מטוס ה-DHC-1 צ’יפמאנק (סנאי) הוא מטוס אימון דו מושבי בטנדם שתוכנן ע”י וו.ג’י. ג’אקימיוק, ויוצר כיוזמה פרטית ע”י חברת דה הוילנד איירקרפט קנדה בע”מ לאחר סוף מלחמת העולם השנייה, כדי להחליף את מטוסי הטייגר מות’ ששימשו לאימון בסיסי בבתי הספר לטיסה של חילות האויר של הקומנוולת’ הבריטי. בתכנון השתמשו בחלק מחלקי הטייגר מות’. אב הטיפוס, שקיבל את סימן הרישום הקנדי CF-DIO-X, והיה למעשה “מטוס להוכחת הקונספציה”, ללא בלמים ומערכת חשמל, והיה בעל מדחף מעץ ומיכשור טיסה בסיסי בלבד, כשהמנוע, מוט ההיגוי ודוושות הגה הכיוון, נלקחו מהטייגר מות’. המטוס ביצע את טיסת הבכורה ב-22 במאי 1946 ממפעל דאונסוויו של החברה, והוטס ע”י טייס הניסוי של החברה האם פאט פילינגהאם.
יצור בקנדה
בקנדה יוצרו משנת 1947 158 מטוסים.36 הראשונים (ובהם שלושה לבחינה בחיל האויר הקנדי ו-11 הראשונים להודו) היו מדגם DHC-1. מס’ יצרן 37-48 היו מדגם DHC-1A-1, וכולם סופקו לח”א ההודי עם מנוע ג’יפסי מייג’ור 10. מס’ יצרן 49-61 שיוצרו בשנת 1948, היו בעלי מנוע ג’יפסי מיג’ור 1C, ולאחריהם יוצרו 2 מטוסים ליצוא לניו זילנד, שם היתה לחברת דה הוילנד חברת בת. האחרים היו מדגם DHC-1B-1 בעלי מנוע דה הוילנד ג’יפסי מייג’ור 1C בעל הספק של 145 כ”ס עבור ח”א המלכותי הקנדי. מטוסים אחדים נשלחו להדגמה הישר מקו היצור להודו, בריטניה ולדרום אמריקה. המטוס האחרון ממנת היצור הראשונה ירד מקו היצור במפעל בדאונסוויו בשנת 1951.
בשנת 1955 הוזמנו 60 מטוסים נוספים מדגם DHC-1B-2 בעלי מנוע ג’יפסי מייג’ור 10-3 בעל הספק דומה, עבור חיל האויר הקנדי. אלו כונו שם צ’יפמאנק Mk.30, וגם להם הורכבה חופת “בועה”. המטוס האחרון ממנת היצור השניה ירד מקו היצור בשנת 1956. חיל האויר המלכותי הקנדי הפעיל את המטוסים משנת 1948 ועד שנת 1972.
יצור בבריטניה
לאחר ששני מטוסים מיצור קנדי נבחנו במרכז הניסויים וההוכחה של ח”א המלכותי הבריטי בבוסקומב דאון, הוצא בבריטניה מפרט מיניסטריון האויריה מס’ 8/48 למטוס אימון בסיסי לח”א המלכותי, ולפיו יוצרו 1000 מטוסים. 111 יחידות יוצרו במפעל דה הוילנד בהאטפילד (שם יוצרו בין היתר גם חלק ממטוסי המוסקיטו ומטוסי הנוסעים מדגם “קומט”), ועוד 889 יחידות במפעל החברה בעיר צ’סטר. הם יוצרו עבור חיל האויר המלכותי הבריטי (740 יח’) ולבתי הספר לטיסה של האוניברסיטאות (University Air Squadrons), לבתי הספר לטיסה לטייסי מילואים (Reserve Flying Schools) , וכן לקולג’ ח”א המלכותי בקראנוול.
בשנת 1965 רכש חיל הים הבריטי תריסר מטוסים מחיל האויר המלכותי לשימוש של גף ההתנסות בטיסה של קולג’ חיל הים המלכותי ברובורו, שהיה ידוע בכינוי “בריטניה פלייט”. מטוסים נוספים הוטסו בטייסות 771 ו-781 של חיל הים למשימות קישור וגרירת דאונים מבסיסיהן בקולדרוז ובלי-און-סולנט. עוד מטוסים הופעלו לתובלת מפקדי הבסיסים יאובילטון, לוסימות וקולדרוז. אחרון הצ’יפמנקים של חיל הים המלכותי יצא משירות בשנת 1993.
המטוסים שיוצרו בבריטניה היו תכנון מחודש לדגם הקנדי (כדי שיתאים לדרישות הבריטיות) בעלי מנוע מדגם ג’יפסי מייג’ור 8, היתה להם יכולת אירובטית מלאה, והורכבה להם חופת פאנלים שאפשר היה לפתוח אותה ע”י הזזה לאחור ע”ג מסילות. כן הוכללו בהם חלקי אלומיניום לפי מפרט בריטי,קשיחים בריטיים, גלגלים וצמיגים תוצרת חברת דאנלופ, מכשירים תוצרת חברת סמית’ס ומדחפים תוצרת חברת פיירי-ריד. הם כונו צ’יפמאנק T.Mk.10. כן יוצרו מספר מטוסים מדגם האזרחי, צ’יפמאנק Mk.2, עבור חברת סרוויס טריינינג בהאטפילד, ועבור מיניסטריון התעופה האזרחית הבריטית בסטאנסטד .לאחר מכן יוצרו 217 מטוסים ליצוא, ועוד 60 מטוסים מדגם T.Mk.20 יוצרו ברישיון ע”י חברת OGMA בפורטוגל עבור חיל האויר של פורטוגל, שהיו זהים לדגם T.Mk.10 הבריטי.
המטוסים הופעלו בחילות האויר של קנדה, בריטניה, הודו, אוסטרליה,בלגיה, בורמה, ציילון, דנמרק, מצרים, גאנה, אירלנד, עירק, ישראל, ירדן, קניה, לבנון, מאלזיה, פורטוגל, ערב הסעודית, ספרד, סוריה, רודזיה הדרומית, תאילנד אינדונזיה, טנגנאיקה ויפן.
מטוסי הצ’יפמאנק האחרונים הוצאו משירות צבאי בשנת 1997, רבים מהם אוזרחו והפכו לדגם צ’יפמאנק Mk.22/22A ורבים מהם עדיין טסים בעולם כמטוסים אזרחיים .כמו כן, חלק מהמטוסים האזרחיים שודרגו והוסבו בן היתר לדגמי טורבו צ’יפמאנק, סופר צ’יפמאנק, מייספילד, סאסין ספריימאסטר וסופר מאנק,
מבנה המטוס:
מנוע: בוכנה, טורי הפוך,4 צילינדרים מקוררי אויר, מערכת שמן מסוג עוקה יבשה, עם תצרוכת שמן של 2.753 ליטר לשעה. קרבורטור מסוג הובסון, שסתומי פליטה מקוררי נתרן, סטרטר מופעל כפ”ט. המנוע מפעיל את הגנרטור, את משאבות הדלק ואת משאבת הואקום.
מידות המנוע: אורך:1.227 מטר רוחב:0.508 מטר גובה:0.752 מטר קוטר כל צילינדר:118 מ”מ, מהלך כל בוכנה:140 מ”מ
מדחף: דו להבי, פסיעה קבועה, מיוצר מעץ , או מדחף ממתכת תוצרת פיירי-ריד
גוף: מתכתי, מבנה חצי קונכי מצופה מתכת ובנוי משני חלקים, שנקודת החיבור שלהם נמצאת מאחורי שפת הזרימה של הכנפיים. חלק הגוף בין התא האחורי לבין נקודת החיבור משמש לאחסנת מטען. משטחי ההיגוי בזנב מצופים בבד.
כנפיים: מתכת, משטחי היגוי מצופים בבד. מדפים מחורצים מצופים בד ומופעלים ידנית ע”י מנוף בעל 3 מצבים. בכל כנף קורה אחת ו- 13 פרופילים . הכנפיים מחוברות לגוף בקורה ובשפות ההתקפה.
כני נסע: הראשיים מחוברים לכנפיים והם בעלי בולמי זעזועים מגומי. לגלגלים הראשיים יש בלמים הידראוליים. הבלמים מופעלים ע”י מנוף שנמצא בצד שמאל של כל תא. גלגל הזנב מחובר לתחתית הגוף האחורי והוא בעל היגוי מלא.
מערכת הדלק: הדלק מאוחסן בשני מיכלים בכנפיים בנפח 40.91 ליטר כל אחד. הדלק זורם בכובד משני המיכלים אל ברז הדלק המופעל מתאי הטייס, ומשם למשאבות הדלק. בין 2 המיכלים מורכב שסתום חד כיווני למניעת חדירת תכולת מיכל דלק אחד אל השני.
מערכת ואקום: משמשת להפעלת מכשירי טיסה מבוססי ג’יירו כגון אופק מלאכותי, מכשירי ג’יירו כיווניים ומדי פניה ונטיה. היניקה נוצרת ע”י משאבת יניקה המורכבת על המנוע.
מערכת חשמל: מקבלת את המתח מגנרטור 500 ואט המורכב על המנוע. הגנרטור מטעין את מצברי המטוס ומספק מתח ישר של 24 וולט לתא הטייס, לתאורה החיצונית, למכשיר הקשר, לחימום הפיטו ולמחווני טמפרטורת השמן. במקרה ויש תקלה בגנרטור, המתח יסופק משני המצברים בני 12 וולט המחוברים בטור. שקע בצד שמאל של הגוף מאפשר הכנסת מתח למטוס להתנעה ולבדיקת המערכות.
מערכת פיטו: צינור פיטו הנמצא בתחתית כנף שמאל, מעביר לחץ להפעלת מד מהירות האויר ומד מהירות אנכית ולמד הגובה בכל תא. צינור הפיטו מחומם חשמלית למניעת הקרחה.
תכונות המטוס: (דגם T.Mk.10)
מידות:
אורך: 7.74 מטר
גובה:2.1 מטר
מוטת כנפיים: 10.46 מטר
שטח כנפיים: 16.1 מ”ר
משקלים:
משקל ריק: 646 ק”ג
משקל המראה מירבי: 998 ק”ג
עומס כנפיים: 57 ק”ג/מ”ר
ביצועים:
מהירות מירבית: 222 קמ”ש בגובה פני הים
מהירות שיוט: 166 קמ”ש
שיעור נסיקה: 262 מטר/דקה בגובה פני הים, 183 מטר/דקה בגובה 1,524 מטר
זמן נסיקה ל-1,524 מטר: 7 דקות
טווח: 435 ק”מ
רום טיסה מירבי: 5,200 מטר
תצרוכת דלק ב- 2,100 סל”ד מנוע: 28 ליטר/שעה בגובה פני הים, 25.74 ליטר/שעה בגובה 1,524 מטר.
הצ’יפמאנק בחיל האויר
בתחילת שנות החמישים רכש חיל האויר כמה מטוסי אימון קלים לשם ניסוי, בחינה ובחירת מטוס האימון הבסיסי לבית הספר לטיסה, ובתוכם מטוס צ’יפמאנק אחד.
המטוס שהגיע ארצה היה מדגם DHC-1B-2 מספר יצרן 63-101 שהיה הראשון שיוצר מדגם זה, ולו הוקצה בקנדה סימן הרישום קנדי CF-FHVלצורך טיסות הניסוי. המטוס סומן בחיל האויר במספר 3001 ונבדק בניסויי טיסה וגם על הקרקע ע”י צוות מכונאים בכירים ואנשי מחלקת ההנדסה של החיל.
למרות שנמצא מתאים להדרכה בסיסית מבחינת ביצועיו והראות מתא הטייס, החליט חיל האויר שלא לרכוש אותו בשל תנאי האקלים בארץ, והמטוס שנבחר היה ה- S-11.2 תוצרת מפעלי פוקר בהולנד.
מטוס 3001 הוצב בטייסת 100 בבסיסה ברמלה, ושימש לטיסות קישור לשדה דב. בשלב מסויים נצבע עליו הכינוי “אורנה” ואחר כך “אורי”. אולם נוצר מחסור בחלקי חילוף, ובסופו של דבר הוחלט להוציאו משירות. נעשתה פנייה לקלוב התעופה אך זה סירב לקבל את המטוס. אישור להעברתו לצמיתות למכון הבדק (כיום התעשיה האוירית) בלוד הוצא ביום 7 באוגוסט 54.
