע קיבל את הכינוי "ג'יאנט ריץ'" והוא החל להתגלגל ב-11 באוקטובר, כאשר גף של שני מטוסים המריא מבסיס ביל לבסיס גריפיס במדינת ניו-יורק. בבסיס זה פעל באותו זמן מטוס SR-71 ששימש את חברת לוקהיד ואת חא"א לניסוי מערכת הגנה אלקטרונית חדשה. נוכחות זו לא רק שהקלה על פריסת הגף, אלא גם העניקה לו סיפור כיסוי יעיל. במקביל 

 
[1] לתיאור תהליך תכנון המשימות:
CIA Library, CIA-RDP79BO1709AO01400050038-2, Operational programming factors for SR-71 Giant Reach mission, 24/10/1973.
 

נפרסו 14 מטוסי תדלוק לבסיסים בספרד, אנגליה ותורכיה. מטוס מספר 964 הושבת בגלל תקלה הידראולית והחלפת מנוע (לפחות במקור אחד מוזכר נזק שנגרם לכנפו כשניסו להכניסו למוסך), וכך המריא למשימה בשעות המוקדמות של 13 באוקטובר מטוס מספר 979 מוטס ע"י הטייס סא"ל ג'ים שלטון ומפעיל המערכות סא"ל גארי קולמן. הצוות הלבוש בחליפות אסטרונאוטים הטיס את המטוס בפרופיל הרגיל של המטוס: טיפוס לתדלוק בגובה של כ-24,000 רגל מול חופי מזרח קנדה ומשם טיפוס ל-70,000 רגל והאצה לשיוט של מאך 3. מצפון לאיים האזוריים האט המטוס והנמיך לצורך תדלוק שני.  התהליך חזר על עצמו באזור כרתים בחיפוי מטוסי קרב שהמריאו מנושאות מטוסים של הצי השישי. המטוס חדר למצרים בצהרי היום באזור פורט סעיד כשהוא טס לאורך קו תעלת סואץ בגובה של כ-80,000 רגל ובמהירות של כמאך 3. הוא פנה צפונה מעל דרום סיני וטס מעל ירדן לסוריה כשהוא יוצא ממנה חזרה לים לאחר 25 דקות. מערכות ההתראה הראו מכ"מים רבים עוקבים ונועלים ובעין נצפו הרחק למטה שובלי התעבות של מטוסי קרב מצריים. בטיסה חזרה נערכו שלושה תדלוקים והמטוס נחת בבסיס היציאה לאחר שהייה רצופה באוויר של 11 שעות ו-13 דקות – חמש מתוכן במהירות של 3 מאך ומעלה. הסלילים פותחו במעבדות חברת איסטמן- קודאק ומשם הועברו לפענוח ב"מרכז הפענוח הלאומי". המפענחים עבדו כל הלילה על תצלומי הגיחה ולמחרת הגישו דוח שחשף את גודל התמוטטות החזיתות הישראליות, בייחוד בדרום.  התצלומים האיכותיים חשפו בין היתר את היקפן של אבדות הטנקים הישראליות ותרמו להחלטת הממשל להשלים את האבדות באמצעות רכבת אווירית וימית מסיבית.
 


מטוס מספר 979 ממריא באנגליה ב-1985


בשלב זה קיבלו המפענחים ומנתחי המודיעין מתנה לא צפויה. קצין קישור אמריקאי קיבל מנציגי חיל האוויר בקריה בת"א עותקים של סרטי צילום שצילמו מטוסי צילום ישראליים לאחר פרוץ המלחמה. ניתוח תצלומים אלה והשוואתם לתצלומי "הציפור השחורה" אפשרו לעדכן את הערכת המודיעין שנמסרה לממשל.  לאחר סיום הגיחה הראשונה נותרו שתי "הציפורים השחורות" בבסיס גריפיס בכוננות של 24 שעות.[1]


מטוס מספר 964 היה המטוס השני שהשתתף בגיחות למזה"ת. הוא נראה כאן בטיסה מעל קליפורניה. 

גיחת צילום שניה

בעקבות צליחת צה"ל את תעלת סואץ וההתקדמות בגדה המערבית עלתה המתיחות הבין-גושית. הסובייטים איימו להתערב במקרה שצה"ל יאיים על קהיר והכניסו לכוננות מספר דיביזיות מוטסות. תצפית אמריקאית במצרי הבוספורוס גילתה סימנים לחימוש גרעיני על אוניה סובייטית שהיתה בדרכה למצרים וכתוצאה מכך עלתה הכוננות הגרעינית האמריקאית.  במקביל התנהלו בחסות האו"ם דיונים קדחתניים על הסכם הפסקת אש, אשר נחתם לבסוף ב-24 בחודש. על רקע התפתחויות אלו עלתה דרישה לגיחת צילום שניה. אנשי ה-CIA דרשו במיוחד לצלם שדות תעופה ונמלים במצרים ובסוריה על מנת לבחון את


[1] https://nsarchive2.gwu.edu/NSAEBB/NSAEBB74/: The NRO Staff: November forecast for NRP satellite and aircraft overflight activities, 19/10/1973, p.2.

הנזקים שנגרמו להם ואת היקף הסיוע הסובייטי. כמו כן, צילומי הגיחה נועדו לספק מידע על קווי הפסקת האש. במקביל תוכנן לצלם את האזור באמצעות לוויין.[1]

בפענוח תצלומי הגיחה הראשונה התברר שהפניות הרחבות שביצע המטוס גרמו להחטאת מספר יעדי צילום. נציג של "מרכז הפענוח הלאומי" נשלח על כן בבהילות לבסיס ביל כדי לתדרך את אנשי המבצעים כיצד לבצע נתיב צילום טוב יותר.  מטוס מספר 979 המריא עם צוות אחר ב-25 באוקטובר וטס באותו נתיב אל היעד וממנו. לא פחות מששה עשר מטוסי תדלוק סייעו למבצע. גם גיחה זו הסתיימה ללא תקלה. המלחמה אמנם הסתיימה בשלב זה, אולם התצלומים סייעו להבהיר את קווי הסיום ואת גודל הכוחות משני הצדדים. בין היתר, אותרה בתצלומי הגיחה בנמל אלכסנדריה האוניה הסובייטית "מז'דורשנסק", אשר עברה לפני שלושה ימים במצרי הבוספורוס כשהיא נושאת, על פי חשד שהופרך אח"כ, רש"ק גרעיניים עבור טילי הסקאד המצריים.[2]



אחד התצלומים שהותרו לפרסום: בתי הזיקוק של לטקיה שנפגעו בהרעשה ימית בליל ה-10/11 באוקטובר.
מדובר בהגדלה פי 50 מתוך תצלום מגיחת ה-25 באוקטובר (CIA Library, CIA-RDP83-01074R000300250026-3)

[1] CIA Library, CIA-RDP79B01709A001400050037-3, Photo-satellite planning for Mid-East, 25/10/1973.
[2] NARA, CIA Documents, Memorandum: Soviet nuclear weapons in Egypt, 30/10/1973, p.2; CIA-RDP83-01074R000300250028-1, Soviet merchant ship activity, Alexandria port facilities, 27/10/1973.

לאחר המלחמה

למרות שבחודשים שלאחר המלחמה שוגרו שלושה לווייני צילום, כולל מדגם KH-9 החדיש, מטוסי הצילום הוסיפו לטוס בשמי המזה"ת. עוד במהלך המו"מ להפסקת אש בחסות האו"ם עלה בממשל האמריקאי הרעיון להשתמש במטוסי הריגול לבקרה על ביצוע הפסקת האש וההסדרים שיבואו אחריה. בין היתר עלה הרעיון לשתף מטוסי צילום סובייטיים בטיסות אלו,[1] אולם הרעיון נזנח במהירות.  במזכר של ה-CIA על יכולות מטוסי הצילום, אשר נכתב מיד לאחר הפסקת האש הראשונה של ה-22 באוקטובר, הדגישו הכותבים את ערכם הרב:

"מטוסי הסיור SR-71 ו-U-2R הם המערכות היחידות הזמינות לארה"ב שיכולות לספק באופן סדיר סיור צילומי של קווי הפסקת האש ושל אזורי הלוגיסטיקה והסיוע הקשורים אליהם."

הכותבים גם ציינו שבשעה ש"ציפור שחורה" יכולה לטוס בבטחה בשמיים עוינים, טיסות U-2 יצריכו את הסכמת הצדדים המעורבים לטיסה בשטחם. הומלץ אם כן לבצע לפחות את גיחות הבקרה המוקדמות באמצעות גף ה-SR-71 שבגריפיס.[2]

כתוצאה מכך, במהלך המו"מ להפרדת הכוחות שלאחר המלחמה נערכו עוד מספר גיחות "ציפור שחורה" שמטרותיהן הוגדרו ב-21 בנובמבר על פי סדר העדיפויות הבא:
  1. מידע על נוכחות הסובייטים והאספקה הצבאית שהם מעבירים לארצות ערב.
  2. פיקוח על קווי הפסקת האש ועל מיקום וסוג הכוחות הפרוסים לאורכם.
  3. פיקוח על אזורי היערכות על מנת לספק התראה על חידוש אפשרי של מעשי האיבה.
  4. מעקב אחרי פרישת מערכות נשק, ובמיוחד מהסוג שמשנה מאזן – בעיקר טילי סקאד וחימוש גרעיני.[3]
למרות שבתחילה נשקלה האפשרות לפרוש את המטוסים לבסיס קדמי במדינה ידידותית, הדבר לא נעשה משיקולים דיפלומטיים ולוגיסטיים. זו היתה סיבה נוספת לכך שמטוסי U-2 חסרי היכולת לתדלק באוויר לא נטלו חלק בגיחות הבקרה המוקדמות. כל הגיחות נערכו אם 
 

[1] CIA Library, 51112a4a993247d4d8394467, Note for the record: Joint Soviet-American reconnaissance to monitor Middle-East cease-fire, 24/10/1973.
[2] CIA Library, CIA-RDP79B017091400050040-9, Memorandum: Photographic capabilities to monitor Middle-East cease-fire, 22/10/1973.
[3] CIA Library, CIA-RDP79BO1709AO01400050008-5, Memorandum: Near-term planning for Middle-East photo-reconnaissance, 21/11/1973, pp.2-3.
 

כן על פי המתווה המורכב שנקבע לגיחות הקודמות. שתי טיסות צילום נערכו ב-4 וב-11 בנובמבר מבסיס גריפיס. את הגיחה הרביעית ביצעו רס"ן ג'ים ווילסון ורס"ן ברוס דגלס לראשונה במטוס 964, אשר נחת בסיומה בבסיס סיימור-ג'ונסון בצפון קרוליינה, אליו עבר הגף בגלל תנאי החורף בצפון. במהלך הגיחה נתקל הצוות במצב לא פשוט. נורת אזהרה על כמות נמוכה של שמן מנוע נדלקה לאחר התדלוק השלישי. הבעיה נפתרה בסופו של דבר, אבל דלק רב התבזבז. הטייס רס"ן ווילסון סיפר על מה שקרה לאחר מכן:

"מסלול הטיסה שלי עבר במקביל לתעלת סואץ על פני קהיר, לפני שפניתי שמאלה במאך 3.15 כדי לחלוף מעל שדה המערכה בסיני. עם מצלמות אנכיות ופנורמיות שמספקות תמונות של מאות יעדים משני צדי ה-SR-71, טסתי צפונה מעל ים המלח ורמת הגולן. התקרבתי ללבנון ויצאתי לפניה ימנית רחבה מעל סוריה, ואז חזרה לסיני במסלול טיסה מקביל (ממזרח לתעלה) לכיסוי מרבי. המטוס פעל כשורה. דחפתי אותו למאך 3.2 לפני שיצאתי ממצרים ליד פורט סעיד. לאחר שיצאתי לים התיכון התחלתי בהנמכה לגובה 25,000 רגל כדי לפגוש במתדלקים לצורך התדלוק הרביעי שלי. לרוע מזלי הייתי לא רק קצר בדלק בגלל הטיפול באזהרת השמן שקיבלתי קודם, אלא שעכשיו התפתחה סופת רעמים באזור בו אמור היה להתבצע התדלוק. בעזרת מערכת הניווט האלקטרונית וציוד מדידת המרחק הוביל אותי יושב המושב האחורי למרחק של פחות מקילומטר מאחורי המתדלק. אבל כעת הראות הייתה כה גרועה עד שלא יכולתי לראות אותו. במזג אוויר גרוע, קצר מאוד בדלק, המשכתי עשרים מייל לאורך נתיב התדלוק. בשלב זה, הייתי במרחק של קילומטר-קילומטר וחצי בלבד מהמתדלק. ולפתע, פער קטן בעננים. התחברנו. נותר לי דלק לרבע שעת טיסה בלבד כשהתחברנו עם המכלית והתחלנו להעביר דלק. מסלול החירום הקרוב ביותר היה במרחק של כמאה מיילים משם בכרתים."[1]

הגיחה נחשבה למוצלחת והם אפשרו לאמריקאים, בין השאר, למפות בצורה מפורטת את מערך טילי הנ"מ הסוריים ברמת הגולן ובמרחב דמשק.[2]



[2] CIA Library, CIA-RDP83-01074R000300260020-8, Occupied SAM sites, Syria, 11/11/1973.




מטוס 971 כפי שהוצג ביום פתוח בבסיס ביל ב-1981

חמש גיחות נוספות יצאו מבסיס סיימור-ג'ונסון בין 2 בדצמבר ל-6 באפריל 1974. גיחת ה-2 בדצמבר בוצעה בדחיפות בגלל ידיעות שקיבלו האמריקאים על כך שמעשי האיבה עשויים להתחדש בקרוב.[1] הגיחה נכשלה בגלל שכ-80% מהיעדים הוסתרו ע"י עננים וכתוצאה מכך היה צורך לחזור עליה ב-10 בחודש.[2] הגף יצא לפגרה בחג המולד ובראש השנה, אולם גיחה נוספת התבצעה ב-25 בינואר כדי לוודא את מילוי פרטי הסכם הפרדת הכוחות שנחתם בין ישראל ומצרים שבוע לפני כן. עם סיום המשימה נאלץ מטוס 971 לנחות מתוך תקרת העננים הנמוכה ביותר בה נחתה "ציפור שחורה" עד אז.  הגיחה האחרונה נערכה כאמור ב-6 באפריל באמצעות מטוס 979, אשר טס בשש מתוך תשע גיחות "ג'יאנט ריץ'".

ככל הידוע, הצדדים המסוכסכים לא יודעו על אף אחת מהטיסות הללו, אולם הן תוזמנו בהתאם למסעות הדילוגים של מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר ותוכניותיהן אף אושרו על ידו.[3]



[1] CIA Library, CIA-RDP79B01709A001400050005-8, 30 November interagency review of Middle-East photo-reconnaissance planning, 30/11/1973.
[2] CIA Library, CIA-RDP79BO1709UP1400050004-9, Memorandum: Current need for Giant Reach photo reconnaissance of the Middle East, 6/12/1973.
[3] CIA Library, CIA-RDP79B01709A001500010021-3, Note for: NIO/Middle-East , 4/3/1974.

לאחר חתימת הסכמי הפרדת הכוחות בסיני וירידת המתח הטיסו האמריקאים בהסכמת שני הצדדים מטוסי U-2R שתצלומיהם שימשו לבקרה מתמשכת על ביצוע הסכמי הפרדת הכוחות, צמצומם ופריסתם בקווי הגבול החדשים. טיסות אלו וכן טיסות ה-SR-71 האחרונות, נודעו בשם הקוד Busy Pilot, אשר נועד להבדילן מטיסות "ג'יאנט ריץ'" ששימשו את המודיעין האמריקאי בלבד.[1]

טיסות "הציפור השחורה" במלחמת יום הכיפורים ואחריה הוכיחו את ערכו של מטוס הצילום עתיר הביצועים גם בעידן של לווייני הריגול, אולם גם להן היו מגבלות. גיחת ה-2 בדצמבר נכשלה כאמור בגלל כיסוי עננים מעל רב היעדים ותצלומי הגיחות המוצלחות לא סיפקו את כל התשובות לשאלות המודיעיניות. כל גיחה דרשה היערכות לוגיסטית מורכבת ביותר וכשירויות חסרות תקדים. לא פחות מ-14 מטוסי תדלוק מבסיסים שונים נדרשו בכל אחת מהגיחות כדי לסייע למטוס הריגול הבודד (בגלל קיבולת הדלק הגבוהה נדרשו שני מתדלקים בכל מפגש, וכן שני מטוסי גיבוי). הצוותים נאלצו לבלות שעות ארוכות בתאי הצוות הצרים כשהם "חנוטים" בחליפות אסטרונאוטים. חליפות אלו כללו שקית לאיסוף שתן ופתח מיוחד בקסדה שאפשר לצוותים לאכול מזון אסטרונאוטים משפופרות, אם כי, כפי שגילה הטייס בגיחה הראשונה, הפרש הלחצים גרם להתפרצות המזון מהשפופרת. מעניין לציין בהקשר זה כי על פי הנוהל במערך ה-SR-71 הצוותים אכלו לפני כל גיחה ארוחה עתירת חלבונים


[1] CIA Library, CIA-RDP79B01709A001500010021-3, Memorandum for the Director: Plan for 5 March 1974 SR-71 mission, 4/3/1974.

של סטייק וביצים כדי לסייע לגוף לעמוד בטיסה הקיצונית.  מלבד ארוחה טובה, חלק מהצוותים שהשתתפו בגיחות קיבלו עיטורים או צל"שים על ביצוען.

לקריאה נוספת:


Dino A. Brugioni, “The Effect of Aerial and Satellite Imagery on the 1973 Yom Kippur War”, Air Power History, vol.51, no.3, Fall 2004, pp.4-13.
 
Paul F. Crickmore, Lockheed SR-71 Operations in Europe and the Middle East, Osprey, 2009.
 
Paul F. Crickmore, Lockheed Blackbird: Beyond the Secret Missions (Revised Edition), Osprey, 2016.
 
Robert A. McDonald & Patrick Wildlake, “Looking Closer and Looking Broader: Gambit and Hexagon – The Peak of Film-Return Space Reconnaissance after Corona”, National Reconnaissance Journal, January 2012.
 
לייבסיטי - בניית אתרים