נכתב ע"י אבינעם מיסניקוב
פרטי המטוס:
 
דגם:B-17G-95-DL  פליינג פורטרס

תכנון: בואינג

יצרן: דגלס, מפעל לונג ביץ', קליפורניה, ארה"ב

מספר יצרן: 32394

מספר חא"א: 44-83753.

תולדות המטוס:

סופק לחיל האויר האמריקאי בבסיס סירקיוז ב-20 במאי 1945. היות ומלחמת העולם השניה הסתיימה הועבר ביוני 1945 לבסיס התחזוקה רום במדינת ניו יורק והוכרז כעודפים. ב-7 בנובמבר 1945 הועבר למנהלת מכירת נכסי המלחמה בבסיס אלטוס שבמדינת אוקלהומה למכירה כעודפים. צריחי המקלעים הוסרו ממנו ודלתות תא הפצצות נאטמו.

ב-12 באוגוסט 1947 נמכר לצ'ארלס ספיווי מהעיר פינדלי שבאוקלהומה. המטוס נרשם במנהל התעופה הפדרלי תחת סימן הרישום NL5024N.

ב-24 בדצמבר 1947 נמכר לצ'ארלס ט. ווינטרס, נשיא חברת Charwin Sales Co. ממיאמי שבפלורידה, וב-9 ביוני 1948 נמכר לאל שווימר שהיה בעל חברה לאחזקת מטוסים ושליח רכש של מדינת ישראל. שווימר העביר את המטוס ועוד 2 מטוסים שרכש למוסכי חברתו בבורבנק והוכנו לטיסה ארוכה. ההכנות התנהלו במהירות מפני שהבולשת האמריקאית עקבה אחרי פעילות אל שווימר וחבריו.

להטסת מטוס זה נשכרו הטייסים הקברניט נ. לי וטייס המשנה סי.קילגור כשלכל אחד הובטח שכר של 1000 דולר עבור ההעברה לאירופה.

המטוסים המריאו ממיאמי ונחתו לתדלוק בשדה התעופה איסלה גרנדה שבעיר סן חואן בפוארטו ריקו בין השעות 13:42 ל-15:55 ביום 11 ביוני והמריאו משם בשעות הבוקר המוקדמות של ה-13 ביוני, נחתו בשדה התעופה סנטה מריה שבאיים האזוריים לתדלוק נוסף, ומשם המריאו ב-15 ביוני לכיוון קורסיקה. בכל אותו הזמן נעקבו ע"י סוכנות החקירות הפדרלית האמריקאית (FBI).

כל שלושת המטוסים הגיעו לבסוף לשדה זאטץ, שהיה 40 מייל צפונית-מערבית לפראג ב-14 ליוני 1948. אנקטודה מעניינת היא, שתכנית הטיסה שהציגו המטוסים בהמריאם מהאיים האזוריים, הגדירה את יעד הטיסה כשדה איאצ'יו שבקורסיקה. היות ושדה איאצ'יו לא הודיע לאיים האזוריים על נחיתת המטוסים שם, פורסם בהרחבה בכלי התקשורת שהמטוסים נעלמו.

בזאטץ נטל ריי קורץ את האחריות להבאת המטוסים לכושר מבצעי. לאחר עבודה של 24 שעות ביממה במזג אויר גרוע ותוך כדי חג צ'כי בו לא הופיעו המכונאים הצ'כים לעבודה, וחוסר בציוד מתאים ותוך קשיים רבים נוספים, המטוסים הובאו למצב "כמו" קרבי. הורכבו בהם מקלעי חי"ר קלים גרמניים בעמדות הצד ובעוד כמה מקומות, והורכבו נושאי פצצות וכוונת הפצצה.

בינתים הסתיימה בארץ ההפוגה הראשונה בקרבות מלחמת השחרור והועברו הוראות דחופות לצוותי המטוסים שחיכו במלון "סטלינגרד" בזאטץ להשלים את ה"לג" האחרון של העברת המטוסים לארץ ובדרך להפציץ את מצרים. טיסה ארוכה יותר מטיסות ההפצצה על ברלין!

המטוסים חומשו בפצצות 550 ליברות גרמניות שנמצאו במזבלת חימוש צ'כית שהותאמו אך בקושי לנושאי הפצצות, ובשעה 09:30 בבוקר ה-14 ליולי המריאו בדרך למטרה, לא לפני שבזמן חימום המנועים נשרפו במטוסו של קורץ שני מגברי זרם, ווסת סיבובי המדחף במנוע מס' 1 נתקע ב-2400 סל"ד, לחץ הסעפת במנוע מס' 2 לא עלה מעל 18 אינץ', והאופק המלאכותי סירב לפעול. בדרך נתקל המבנה במזג אויר גרוע ומערבולות מעל אוסטריה שגרם לפיזורו. המבנה התכנס מעל לחוף היוגוסלבי, ובעוברו מעל אלבניה נורתה עליו אש נ"מ שלא גרמה לנזק.

ליד כרתים התפצל המבנה והמטוס המוביל אותו הטיסו ריי קורץ וביל כץ טיפס לגובה 25,000 רגל חצה את הגבול המצרי ליד אל עלמיין 200 מייל צפונית מערבית לקהיר, והתביית על אלומת הרדיו משדה התעופה בפאיד שליד התעלה.

לפתע התעלף הנווט וקורץ הבין שמערכת החמצן במטוס לא מתפקדת. הוא הנמיך לגבה 15,000 רגל עד שאנשי הצוות התאוששו והעבירו את וסתי החמצן למצב חירום, ואז טיפס חזרה לגובה המקורי, ובשעה 21:40 הגיע לקהיר המוארת והפציץ את ארמון אבאדין, ארמונו של המלך פארוק. קורץ הנמיך את המטוס וכיוונו לצפון מערב בדרך לישראל, ונחת בעקרון שעה מאוחר יותר.

והאחרים, אותם הטיסו נורמן נומיץ ואל ראיסן הגיעו לאל עריש ורפיח לאחר רדת החשיכה והפציצו אותן. לעבר המפציץ שהפציץ את רפיח נורתה אש נ"מ מהבסיס הבריטי הסמוך, אך הוא לא נפגע והצליח לנחות בעקרון בשעה 22:45, בערך באותו הזמן שבו הגיעו האחרים.

באותו הלילה, שניים מהמטוסים חומשו בעקרון והמריאו לאל עריש כדי להפציצה שוב בעוד 6000 ליברות פצצות.



מטוס 1601 בטיסה

טייסת 69 ("הפטישים") הוקמה ב-15 ביולי 1948 בבסיס עקרון ובהמשך עברה לבסיס רמת דוד, ומטוסי הבי-17 הפציצו מגובה רב מטרות מצריות ומטרות בגליל והשתתפה במבצעי מלחמת העצמאות. בדצמבר 54 הודממה הטייסת ומטוסיה הועברו לטייסת 103 בתל נוף והופעלו שם כגף, ביוני-יולי 1956 הועברו המטוסים לאחסנה חיה בבדק. הם הוצאו מאחסנה והועברו לטייסת 69 שנפתחה מחדש בבסיס רמת דוד לקראת מבצע קדש בפיקוד רס"ן יעקב בן חיים, ביצעו 8 גיחות והטילו 96 פצצות 50 ק"ג ו-80 פצצות 250 ק"ג. המטוסים הודממו סופית בסוף נובמבר 56.

על תאונה שעבר המטוס באפריל 1950 סיפר צבי אבידרור : (באדיבות עמוס דור)

"באפריל 1950 טסתי כמקלען במטוס 17B- מספר 1601 של טייסת 69 , שנדרשה לטייסים באופן נואש. קורס הסבה הוקם. אחד הטייסים ה"חניכים" היה הוגו אלפרשטיין (לאחר מכן חגי מרום) שהועבר לטייסת מ-103. המדריך היה יעקב רטושניאק (אח"כ ג'ק רם) שהיה הטייס המוביל במטס המפורסם בו הוטסו שני מפציצים בגובה נמוך במסדר הסיום של קורס המקלענים הראשון ב-20 במאי 1949 . הם תרגלו נחיתות וביצעו הקפות  (Touch & Go)כאשר בארוע הנ"ל ניתן חיווי של "ירוקים" בתא למרות שבעצם לא היתה נעילה של הגלגלים. פתאום ראיתי שהמטוס שוקע. צעקתי שימריא, אבל זה היה מאוחר מכדי ללכת סביב והמטוס "חרש" את המסלול על גחונו. המטוס החליק לאורך כל מסלול הנחיתה של תל נוף עד שעצר. המטוס השמיע רעש בלתי יאמן וניצוצות ניתזו לצדדים כמו נותבים. כאשר יצאנו מן המטוס שלפתי את מצלמת הוויגלנדר שלי וצילמתי את המטוס. עדיין יש לי את הצילומים בהם נראים המדחפים העקומים של המטוס.



למחרת, כאשר הרימו את המטוס, מצאו שהקורה הראשית נשחקה לחלוטין. החיכוך שייף חצי אינטש של דוראלומיניום, ומה שנותר היה בעובי הנייר העוטף את הסיגריות בקופסא. הקצין הטכני הכריז על המטוס כגרוטאה אבל הקצין הטכני החיילי חשב אחרת, והחזיר את המטוס לאוויר בתום 6 חודשים שמו של הקצין הטכני היה אל שוומר, מייסד התע"אבימים ההם המטוסים היו חשופים לחלוטין וללא הצריחים, ללא מכ"מ וללא כוונת הפצצה. בשנת 1952 המטוסים הוסבו לדגם G כאשר ארה"ב הסירה את האמברגו. המטוסים טסו עד לשנת 1952 ומאוחר יותר שוב ב-1956 במבצע קדש".
 
לייבסיטי - בניית אתרים