נכתב ע"י אבינעם מיסניקוב
 
פרטי המטוס:
 
דגם: צוקית
 
הסבה לצוקית: התעשיה האוירית, ישראל

מספר יצרן:050

תיאור האירוע:

ב-16 בינואר 1986 יצא החניך ג' בצוקית 650 לאימון סולו . בעת שתירגל גילגול בטיפוס נכנס המטוס לסחרור שטוח. החניך דיווח על מצבו , נטש את המטוס, צנח וכשפגע בקרקע נשברה רגלו.

את שאירע אחר כך תיאר סא"ל (מיל') פרופ' הראל גילוץ  בסיפורו "כל הקודם זוכה" :

בינואר 1986 הייתי מפקד גף רפואה ופינוי בחצרים. בוקר שגרתי היה נפתח בסיבוב ראשון במרפאה לרחרח שהכול בסדר, וב-07:30 לקיים תחקיר של אירועי הלילה ותדריך בוקר ליום הקרוב. לאחר מכן, איש איש יוצא לעמדת עבודתו ואני מתיישב לעבוד בחדרי.

הבוקר, אני רופא כונן לפינוי בהיטס. למעשה אני תמיד כונן לפינוי בהיטס. מסוק הפינוי עומד בכוננות 15 דקות להמראה. כל אימת שהמראה התאחרה, תלו את האשמה בכך שהצוות הרפואי לא הגיע בזמן.

מדדתי את  הזמנים. המסוק ממריא תוך 3 דקות מהגעת הצוות והעמסת הציוד הרפואי עליו. לוקח כחמש דקות לנסוע מהמרפאה למנחת. זה מותיר 7 דקות מרגע קבלת הוראת ההזנקה, ועד שהצוות יוצא למנחת. כל אימת שהייתה הזנקה הייתי "טס" למרפאה, ואם רופא הפינוי לא היה מגיע בזמן, הייתי מזנק לפינוי בשמחה רבה במקומו. העיקר שנזנק בזמן, שהמרפאה תהיה בסדר ואחר כך נתחקר בבית את סיבת האיחור של הרופא. אחד מרופאי המילואים (דר איתן חי-עם, שעוד אפגוש אותו כמנהל בית החולים סורוקה) התלונן פעם בפני, שגם אם הוא היה ישן עם נעלים באמבולנס הכוננות, הייתי מגיע לפניו. סוג של הפנמה. סוג של דוגמה אישית אם תרצו.

אחד הגורמים שעיכבו את ההזנקה של המרפאה, היה הצורך להוציא מ"הטוקסיקה", (כספת יעודית לשמירה של מורפין) את התרופה ולרוץ איתה לאמבולנס. צעקות "איפה המפתח" (של הטוקסיקה) היו קורעות את המרפאה בעוד אני מסתכל על שעון העצר שרץ ותולש את שערותי. פתרתי את הבעייה על ידי כך שהכנסתי את המורפין דרך קבע לאמבולנס הכוננות ב"נעילה כפולה" דהיינו מנעול על מנעול. הגיע היום ואנשי המטה באו לעשות ביקורת מקצועית במרפאה. הם עמדו המומים מול העובדה שהמורפין מופקר באמבולנס. עוד לא נשמע דבר כזה. בפגישת הסיכום עם המפקד הישיר שלי (מפקד טייסת מנהלה) אבישי ברקמן, הם שפכו קיתונות של אש וגופרית על ראשי בעניין זה. ואז, בשקט האופייני לו, עם ניצוץ של מבט ממזרי בעיניים הוא אומר להם את המשפט האלמותי: "עד שאתם תבינו שמה שגילוץ עושה הוא הדבר הנכון, כבר לא תהיו בתפקיד הנוכחי שלכם". ואני בליבי עושה להם אצבע משולשת חשאית כפי שלימד אותי חברי רבי רענן נאמן (צל"שניק), שאיבד חלק מאצבעותיו.

את שלוות הבוקר מפלחת צפירת ההזנקה, לרגע הזה חיכינו. אנחנו עוברים בשנייה מ-0 ל 100%, הדיווח הוא על נטישת מטוס באזור קריית גת. הצוות שועט לתוך רכב הכוננות, ומזנק באמבולנס הכוננות בתרועת סירנה לכוון מסוק הפינוי. בהליפורט, המסוק עומד מונע, ורעש להביו חולפים ממעל באבחה, הרוח נושאת את ריח הדלק השרוף, כל אלה הם עוד מכת אדרנלין להתרגשות הגואה. הטייס מסתכל עלינו במבט כאומר "באמת יפה שהגעתם בזמן". אנחנו זורקים את הציוד פנימה, סוגרים את דלת ההזזה בטריקה ו...הופה. רעש הרוטור גובר, רעד קל, כאילו שגם המתכת מתרגשת, ואנחנו באוויר כיוון צפון.

עכשיו זה הזמן שעלי לשמוע פרטים על הנטישה בעוד החובש מארגן את הציוד בתא. הטייס מעדכן אותי בקשר הפנים: פרח טייס בסולו, נטש צוקית מערבית לקריית גת. מעליו מסתובב מדריך שמדווח שאמבולנס של מד"א הגיע אליו. רק שלא יחטפו לנו את הפינוי.

אחרי כעשר דקות טיסה, אני מזהה את הגוף הלבן הבוהק של מטוס צוקית בשדה בור דרומית מערבית לקריית גת. חלק מהציוד של צוות הפינוי כולל מצלמת פולרואיד (שמוציאה מיד תמונה). לעיתים, במקרים עצובים כל מה שנשאר לצוות זה לתעד מצב ראשוני לצורך ועדת החקירה. אני מבקש מהטייס שייטה את המסוק על צידו כדי שאוכל לצלם את המטוס שנראה לכאורה שלם על הקרקע. לקראת קריית גת המדריך שנשאר מעל אזור הנטישה מדווח לנו שהנוטש נלקח על ידי האמבולנס לבית החולים באשקלון. המסוק פונה חדות מערבה. בדיוק בזמן הזה אנחנו רואים מסוק יסעור שהוזנק לאותה תאונה מבסיס תל נוף עם צוות של 669. גם הוא פונה חדות מערבה, שני המסוקים חולפים, ממש כמו מספרים של קרב אוויר. עכשיו מתפתחת התחרות בין הצוותים, מי יגיע ראשון לאמבולנס. כל צוות רוצה להגיע ראשון ולזכות בפינוי. היסעור מהיר יותר אבל האנפה זריזה יותר.


מקום התרסקות הצוקית ומקום מפגש המסוק עם האמבולנס (באדיבות הראל גילוץ)

טייס המסוק טס על כביש קריית גת-אשקלון בגובה נמוך ומזהה את האמבולנס. המדריך בגובה מאשר שאכן זה רכב הפינוי הנכון. המסוק רודף אחרי האמבולנס, ומתחיל לטוס בגובה נמוך, ממש "במבנה מכונס" עם האמבולנס. מזכיר לי משום מה את התמונות של המסוקים בגובה נמוך בווייטנאם. נהג האמבולנס לא מאמין למראה עיניו ואינו מבין מה עושה מסוק לידו. משוגעים הוא בטח אומר לעצמו, שוב פעם חוכמות של טייסי מסוקים, וממשיך לנסוע. אנחנו ממש מתקרבים לאמבולנס ורואים לנהג את "הלבן בעיניים", פותחים את הדלת ומנפנפים לנהג לעצור. הנהג מבין שיש לו עסק עם משוגעים ומחליט לוותר וליתר בטחון לעצור.

לרגע הזה חיכינו. המסוק נוחת על הכביש לפני האמבולנס (שלא יברח). זהו. יוצאים מהמסוק, רצים לאמבולנס ואנחנו מוצאים בפנים את פרח הטייס (ס.). הוא כנראה שבר את רגליו בנטישה כאשר פגע בזנב האופייני של הצוקית. (במטוס הצוקית אין כיסא מפלט, על הנוטש לקום ולצאת מהמטוס. הטייס בתא הקדמי אמור ליפול תחת הכנף ולהימלט מהזנב של המטוס). אנחנו מסבירים לנהג של מד"א ולחובש שהם סיימו את תפקידם, תודה רבה. לאחר בדיקה ראשונית, אנחנו "אורזים" את הטייס ומכניסים אותו למסוק ומתכוונים לצאת לכיוון בית החולים תל השומר (זוהי הוראת הקבע: להפנות ניצולי נטישות לשם). לפתע, מגיע בריצה (סופסוף) הצוות הרפואי של 669 מהיסעור בנעליים מלאי בוץ מהשדה שעברו דרכו. הם "מציעים" לנו לקחת את הפצוע ביסעור מכיוון שהם "במילא" טסים צפונה.

באמת! הלא אנחנו נלחמים על כל פינוי ומה זה שיקול מערכתי לעומת האגו?

טסנו לתה"ש, הפקדנו את ס. בידיים האמונות של צוות חדר המיון, והמראנו דרומה. בדרכנו עברנו מעל הצוקית שכעת הייתה כולה שרופה ושוב אני מצלם, עכשיו יש זמן לעשות סיבוב שלם סביבה. כאשר נחתנו בבסיס, פניתי ישר ללשכתו של מפקד הבסיס דן פסח. הוא הסתכל על התמונה של הצוקית השלמה על הקרקע ופסק מייד: סחרור שטוח.

חזרה למסדר חולים במרפאה.

מי בתור? סליחה על העיכוב.
לייבסיטי - בניית אתרים