נכתב ע"י עודד מרום
מטוס הקרב האחרון שרכש חיל האוויר בצרפת בתחילת שנות השישים של המאה הקודמת, פאר הטכנולוגיה של העולם המערבי, היה המיראז' III  מתוצרת מרסל דאסו. מטוס בעל כנפי דלתה עם תכונות אוירודינמיות נדירות, מטוס יירוט המגיע למאך 2, המטוס הראשון שברשותנו אז, המצויד בציוד לגובה רב, בחליפה ובקסדה, מטוס הנושא טיל מונחה מכ"מ (מכ"מ מתוצרת סירנו המסוגל לגלות בממוצע ממרחק 12-15 מייל ולנעול על המטרה ב-7-8 מייל) ועוד שכלולים ממיטב הטכנולוגיה (כמו מנוע רקטי להמראה, שבוטל בהזמנה ובמקומו נכנס מיכל של כ-330 ליטר דלק רגיל).


המטוס המרגש הזה הגיע בגרסת חד-מושבי, בעל הגאים מופעלים הידראולית, רגישים ועדינים, והבעיה העיקרית בתפעול המטוס היתה - להמריא. נכנס טייס לתא של המטוס החדש ועליו להמריא ולנחות רק על פי סיפורים  ששמע  מקודמיו.  גם  על  כך  התגברנו,  אחרי  מספר  המראות  מפחידות  ונחיתות  מסמרות  שיער.

לאחר שאת המטוסים הראשונים הטיסו לארץ דני שפירא וטייסים צרפתיים, עברה האחריות אלינו, טייסי מיראז' כחול-לבן, אנחנו נטיס את המטוסים היקרים מפז מצרפת לארץ, עם נסיון אפסי בטיסות חו"ל, שלא לדבר על ידיעת השפה הצרפתית. החל מרוץ עם הזמן להתאמן אל הטיסה הארוכה והנכספת. יש ללמוד צרפתית ותוך זמן קצר להתחיל לתרגל GCA בצרפתית. המטוסים היקרים והחדשים נמסרים לנו בבסיס חיל האוויר הצרפתי באיסטר, כרבע שעה נסיעה ממערב למרסיי, מקום ציורי ועתיק בחבל פרובנס, רווי גבינות ויין.

יוצאים במטוס נורד של חיל האוויר, טיסה של כשבע שעות עד רומא בגובה 3000 רגל, קור כלבים במטוס, ואנחנו כחולים מקור ומתים מרעב. ישנים ברומא במלון זול ליד תחנת הרכבת, ולמחרת עוד חמש שעות בנורד עד איסטר, בסיס צרפתי נקי ומסודר. מתקבלים בסבר פנים יפות ע"י מפקד הבסיס, אתנו גם מכונאים אחדים מהטייסת, אולם את העבודה במקום עושים אנשי חברת דאסו, אזרחים מנוסים. המטוסים חדשים לחלוטין, כל מטוס חייב טיסות בדיקה של מערכותיו, ביחוד מערכת הדלק המתקדמת (2,550 ליטר דלק פנימי, 2 בידונים של 1,700 ליטר כל אחד ובידון גחון 880 ליטר)  בין החדישות בעולם, הדלק עובר באופן אוטומטי, קשה להאמין שאין צורך לזכור להעביר מפסקים ממיכל למיכל.

בימים שלאחר מכן אנחנו עושים הכרה עם מזג האוויר של מערב אירופה.  עננים מגובה הקרקע עד 40,000 רגל, בודקים ראות על ידי צפייה אל מגדל הכנסייה של העיירה הסמוכה, וכשהענן מתרומם קצת כל הבסיס ממריא בחפזון. מגדל הפיקוח והבקרה האזורית דוברים כמובן רק צרפתית, לא מבינים מלה באנגלית. טיסות בדיקת תצרוכת הדלק נעשות בטיסת בודדים לטווח של 100 מייל מערבה בכיוון האוקיינוס, זוהי משימה בלתי אפשרית כמעט עבורנו. מעט האנגלית שלמדנו בתיכון לא תורמת כלום, אבל לטוס בצרפתית ? מצב משונה - מוצא עצמו טייס בדרגת סרן, שנולד בראשון לציון , טס ב-36 אלף רגל במטוס חד-מושבי, ומקבל הוראות מבקר צרפתי היושב אי-שם



(באדיבות עודד מרום)
 
במערב צרפת ומפנה אותו להנמכה, ואחר כך לבצע G.C.A בצרפתית אל תוך מזג האוויר הגשום המשתרע מגובה 2,500 עד 30,000. הטיסה אורכת כשעה וחצי ומשנוכחנו כי כל המיכלים מעבירים כראוי, פונים להנמכה לעבר הבסיס, עם הרבה דלק בהתחשב בנסיבות.


לפני הטיסה ארצה.עומדים מימין לשמאל:אליעזר פריגת, עודד מרום, דני שפירא, טכנאי צרפתי, אמנון פקטורי,  מיסייה
פמבוקיאן, טכנאי צרפתי.  כורעים מימין: רס"ר אמריליו, דוד עברי, עזרא  אהרון, רס"ר  קליסקר ( באדיבות עודד מרום )

כדי להטיס את המטוסים לארץ עלינו לטוס תחילה לבסיס חיל האוויר הצרפתי בסולנז'ארה, קורסיקה. הטיסה נעשית עם סמלים צרפתיים בזהות צרפתית, איש לא יודע לאן מיועדים המטוסים ומהי זהותנו האמיתית. בסולנז'ארה ממתין לנו מטוס נורד מטייסת 103 ובו המכונאים החביבים מטייסת 101, סוף סוף פרצופים דוברי עברית.

דני שפירא נותן תדריך לטיסה. אנחנו שישייה, נטוס בשתי שלישיות במבנה קרוב, אבל תחילה לעניין ההמראה. המטוס כבד, כמעט 7,000 ליטר דלק. שפירא מחליט שממריאים במבנה מכונס. שלושה מיראז'ים במבנה מכונס עם דלק מירבי פותחים מנוע יבש מלא ומשחררים מעצורים עם כניסת המבער. גם זה עובר בשלום, אוספים מהירות ובפנייה חדה בגובה נמוך עוברים בשתי שלישיות בגובה נמוך מעל הבסיס, כדי לנפנף לשלום לצרפתים הנדהמים, ואחר כך נוסקים דרומה בדרך לקורסיקה. הבסיס בקורסיקה נמצא על מישור קרוב לחוף הים, וממערב לו מתנשאים הרים מאיימים. מבצעים הקפה מעל הים ונוחתים על המסלול הארוך והידידותי. לאחר לילה במגורי קצינים יוצאים לטיסה מזרחה, לארץ ישראל. זהו נתיב ארוך של שעתיים וארבעים דקות, ממריאים מסולנז'ארה ונוסקים לגובה 33,000 רגל. דממת אלחוט, לא מדווחים לאף אחד, לא מדברים בינינו, אין סמלים על המטוסים, אין שדות משנה, אין אותות קריאה. נמנעים מלדבר על תקלה אפשרית, טסים בתקווה שהכל יהיה בסדר. אנחנו יודעים שבאמצע הדרך ממתין בגובה 3,000 נורד נוסף למקרה שמישהו מאתנו יאלץ לנחות במלטה, בקפריסין או חס וחלילה לנטוש בים. מזג האוויר בהיר, עם ענני צירוס אחדים, והמטוסים מתנהגים יפה. עם הדלק שיורד אנחנו נוסקים לאט לגובה 36,000 רגל וללא שום עזר ניווט, פרט למצפן המגנטי שבמטוס,

ועם הרבה מזל אנחנו נוחתים בחצור.
לייבסיטי - בניית אתרים