ממעוף הציפור-ליששכר רואס יש מקצוע לא שיגרתי – צלם תעופה: לצלם מטוסים במרחב הטבעי שלהם – בשמיים.

מאת דבי רוזן

פורסם במקור במגזין "מצב הרוח". באדיבות חגי הוברמן
לפני כחודשיים הגיע יששכר רואס לקולומביה, במסגרת מקצועו כצלם תעופה. דווקא שם בקולומביה הרחוקה הרגיש בבית, שכן חיל האוויר הקולומביאני מבסס את ההגנה של שמי מדינתו על מערך של מטוסי קרב ישראליים - מטוסי ה'כפיר' שיוצרו עבור חיל האוויר הישראלי ע"י התעשיה האווירית. "הרעיון היה לטוס ולצלם את מטוסי הכפיר. הגשתי בקשה שנקראת בקשת 'מדיה' – אישור צילום תוך מחוייבות שהצילום ישמש לחומר פירסום מגזיני עתידי", מספר רואס. הוא עבר הסמכה על מטוס ה'כפיר' וטס בו במטס משותף לטובת צילומים מרהיבים מעל הג'ונגל. 

יששכר מצלם מתאו האחורי של מטוס כפיר FAC-3008 של ח"א הקולומביאני,
הנושא טילי אויר אויר תוצרת ישראל (באדיבות י.רואס)

יששכר רואס, צלם תעופה במקצועו, הינו אחד הבולטים בישראל ובעולם בתחום זה. הוא מתמחה בעיקר בצילום תעופה צבאית. בין שמיים וארץ, דרך עדשת המצלמה, הוא מנציח את היופי והעוצמה של הטבע, האדם והמכונה.

רואס עובד עם חילות אויר רבים בעולם, אבל יותר מכולם עם חיל האוויר הישראלי. צילומיו מעטרים את בסיסי חיל האוויר בארץ ומתפרסמים במגזיני תעופה בחו"ל ובעיתונים פנימיים של צבאות זרים בעולם. בנוסף, לאחר 10 שנים שהוא מצלם בחיל האוויר הישראלי, זכה רואס שבהרבה מסדרונות של טייסות חיל האוויר עבודותיו מוצגות על הקירות. 

 
הבנות שרו לו בבני-עקיבא
 
יששכר רואס, יליד תשנ"ב, 1982, נולד וגדל במנהטן, שם ספג לראשונה את תחושת האנטישמיות משכניו. "בבניין בו גדלתי היה גלוח ראש, ששילח בנו את הכלבים שלו, מכיוון שהיינו עם כיפות ופאות. לישראלים צברים מאוד קשה להבין שכל מנעמי מנהטן לא מכפרות על  התחושה הקשה של האנטישמיות ורמיסת הכבוד שלך כיהודי". בהיותו בגיל תשע עלתה משפחתו ארצה ליישוב פסגות שבבנימין, שם התגוררו סבו וסבתו, ישראל ואסתר גרוס, ממייסדי הישוב.

את אהבתו לצילום מטוסים הוא חב להוריו שלקחו אותו בילדותו לטיול במנחת מסוקים ליד ה-South St. Seaport  במנהטן. שם כנראה נדבק בחיידק התעופה. את מצלמת ה-SLR הראשונה שלו קיבל מאמו, ומגיל צעיר למד להפעיל אותה ולתעד בעזרתה כל אתר בטיוליו. אביו הביא לו מחו"ל מגזינים של מטוסים מהם התלהב, ובאמצעותם הכיר את תחום צילום התעופה.

"בתור ילד גדלתי על חיל האוויר הישראלי. חיל האוויר הישראלי הוא מהות הנס היהודי", הוא מתפייט. משום כך, חלום ילדותו היה לצלם מטוסים בחיל האוויר הישראלי.

"למדתי בישיבת יד בנימין אשר שוכנת ליד מסלולי ההמראה ונחיתה של בסיס תל נוף", מספר יששכר. "במהלך הלימודים בישיבה הייתי לוקח גמרא או ספר מתמטיקה ולומד על גבעה המשקיפה לעבר הבסיס, מנצל את הזמן בין ההמראות והנחיתות. הגבעה הזו שכנה ליד ביתו של ראש הישיבה, הרב אלתר שתול. הרב נהג לחשוב שאני תלמיד חרוץ ושקדן מאוד, כי היה רואה אותי מחלון ביתו יושב בהפסקות ולומד כל הזמן. רק בהמשך הוא הבין שהספרים שקראתי נועדו כדי להעביר את הזמן בין הפעילויות השונות בבסיס השכן".

כבר בגיל 13 הוא החל לעבוד כעוזר צלם עם צלמים מקצועיים, עולים מארצות הברית, מהם למד סיגנונות שונים בתחום הצילום. במרוצת השנים הפך לצלם אירועים ותקשורת. כחלק מהתפתחותו המקצועית בצילום תעופה אווירית, למד מהטובים ביותר בתחום, שרובם חיים באנגליה וארה"ב. "גם בתנועת בני עקיבא, בנות שבט 'נריה' בפסגות, היו שרות לי בטיולים: 'יששכר, מטוס, צלם, צלם' בכל פעם שהיו מבחינות בכלי טיס", הוא נזכר.


מבט אל הצלם (באדיבות י.רואס)

האם מימשת את חלומך גם בשירות הצבאי?

רואס: "כן. בשירות הצבאי הייתי לוחם בפלס"ר שריון ומחלקת אמצעי לחימה, שם  צילמתי תחומים שונים. לחיל האוויר הגעתי באקראי. לאחר שירותי הצבאי, צילמתי טקס של יום הזיכרון בכותל. אחת הקצינות מיחסי ציבור של יחידת דובר צה"ל הזמינה אותי לבסיס תל נוף, ושם החל הקשר עם חיל האוויר".

זה היה חלומו של רואס, לראות האם יוכל לשלב את סיגנון הצילום שלמד מהצלמים האמריקאים, שהיה אז שונה מהמקובל בארץ. "סיגנון זה שונה במידה רבה מאשר בארץ, משום שהתחום בארה"ב מפותח הרבה יותר. במרוצת השנים זכיתי לטוס גם עם חיל האוויר הישראלי, כולל הפקת צילומים לטובת שנת ה-60 לטייסת 'החרב המתהפכת', טייסת המסוקים הראשונה של חיל האוויר. במהלך הצילומים זכיתי לצלם רביעיית מסוקים על רקע הר הבית וירושלים, תמונה שבכל פעם שאני מסתכל עליה עוברת בי צמרמורת בכל הגוף".

מה מייחד צילום אווירי מצילום רגיל?

רואס: "בתחום הזה, השאיפה הינה תמיד לצלם את כלי הטיס במקומם הטבעי - בשמיים - כשהצילום אף הוא מתבצע מן האוויר. הצלם נוהג לטוס במקביל, ובעצם מביים את התמונות ומכוון את המטוסים. אחריות רבה מוטלת על כתפיו של הצלם, משום שטיסה - ובמיוחד טיסה קרבית - חייבת להתבצע בצורה בטוחה. לכן, בתחום זה מתקדמים הטובים ביותר, אבל גם אלו המפגינים יכולת בטיחותית".

בשנה האחרונה עבר רואס שני קורסי הכשרה מיוחדים, אחד בחיל האוויר האמריקאי, והשני בחיל הים האמריקאי, הנחשב מאתגר יותר להסמכת איש שאינו צוות-אוויר, לטוס במושב האחורי של מטוסי קרב. רואס אף טס טיסה קרבית במסגרת זו בחיל האוויר האמריקאי והקולומביאני. 

מה עומד מאחורי הפעילות הזו?

רואס: "הרצון לצלם ולביים. לעלות לאוויר לצלם, ושהתוצרים הוויזואליים יהיו גם איכותיים, דבר שאינו טריוויאלי בתקופה שלכל אחד יש מצלמה בכיס. כשרוצים לצלם מטוסים במרחב הטבעי שלהם בשמיים, יש הרבה מיגבלות. יש הרבה דברים ללמוד ולעשות. המעסיקים שלך יבינו מהר אם אתה מקצועי או לא. בכל חיל אוויר מקצועי, מקפידים שמי שעולה איתם לאוויר, הוא אדם שאפשר לסמוך עליו. צריך להתמודד עם אתגרים פיזיים, טווחי בטיחות והבנה של מה אפשרי להפקת תמונה בעלת הקומפוזיציה הנכונה".
 
הנציג מבחריין שדיבר עברית
 
לרואס היה חלום עתיק, עוד לפני שחלם על טיסות ביום – לעלות על נושאת מטוסים אמריקאית, כאורח רשמי של הצי האמריקאי בעת הפלגה מבצעית. חלום זה דחף אותו לתחום התקשורת, יחד עם צילום תעופה.

"למפרץ הפרסי נסעתי בפעם הראשונה ב-2012. טסתי דרך בחריין - מדינה שלישראל אין איתה יחסים דיפלומטיים. הגעתי כנציג ערוץ 7 באנגלית (INN), כאורח מיוחד של חיל הים האמריקאי. במהלך ההכנות עבדתי מול קצין צי, טייס F18, שדאג לטפל בכל מהמורה הנובעת מנסיעה לאזור זה של העולם. הקצין מחיל הים האמריקאי אמר לי: 'אותנו לא מעניין האם אתה יהודי, מוסלמי או נוצרי. אנו רוצים אותך כאזרח אמריקאי, ובבחריין לא יכולים לסרב לבקשה'".

הטיפול בבקשה ארך כשמונה חודשים, עד שקיבל הודעה: בעוד שלושה שבועות אתה אצלנו. "לפתע נכנסתי ללחץ. תקף אותי פחד מהלא נודע. בנוסף הודיעו לאשתי מהעבודה, שגם היא צריכה לנסוע באותו שבוע לקנדה מטעם העבודה. פתאום היה צריך לתמרן בייביסיטר ל-4 ילדים כולל תינוק קטן. זה מבצע מהסרטים והרבה מאוד לחץ. בשדה התעופה בן גוריון עיכבו אותי לבידוק למעלה משעה בגלל היעד אליו אני טס - בחריין.

"בערב הגעתי לבחריין, הודיע לי קצין הצי בטלפון, שהבחריינים ויתרו לי על הבידוק הביטחוני ויש לי יום חופשי. החלטתי להישאר במלון. אולם בחצות התקבלה הודעה כי הייתה אי הבנה בין האמריקאים לנציג בחריין לגבי התידרוך, ועלי לעבור תידרוך בטחוני לא רגיל. הם ידעו שאני אזרח אמריקאי המגיע מישראל. כשהבחריינים שמעו שהגיע אורח מישראל, הם התעקשו כי אפגש עם איש בכיר מאוד בשלטון, בכדי שיסביר עד כמה משתוקקים הם לקשרים עם ישראל. לימוזינה אספה אותי מהמלון. לקחתי איתי את התפילין ואת התיק צילום שיהיה צמוד אלי. הסיעו אותי לארמון, ערכו בידוק ונכנסנו למשרד של נציג הבכיר הבחרייני.

"ואז אומר לי פתאום הנציג הבחרייני: 'תכיר את העוזר שלי'. עוזרו של הבכיר הבחרייני מקדם את פני בברכת 'שלום' בעברית ומוסיף: 'מה שלומך?'; עניתי: 'בסדר גמור, עברית טובה יש לך'. הוא סיפר שלמד עברית באוניברסיטה בגרמניה, שם למדו הרבה מאד ישראלים, שהפכו לחבריו ומהם למד עברית".
 
עם ספר תורה על גבול איראן
 
למחרת, קצין חיל הים האמריקאי, גרג ראולסן, הגיע לפגוש אותי, הקצין הגיע בלבוש רשמי של כפכפים ומכנסיים קצרים, גופו החסון היה מעוטר באינספור קעקועים כמו מלח אמריקאי טיפוסי. כשהציג את עצמו ולחץ ידיים, הוא הוסיף: "דרך אגב, גם אני יהודי".

"פתאום התברר לי מדוע אחרי כל כך הרבה מהמורות בדרך, איש הצי לא ויתר ודחף בכל כוחו להביא אותי להפלגה המבצעית. הוא סיפר לי שכאשר החליט שהוא רצה להתחתן, הוא חיפש אישה מתאימה ב-J. DATE, וכאשר בנו נולד הוא נסע חזרה לארה"ב בכדי לקיים מצוות מילה, כי חייב שהוא ימול את בנו, שיהיה כמוהו.

"נוכח מראהו המאוד לא יהודי בלשון המעטה, עם שלל הקעקועים על הגוף, שאלתי אותו: 'קפטן, מאיפה אתה במקור?', והוא ענה: 'סן דייגו'. עניתי לו כי 'חצי מהצי מוצבים בסן דייגו, והחצי השני בנורפולק. אך לפני זה, מהיכן הגעת?'. בתגובה הוא ענה לי: 'סידרהרסט ניו יורק'. סידרהרסט זו שכונה יהודית מאוד גדולה, דתית ועניפה. נפרדתי מהקצין לשלום ועליתי על מטוס התובלה לספינת המלחמה העצומה.

"לאחר נחיתתי על נושאת המטוסים במפרץ, מול חופי איראן, קיבל אותי קצין הליווי של הנומ"ט. הוא הציג אותי בפני הכומר של הספינה. ואז הכומר הפתיע אותי: 'האם אתה יודע כי יש בספינתנו ספר תורה? אתה חייב לראות!'. הלכתי לראות את הספר בתוך ארון הקודש. ספר התורה משמש לקריאת התורה בעת תפילות החג בספינה. על סיפון נושאות המטוסים כ-500 יהודים המשרתים בצי האמריקאי. ספר התורה הגיע בעקבות פנייה של אדמירל יהודי בעת מלחמת המפרץ ב-2003, כשהבין כי ישנם יהודים רבים המבקשים לקיים תפילות חגיגיות וכן תפילות בימים הנוראים. הוא הראשון שהביא ספר תורה. כך גיליתי את חורבן יהדות ארצות הברית. כשחיפשתי מאיפה הגיע ספר התורה, הגעתי עד לקהילה באוהיו. הקהילה התפרקה.  והאדם שדיברתי איתו סיפר שהיו לו שמונה ספרי תורה, שהם עצמם הגיעו מאירופה ושכנו  בקהילה יהודית שלא קיימת כבר. הייתי 12 קילומטר מאיראן. עומד על הדק  של ספינה נושאת מטוסים אמריקאית. באופק איראן. ואני יהודי, עם ספר תורה  בספינה צופה על איראן, המדינה שמנסה להשמיד אותנו.

"למחרת, ביקשתי להתפלל עם ספר התורה. קצין הליווי של הספינה הזדהה כיהודי שהתנצר. אמרתי לו: 'הדבר הכי נחמד בלהיות יהודי, שאתה יכול להתנצר אבל תמיד תישאר יהודי'".
 
הטעות המוצלחת של הווייז
 
בנסיעותיו לחו"ל, רואס מסיר מעליו סממנים יהודיים כמו כיפה וציצית, אולם את התפילין תמיד נושא עימו. לא פעם, כשראוהו במקומות שונים מניח תפילין, הוא שמע לחשושים מאחורי גבו על המנהגים המשונים של הצלם.

"במהלך שהותי בקולומביה, הבאתי איתי מהבית אוכל כשר, ובזמן הארוחות הדשנות בחדר האוכל של הקצינים, אני ישבתי עם קערת ופלים, דגני בוקר, או נקניקיות שאני מבשל בסיר שאני מביא איתי. כמו שקורה לא פעם, קיבלתי הרבה הערות על כך שאני אוכל 'לא בריא', והערות על כך שזה אוכל שאינו לא מתאים לקיבה בעת טיסה קרבית. גם מחגיגת השתיה עם הטייסים נמנעתי. ביום האחרון אמר לי הטייס הקולומביאני החביב, לפני שנפרדנו: 'אתה בן אדם מדהים. אני רק לא מבין את זה שאתה אוכל מוזר ולא שותה. משהו לא מסתדר לי'. לך תסביר לטייס החביב מנהגי כשרות.

"במסגרת הצילומים סיפקתי חומר גלם איכותי לטובת כוחות נאט"ו וטסתי עם חילות האוויר של פולין, איטליה, הונגריה וליטא. במסגרת הביקורים האלו לא אחת אני נאלץ לבלות שבת בכל מיני מקומות נידחים.

"בעת טיסותי אני מחפש תמיד להתארח בקהילות יהודיות במידה ויש, וכך יצא לי להכיר מקרוב את הקהילות היהודיות במוסקבה, ווילנא, בוגוטה, ולאורך ורוחב ארה"ב. 

"בפעם הראשונה שנסעתי לליטא, התכוונתי שביום חופש שאחרי הצילומים, אסע ליער פונאר שליד וילנא,  בו טבחו הגרמנים ביהדות ליטא, ואתפלל במקום. בהגעתי לשדה התעופה בווילנא, קבעתי עם חבר הולנדי שהכיר את הדרך לבסיס, כי אחכה לו בשדה וניסע ביחד לבסיס. בדרך הווייז התריע כי אנו נוסעים למקום הלא נכון. שאלתי את החבר שלי אם הוא בטוח בדרך, והוא השיב כי יש לו תקלה ב-GPS, ועליו לעצור כדי להתכוונן מחדש. בחוץ ירד שלג כבד.  הוא סטה  מהכביש הראשי כדי לעצור – והנה שאנחנו בדיוק מול האנדרטה לזכר נטבחי פונאר. יצאתי מהרכב וקראתי תהילים. פחות משעתיים מאז הנחיתה ואני מתפלל במקום הקדוש הזה. ההרגשה כי מלמעלה הדגישו שיש קדימות לתפילה.

"ותמיד יש לי סיפורים סביב הנחת תפילין. במקומות כמו קולומביה וליטא, בהם האנשים מעולם לא ראו יהודי מאמין, אפשר ליצור קצת דרמה בעת הנחת תפילין. לכן, ככל שאני יכול אני משתדל לא להניח תפילין בפרהסיה במקומות האלו. קרה לי בליטא שנכנסתי לחדר צדדי בבסיס להתפלל ולהניח תפילין, ואחד החיילים נכנס וקיבל הלם. אח"כ גם דאג לספר לקצין על המנהגים המשונים של הצלם.

"למרות כל נסיונותי לחזור הביתה לשבת, נאלצתי לבלות שבת בקולומביה. זכיתי להתארח בקהילה קטנה וחמה הנקראת 'מגן דוד' בלב בוגוטה. מארחי היה מוהל הקהילה היהודית אברהם בנטולילה. בגלל ששבת זו הייתה באמצע חופשה רשמית בקולומביה, רבים מבני הקהילה נסעו. כשהגענו לבית כנסת בליל שבת, התברר כי זכיתי להיות עשירי למניין. מחשבה זו שטסתי אלפי קילומטרים וביצעתי משימה כה מורכבת וכל הדברים האלו, הביאו לכך שאני בעצם עשירי למניין בצד השני של העולם, הם מהרגעים האלו שאני מרגיש לפעמים השגחה פרטית".
 
 
לייבסיטי - בניית אתרים