פרשת מטוסי הסייבר שיועדו לחיל האויר

תרגום:אבינעם מיסניקוב

מעורבותה של מדינת ישראל עם הסייבר היתה קצרה-המדינה לא קיבלה מטוסים, אך הסיפור אודות חיל האויר הישראלי ואיך זכה והפסיד את מטוסי הסייבר, הוא דוגמה טובה של דיס-אינפורמציה ממשלתית במיטבה. כפי שנראה, אפילו שישראל מעולם לא קיבלה את מטוסי הסייבר שלה, הם מילאו תפקיד במירוץ החימוש במזרח התיכון.

בסקירה קצרה זו של האירועים, מצוטטת בדרך כלל עמדתה של ממשלת בריטניה. לבריטניה היו קשרים גם עם ישראל וגם עם מצרים, וחוץ מזה, גם ממשלת ארה”ב וממשלת קנדה היו מעורבות בכל התהליך. לכן, זהו איננו בשום צורה , תסקיר על כל פיסת תקשורת אודות האירוע אלא יותר צילום של אפיזודות מפתח בכל הסיפור של “סייברים לישראל”.

כדי לצייד את חיל האויר שלה במטוס קרב מתקדם, מדינת ישראל פרסה רשת רחבה בנסיון לתפוש מה שיותר אופציות. בין אלו היתה בקשה לממשלת בריטניה בתחילת 1956 לאספקה של מטוסי קרב מדגם פולאנד נאט. מטוס קרב קטן וזריז זה היה הבחירה האידאלית: תכנונו הידידותי לאחזקה התאים לחילות אויר קטנים. האפקטיביות של המטוס הודגמה מאוחר יותר כשהגרסאות ההודיות של המטוס הופעלו כנגד מטוסי הקרב הפקיסטניים (וביניהם הסייבר) בעימותים שהיו בחלק ההוא של העולם.

אולם הבקשה הישראלית התקבלה בקרירות ע”י ממשלת בריטניה. למרות זאת, חברת פולאנד החלה בהכנות להעברת השרטוטים, הכלים והחלקים כדי שהיצור יוכל להתחיל בישראל. ב-17 במאי 1956 החברות פולאנד ובריסטול (שהיתה יצרנית מנוע האורפאוס של המטוס) הורשו להמשיך בדיונים עם ישראל בקשר לרשיון ליצור המטוס במזה”ת. ישראל כבר הצהירה שהיא רוצה ב-12 מטוסים, שישה מהם לאספקה לקראת סוף 1957 והיתר בתחילת 1958, ולאחר מכן ליצר עוד 100 סטים של חלקי מטוס. למרבה הצער האירועים סיכלו את התכנית ומטוסי הנאט מעולם לא יוצרו בישראל.

אך אלו היו רק יריות הפתיחה לתכניות יצור מטוס בישראל. הישראלים הגישו בקשה לממשלת קנדה לאספקת מטוסי סייבר. נראה שיצור ברשיון מעולם לא הוזכר, למרות שזה יכול היה להיות אופציה בשלב מאוחר יותר. הנסיונות ההססניים הראשונים נעשו בתחילת 1955, אך נראה שהיו פשוט בדיקה לאן נושבת הרוח. לא היה לזה המשך באותו זמן. אולם שנה מאוחר יותר,התקשר מר קומאי, שגריר ישראל באוטווה עם שר החוץ הקנדי, לסטר בי.פירסון, לצורך הגשת בקשה רשמית ל-24 מטוסי סייבר. הקשר של פירסון עם השגריר תומצת במכתב ב-3 באפריל 1956.

מכתב זה הועבר לשגרירויות בפאריס ובוושינגטון וגם לנציגי בריטניה ונאטו. עיקרו היה שישראל מבקשת טייסת של מטוסי סייבר שיופעלו לצד כמות דומה של מטוסי מיסטר שהיו צריכים להיות מסופקים מצרפת. מטוסים אלה יכלו בעיקרון לשנות את מאזן הכח במזה”ת, שישראל הרגישה שהוא נוטה לצד הערבי. על פניו, מטוסי הסייבר יכלו לפתור את הבעייה בצורה אידאלית ,מכיוון שמטוס כזה יוכל להירכש בצורה מוצדקת למטרת הגנה. תגובתו המיידית של פירסון חיזקה תיאוריה זו. בבריטניה, נפגשו ראשי המטכ”ל הבריטי ב-6 באפריל כדי לדון בנושא, והסכימו שבריטניה תתמוך בבקשה הישראלית. החלטתם הועברה לקנדה למחרת.

בעוד שהשיחות התמשכו, שלחה קנדאייר את הנציג הטכני ג’ק מקדוננל לישראל, וצוות ישראלי ביקר בקו היצור בקנדה. מרווחים בקו היצור נשמרו ליצור מטוסי סייבר לישראל, והראשון היה מספר יצרן 1520 שלו ניתן מספר זנב ישראלי 60-30. נראה שמטוסים אלה היו צריכים לקבל מספרי זנב ישראליים בטווח שבין 60-30 ל-60-53, אך מספרי היצרן אינם עוקבים; המטוסים הישראליים הוכנסו לקו היצור במרווחים לא רגילים בין מטוסים שהיו מיועדים לחיל האוויר המלכותי הקנדי. בו זמנית נצבע מטוס אחד עם סמל חיל האויר, כנראה לצורך יחסי ציבור. נראה שמטוס זה לא יועד לאספקה לישראל והפך למטוס ח”א הקנדי הראשון שירד מקו היצור ויועד לצילום.

באופן בלתי נמנע, העלתה הממשלה הקנדית שאלות בקשר לעיסקת הסייבר, ובתחילה הן נפלו לידי ראש האופוזיציה ג’ורג’ דרו. בתאריך 16 באפריל הוא ביקש מראש ממשלת קנדה לואיס סיינט לורן לצאת בהצהרה לעיתונות בקשר לשמועות שממשלת קנדה מספקת מטוסי סייבר לישראל. תשובתו של סיינט לורן היתה ש”זוהי בקשה שעדיין נמצאת בעיון”. זה נראה סביר, מפני שארבעה ימים מאוחר יותר השיב משרד החוץ האמריקאי לשאילתה דומה, שיש לו הזמנות לעיסקה כזו. מר ראסל ממשרד החוץ הציע שחלוקה של אספקת 12 מטוסים מקנדה ו-12 מארה”ב היא רעיון טוב יותר. הוא לא הסביר מדוע, אך הודה שאספקת מטוסי קרב לישראל עלולה לחבל בשלום במזרח התיכון. באופן מוזר, ראסל הצהיר שהוא לא פוסל את האפשרות להסכים למכירה לישראל של “F-86 שהורכבו באיטליה”-הוא התייחס לדגם F-86K שהיו יכולים לשמש לתפקיד ירוט הגנתי. הצעה מעניינת כזו לא הוזכרה יותר, אך ב-8 במאי הוצעה הצעה נוספת. במקרה של תוקפנות מצרית נגד ישראל הציעה ארה”ב שאפשר יהיה להעביר מטוסי F-86 למזה”ת דרך קפריסין. הבריטים (ששלטו בקפריסין) חשבו שיהיה זה צעד לא טוב לתמוך בישראל ישירות בזמן מתיחות במזה”ת.

בינתים בבבריטניה, ביקשה המשלחת הקנדית בלונדון מנציגי ממשלת בריטניה לבדוק אם הרוסים יעצרו את אספקת מטוסי הסילון והמפציצים למצרים בתמורה לזה שממשלת קנדה לא תספק לישראל את הסייברים שביקשה. היה ברור שממשלת קנדה רוצה למנוע מירוץ חימוש. בתשובתה, דחתה ממשלת בריטניה את הבקשה משתי סיבות: שר החוץ הבריטי חשב שזה יהיה “יותר מידי קל עבור הרוסים, וגם “יפתח את הדלת לעוד התערבות רוסית בלתי מתוארת.” למה הוא התכוון לא ברור, אך בטוח שהעניין עורר רגשות חזקים.

ב-24 באפריל טילפן מר האדו ממשרד החוץ למחלקת המזרח התיכון כדי לנסח מענה למכתב הקנדי מה-3 באפריל. למרות ש”כן” טנטטיבי הועבר לקנדים ב-7 באפריל לאחר פגישת המטכ”ל, ממשלת קנדה עדיין המתינה לעוד הבהרות. נשלחה תשובה מידית, הפעם דרך השגרירות בוושינגטון שבריטניה מסכימה באופן מלא לאספקה של מטוסי סייבר 6 קנדיים לישראל.

באופן בלתי נמנע העלו המצרים את דאגתם. בתאריך 12 במאי נאם הנשיא נאצר בעזה נאום שבו התייחס ל-36 המטוסים הקנדיים שיסופקו לישראל. הוא ציין שאויבי מצרים תמיד תכננו להחליש את הצבא המצרי, והמשיך ואמר שהמצרים יבצעו את חובתם בין אם ינתנו כלי נשק אלו לישראל ובין אם לאו.

לנאומו של הנשיא נאצר היתה השפעה על מה שקרה לאחר מכן. ב-25 במאי ממשלת קנדה העבירה מסר למשרד החוץ הבריטי שבקשת ישראל נדחתה. הסיבה העיקרית היתה שעיסקה כזו תסבך את המצב במזרח התיכון. הבריטים גם נשאלו אם הם יכולים להעביר מסר לשגריר קנדה בקהיר כיוון שלקנדים לא היה צופן תקשורת באותו האיזור, ושתוכנה המלא של הודעה זו צריך להשאר בסוד מסיבה אחת פשוטה:

במברק מה-28 במאי 1956 למסירה מידית, הקנדים (דרך שירות הצופן הבריטי) היו כנים. היה צריך להיאמר למצרים בדרך מעורפלת שקנדה תספק נשק למי שתרצה, במיוחד שהוא מיועד לצורכי הגנה. כמובן שהמברק לא אמר שהעסקה הישראלית לא בתוקף אלא “לא התקבלה החלטה לגבי מכירת סייברים לישראל”. ניסוח זה היה צעד ברור שמטרתו למנוע מהרוסים לספק עוד נשק למצרים.

בינתים הקדישה ארצות הברית זמן כדי לנסות ולפתור את הבעיה. היא העלתה הצעה לפעולה שהועברה לממשלת בריטניה ע”י שר החוץ ג’והן דולס ב-4 במאי. ההצעה היתה שיפור של הצעת ארה”ב מ-20 באפריל ואמרה שאם ישראל תיחשף לאלימות, תעביר ארה”ב מספר בלתי מוגדר של סייברים לחיל האויר הישראלי. מטוסים אלו יוצאו הישר מיחידות ארה”ב באירופה ויוטסו דרך קפריסין. ההצעה גם הכילה סייג שאמר שאם ישראל תהיה התוקפן, יועבר ציוד צבאי הגנתי למדינות ערב. ציוד כזה היה אמור להיות מאוחסן באניה אמריקאית שתסופח לצי השישי בים התיכון.

למרות רצונה של ארה”ב לפתור את הבעייה ללא משלוח נשק, קנדה המשיכה לשחק את המשחק. ב-6 ביוני הודיע מר גלייזברוק, שר קנדי שהיה בוושינגטון לג’י.אי.קולסון משגרירות בריטניה, שקנדה רק עכשיו דחתה את עיסקת הסייבר. בנוסף לכך, ב-13 ביולי אמר ר”מ קנדה לבית הנבחרים שקנדה רוצה לתאם עם ארה”ב לפני שתשחרר איזה שהוא מטוס, ושתשקול שיתוף פעולה עם ארה”ב במכירת כמה מטוסים. כשהנשיא נאצר הלאים את תעלת סואץ ב-26 ביולי, רעיונות אלו נזרקו לחלל האויר.

נאצר הצית את מה שנקרא משבר סואץ, והרעיונות על עסקת הסייברים עם ישראל השתנו כמעה. במכתב מה-3 באוגוסט למר האדו ממחלקת המזה”ת במשרד החוץ הבריטי, ביקש וו. מוריס משגרירות בריטניה בארה”ב להיזהר. לאור ההתפתחויות בתעלת סואץ, הצהיר מוריס שהוא בחן את הדעה האמריקאית שברובה התנגדה למכירת הסייברים לישראל. ב-26 באוגוסט התקשרה שגרירות בריטניה בקהיר למשרד החוץ, ואמרה שהיא מודאגת מדיווחים ממצרים שאמרו ששר החוץ הקנדי לסטר פירסון לוחץ על ישראל לקבל את כל הכמות (24) של מטוסי סייבר. בשלב זה ביקשה קנדה ממצרים לדעת איזה עיסקות נשק נחתמו לאחרונה, מפני שלאלה יהיו השלכות על בקשת ישראל למטוסים. לא ידוע אם המצרים ענו לבקשה, וב-20 לספטמבר חיזק פירסון את יוזמתו בכך שהצהיר שלאור העובדה שמצרים קיבלה מספר גדול של מטוסי קרב ומפציצים הוא לא יכול להצדיק סירוב לבקשה הישראלית.

ביום שלמחרת הודיעה קנדה על שיחרור הסייברים לישראל. הצאו רשיונות יצוא לשמונת המטוסים הראשונים שהיו צריכים להישלח מחודש אוקטובר, והאחרים בקצב של ארבעה מטוסים לחודש. ההצהרה גרמה לתדהמה בקרב פקידי ממשלת בריטניה. המטוס הראשון טס את טיסת הבכורה שלו ב-5 בספטמבר ממפעל קרטייהוויל של קנדאייר.

ב-25 באוקטובר שלח מר רוברטס ממשרד האוויריה הבריטי מכתב חריף למשרד החוץ הבריטי. רוברטס כתב שמשלוח סייברים לישראל לא מקובל ושצריך לפנות לקנדה כדי שתעכב את אספקת המטוסים. היתה לו סיבה מספיקה לדרוש זאת מפני שהעניינים במזה”ת החלו להתחמם. ב-29 לאוקטובר נכנסו כוחות ישראליים לחצי האי סיני, מהלך שגובה ע”י ממשלות בריטניה וצרפת. יומים מאוחר יותר נחתו צנחנים צרפתיים על אדמת מצרים כדי לאבטח את איזור תעלת סואץ .

למרות שמשבר זה נמשך לא יותר משבוע, היתה לו השפעה רחבה. תוצאה אחת היתה שהקנדים מיד הטילו אמברגו על משלוח סייברים לישראל, למרות הבטחות מפורשות של ראש הממשלה דוד בן גוריון שהם ישמשו למטרות הגנה בלבד.

הקנדים שיחררו לבסוף הודעה לעיתונות ב-19 בדצמבר 1956 שחשפה פרטים על עסקת המטוסים. הממשלה הצהירה שהעסקה בוטלה זמנית למשך חודש אוקטובר בגלל משבר סואץ, אך כמו שראינו, העובדות היו אחרות. הישראלים מעולם לא קיבלו את הסייברים שלהם, ולאחר שהמטוסים הושלמו בקרטייהוויל הועברו לטייסות ח”א הקנדי.

אבל הישראלים עשו שימוש בנסיונם מעיסקת הסייברים. באמצע שנות ה-60 חתמה התעשיה האוירית בישראל על עיסקה לשיפוץ מטוסי סייבר של ח”א של איראן. מטוסים אלו הוטסו לת”א ושופצו ע”י התע”א שהשתמשה בנסיון שצברה בשיפוץ מטוסי סילון של ח”א, וגם במידע ובנסיון שרכשו אנשיה בקנדה. טייסי התע”א ביצעו טיסות ניסוי על מטוסי הסייבר האירניים לפני החזרתם. בנוסף, נשלחו יועצעם ישראליים להונדורס באמצע שנות ה-70 כדי לאמן צוותים מקומיים לתחזוקת מטוסי מיסטר, ונסיונם של הישראלים עזר להם באימון המקומיים באחזקת והטסת מטוסי הסייבר שלהם.

מטוסי סייבר קנדיים שקיבלו מספרי זנב ישראליים: