נכתב ע"י סא"ל (מיל') הראל גילוץ
המאמר הינו שיכתוב הקלטת הרצאה שנערכה לאחר מלחמת יוה"כ
ביום השני של המלחמה התחלנו בתקיפת הטילים בסיני, במערך הטילים שהיה מערבית לעיר סואץ. תוך כדי התקיפה התקבלה הוראה שצריך לשנות כיוון והולכים לתקוף את סוריה כי רמת הגולן היתה על סף התמוטטות מוחלטת. ברגע שעושים מעבר כזה באופן חפוז יש לזה תוצאות.
 

אנחנו חזרנו מהגיחה במצרים. נחתנו. קיבלנו את המטרות שאנחנו צריכים לתקוף בסוריה, עם מודיעין די מסודר, עם מפות וצילומי אויר. למדנו את הנתיבים ויצאנו לעמדת המראה. עמדת המראה מתבצעת בשקט מוחלט כדי שהאוייב לא ידע שעומד לצאת מטס תקיפה. תוך כדי כך מגיעים אלי ומסמנים לי שאני לא טס למקום שאליו אני צריך לטוס אלא אני טס אחרי מישהו, ואני אפילו לא יודע איזו מטרה הוא הולך לתקוף. אני יודע שהוא הולך לסוריה. אני יודע שהוא הולך למערך הטילים. אבל אני לא יודע באופן מוחלט היכן הוא הולך לתקוף, וזה לא דבר פשוט. זו צריכה להיות גיחה מאוד מאוד מקצועית ומדוייקת. אתה חייב לדעת איפה יש נ"מ ואיפה יש סוללות טילים אחרות. אם אתה עושה טעות אתה חוטף אותה ואתה פשוט לא חוזר משם. לעומת הצורך להיות כל כך מדוייק, התקיפה הזו היא כמעט פרטיזנית. אתה טס אחרי מישהו. לשמחתי לפחות ידעתי שזה מפקד הטייסת (ספקטור) וסמכתי עליו שהוא יוביל נכון.1



קורנס 108 בו טסנו בתקיפה זו
 
מי שקרא את הספר "חלום בתכלת שחור" בו הוא מספר את אותה גיחה ומסתבר שגם הוא לא ידע בדיוק להיכן הוא צריך ללכת. הוא קיבל דקה לפני כן מעטפה לקוקפיט ואמרו לו "סע עם המפות האלה".
 
אנחנו ממריאים מחצרים. מטוס כבד. מלא פצצות. עוברים את ירושלים. זה מאוד מוזר באמצע מלחמה לעבור את כל המקומות שאתה רגיל לראות אותם באימונים. שקטים. לשמחתנו שקטים.
 
גולשים לבקעה. ככל שמתקרבים לנקודת חציית הגבול, המתח הולך ועולה. סוריה תמיד היתה בעינינו קן צרעות. עד כדי כך. זה מתחיל בסיפור " 13 שנים בסוריה", היה איזשהו ספר כזה, שהתפרסם בשנת 66 או 67 עם תיאורים איומים, שבהחלט גרמו לחלק מהאנשים לצאת בהרגשה שאם נפגעים בסוריה לא נוטשים. זאת אומרת, מושכים את המטוס כמה שיותר עד שלא הולך. זו היתה ההרגשה. מה גם שסוריה היתה איזור מוכה נ"מ, עם הרבה מאוד נ"מ וטילים.
 
המתח עולה. מגיעים לאיזור בית שאן ופונים ימינה לשטח הירמוך. כיום הוא כל כך פסטורלי ויפה. עוברים נמוך בתוך מפגש הגבולות, ודקה אחרי זה אנחנו בתוך סוריה, ברמה. עדיין שקט מוחלט. רואים את ג'בל דרוז, ככה באיזה מקום רחוק, ופונים שמאלה בפניה די גדולה כדי להגיע למערך הטילים מאחור.
 
פתאום, בבת אחת, מתחילה ה"שמחה". כמובן שאני עדיין לא יודע לאיפה אני צריך ללכת לתקוף, כי בפניה הזו אנחנו איבדנו את הכוון. אנחנו לא ידענו לאיפה המוביל שלנו הולך. אמרנו שפשוט נלך אחריו ואיפה שישים את הפצצות אנחנו נראה שם משהו ונשים גם.קשה מאוד גם להתמצא שם.



צילום:דיויד האריס, אוסף אוני' הרוורד
 
וכאמור, בבת אחת, ככה מתוך השקט המוחלט הזה, פורצת אש מתוך הקרקע. הקרקע רותחת. עפים טילים. זה דבר מפחיד לראות. זו להבת אש שרצה במהירות של כוכב נופל, אחת אחרי השניה. ככה פשששט מהשמים ומשאירה אחריה שובל עשן. המוביל שלי מודיע שהוא רואה סוללה שיורה והוא הולך לתקוף אותה. זו ההחלטה הכי נכונה שיכולה להיות. מזהה אותה ומרים את האף. אנחנו מושכים יחד איתו. בזמן הזה טיל מפה, טיל משם, די רחוק עדיין. מתגלגלים על הגב.מבחינתנו זה מין מצב שכל הקרקע "מתהפכת". אתה רואה אותה "למעלה" ואחרי שניה אחת היא "למטה" בחזרה. אנחנו שמים את האף על המטרה ובאותו רגע טיל יוצא מתוך הסוללה לכיוון שלנו. יש לך 5 שניות להחליט מה אתה עושה. זה רגע קשה מאוד משום שאתה עשית את כל הדרך בשביל להגיע לנקודה הזו, וזו מלחמה שהיא מלחמה אמיתית. לא כמו מלחמת ההתשה שאם לא תפגע עכשיו, תחזור אח"כ ותפגע. את זה צריך לעשות.
 
ההחלטה קשה מאוד ואני מחליט להמשיך, למרות שאני רואה את הטיל בא. אני גם זוכר, מתוך לימודי המודיעין שלימדו אותנו, שמעל הסוללה יש קונוס "מת" משום שהמכ"ם לא יכול לראות בדיוק מעליה אלא עד זווית של 70 מעלות. כאילו שהטיל הזה לא יכול לנהג אליך. הוא פשוט נורה כמו כדור נ"מ אבל הוא לא מסוגל לנווט. כל זה בתוך 5 השניות שאתה מחליט להמשיך לתקוף.
 
אני ממשיך לצלול. הטיל ממשיך להתקרב. פיצוץ של הפצצות של המוביל שלי בתוך מרכז האש של הסוללה. בגלל זה, או שלא בגלל זה, הטיל מתחיל לעשות ברל רולים קטנים - כאלה, מעין סיבובים קטנים, קצת מאבד שליטה וחולף לידי בטווח כזה שאני שומע אותו ורואה גיצים של אש עפים ממנו. הוא חולף ואני משחרר את הפצצות שלי. שובר. הפיכות הטיה חריפות. שתבינו: מטוס פאנטום, שמשקלו בשלב הזה בערך 20 טון, והגובה שלו כקילומטר וחצי, במהירות של 700 קמ"ש ומספיק לעשות שלושה גילגולים כאלה, לפני שאני מגיע למטה, זה מטוס שכמעט יוצא מכופף מהדבר הזה.
 
אני לא ראיתי שום טיל שנורה עלי בשלב הזה. זה היה ביצוע לגמרי עיוור. אבל אחד הקולגות שלנו, שתקף במקום סמוך, פשוט ראה את הסוללה שהיתה בצד וירתה עלינו. הוא ראה פיצוץ של טיל ומטוס יוצא. עוד פיצוץ של טיל ומטוס יוצא ועוד פעם כזו. ואנחנו מגיעים לגובה הנמוך. שמה כבר אין טילים ואנחנו מסתלקים דרומה לירדן והביתה.

הערות המערכת

1. מדובר במבנה "מזנון"- ספקטור/אראל בקורנס 172, אלעד/כהן בקורנס 168, גילוץ/מנוף בקורנס 108

 
לייבסיטי - בניית אתרים